עסקת השקשוקה לא היתה מתבשלת? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מה היה קורה אילו

עסקת השקשוקה לא היתה מתבשלת?

אילולא טבע רם כספי את המונח "שיטת השקשוקה" - לא לגמרי בטובת לקוחותיו - הפוליטיקאים היו צריכים לבחור אם להזרים לצים 500 מיליון דולר או לפטר את 1,700 עובדיה, ודרכו של יוצר הסרט מיקי רוזנטל לבית הנבחרים היתה כנראה אפורה וארוכה יותר

9תגובות
שי אוקנין

"אתה יודע מה? גם במחשבה שנייה, אתה יכול להציע להם שיקנו ממך את הסרט. הם יהיו מוכנים לשלם לא מעט". זה מה שמציע עו"ד רונאל פישר לידידו הטוב מיקי רוזנטל, כשזה מקבל מכתב מאיים מהחברה לישראל ומבעל השליטה בה, עידן עופר, במהלך הכנת הסרט "שיטת השקשוקה".

זהו כנראה אחד הרגעים הפחות זכורים בסרט, וחבל. כבר אז ניתן היה להבחין בניצוץ הקרימינלי בעיניו של פישר, שנעצר כעבור שש שנים בחשד ששיחד (לכאורה) כל דבר - מעז הרים ברמת הגולן ועד פקיד ארכיב במחלקת המים בעיריית תל אביב. האירוניה שמבצבצת שוב ושוב בסרטו של רוזנטל נובעת הן מהפסקנות של הסרט, הן מדמותו של הגיבור. מצד אחד, הסרט "שיטת השקשוקה" צמא למעט סימני שאלה וספקות, ומצד שני הוא רווי בסימני קריאה וקביעות שלא שרדו במבחן הזמן.

רוזנטל, אז עיתונאי וכיום חבר כנסת, מוצג בסרט כגיבור טראגי, המטיח את ראשו בחומות מבצרי ההון-שלטון על מזבח טובת הציבור. רוזנטל דווקא התקמבן לא רע מאז הסרט. דמות אביר איכות השלטון שממנה נהנה קיבלה ממדים נוספים, עם גוונים של אפור, נוכח חברותו האמיצה לשעבר עם פישר.

למרות פגמיו, לסרט "שיטת השקשוקה" היתה השפעה אדירה בדיון על יחסי הון־שלטון ובהפיכתו של עופר לאחד האנשים השנואים בישראל. הסרט שואב את שמו מהאופן שבו גישר עו"ד רם כספי על הפערים בין המדינה לבין החברה לישראל במשא ומתן על מכירת השליטה בחברת הספנות צים (48.6%) לחברה לישראל תמורת 546 מיליון שקל (115 מיל­יון דולר).

רמי שלוש

"אמרתי, בואו נעשה שקשוקה", מסביר כספי לרוזנטל בשיחה ביניהם בחצר פנימית של בית המשפט העליון, כיצד נקבע המחיר לרכישת חלקה של המדינה בצים - באחת הסצנות היפות בסרט. "הנה, תראה את התנועה", אומר כספי כשהוא מערבב באוויר את ההצעות, ובעיניו של רוזנטל כנראה גם את המדינה. "לקחנו את כל המספרים, עשינו את הממוצע, סגרנו את זה באמצע, אבל לא בדיוק באמצע", מפרט כספי.

רוזנטל אמנם מצביע על כספי מאחורי גבו ומפטיר בקול נרגן, "הוא המנהל של המדינה" - אבל אילולא טבע כספי את המונח "שיטת השקשוקה", לא לגמרי בטובת לקוחותיו, כנראה דרכו של רוזנטל לבית הנבחרים היתה אפורה וארוכה יותר. אלא שהקריירה הפוליטית של יוצר "שיטת השקשוקה" היא רק ההיבט הטריוויאלי יחסית בסיפור, והשאלה המתבקשת היא: מה היה קורה אלמלא עסקת השקשוקה באה לעולם?

שקשוקה בנזיד עדשים

מכירת השליטה בצים לחברה לישראל בפברואר 2004 נהפכה לסמל ההפרטה המושחתת של נכסי המדינה לידי בעלי ההון, תמורת נזיד עדשים. צים של ערב עסקת השקשוקה היתה חברה מעורבת בשליטת המדינה (48.6%) והחברה לישראל. החברה סבלה מצי מיושן של אוניות קטנות יחסית, אבל נהנתה ממשקולת התחייבויות קלה יחסית של 546 מיליון דולר, שמימ­נו 36% בלבד מנכסיה. החברה נמכרה על רקע גאות בענף הספנות, שנבעה מגידול בשיעור שנתי של 10% בסחר העולמי.

בלומברג

ואכן, ארבע השנים הראשונות של צים תחת הבעלות החדשה היו חלומם הוורוד של עופר ושותפיו. צים גלשה על גלי הגאות בסחר, והמחסור בנפח ההובלה הביא לרווח מצטבר של 467 מיליון דולר - כך שההשקעה ברכישת חלקה של המדינה בצים החזירה את עצמה והותירה רווח של 100% כבר בסוף 2007.

הרווחיות הגבוהה הובילה את צים לתוכנית השקעות שאפתנית, במטרה להגדיל את הנתח שלה בשוק ההובלה הימית. צים רכשה וחכרה 12 אוניות מחברות פרטיות שבבעלות עופר או בשליטתו, בשווי כולל של 980 מיליון דולר. רבים סבורים שעסקה זו, שנעשתה בשיא הגאות בענף הספנות וקיבעה לתקופה של עשור מחירי חכירה גבוהים ששילמה צים לבעלת השליטה בה - משפחת עופר - גרמה להעברת סכומי עתק לכיסם של בני המשפחה ודנה את צים למצוקה פיננסית, שאיימה למוטט אותה פעמיים בעשור האחרון.

הבעיה העיקרית היתה שצים לא היתה היחידה שעשתה זאת: חברות בנו אוניות חדשות, שנפח ההובלה הכולל שלהן הגיע ל–65% מהנפח הקיים. הגידול הפראי של היצע ההובלה גרם לכך שכאשר העולם נקלע למשבר כלכלי עמוק ב–2008, חברות הספנות נאלצו להשבית 11% מנפח ההובלה העולמי במכולות. חברת הענק הדנית Maersk הפסידה 2.2 מיליארד דולר ב–2009, וצים נאלצה להודות שתיקלע לגירעון של מיליארד דולר בתזרים המזומנים בין 2009 ל–2013, ושתגיע לסוף דרכה הכלכלית אם לא תגבש הסדר חוב עם נושיה - בעיקר הבנקים, בעלי המספנות, מחכירי האוניות ובעלי האג"ח.

השקשוקה כבר 
לא טעימה

משא ומתן קשוח עם הנושים הוביל להסדר חוב שנחתם בנובמבר 2009, וכלל פריסת חוב לבעלי האג"ח ולבנקים, וגם קיצוץ של 35% בדמי החכירה ששולמו לחברות הפרטיות של עופר. החברה לישראל, שהפיקה עד אז רווחים עצומים מרכישת צים, נאלצה להזרים הון, להמיר הלוואות בעלים למניות ולתת לצים ערבויות בסכום כולל של 450 מיליון דולר.

בשלב הזה, השקשוקה שרקח כספי כבר היתה טעימה פחות לחכם של לקוחותיו, וזאת היתה רק ההתחלה. הסדר החוב רק דחה את הקץ, משום שלא טיפל בבעיה היסודית של החברה: חוב פיננסי עצום, שהיה גדול בכמה מספרים על מידותיה של צים הקטנה ונצבר ברכישות של אוניות במחירים מפולפלים בשיא הגאות בענף.

ההתאוששות בביקושים ובמחירי ההובלה הימית ב–2010 ותוכנית ההתייעלות, כולל ביטול הרכישה של תשע אוניות נוספות, הצליחו לייצב את מצב החברה לזמן קצר - אלא שהשילוב בין עודף היצע גדול, עליית מחירי הדלק לאוניות, ומלחמת המחירים שהציתה החברה הגדולה בענף, Maersk, במאמץ לדחוק ממנו חברות קטנות מסוגה של צים, דירדרו את צים להפסדים של 830 מיליון דולר ב–2011–2012. הפסדים אלה אילצו אותה להודות שתתקשה לעמוד בהתחייבויותיה במועדן, ולהיכנס כבר ב–2013 לדיונים על הסדר חוב נוסף, שלוש שנים וחצי לאחר שנחתם ההסדר הראשון.

החברות הפרטיות שבשליטת עופר והחברה לישראל, שעופר מחזיק ב–52% ממניותיה, יצאו בשן ועין מהסדר החוב השני, שנחתם ביולי 2014 והיה הגדול בתולדות המשק. החברה לישראל ויתרה על כל מניותיה בצים לטובת נושי החברה - בנקים, בעלי מספנות ומחזיקי אג"ח - ועל הלוואות הבעלים שנתנה לחברה בשווי כולל של 1.25 מיליארד דולר מאז 2008. היא גם נדרשה להשקיע עוד 200 מיליון דולר, תמורת 32% ממניותיה של צים החדשה. כחלק מההסכם, עבר החוב של צים לחברות הפרטיות של עופר תספורת של 270 מיליון דולר - 59% מגובה החוב.

גם אם נניח שדמי החכירה ששילמה צים לחברות הפרטיות של עופר, בסכום כולל של 978 מיליון דולר בין 2004 ל–2014, היו מנופחים - הרי ברור שהרווח העודף אינו מכסה את חלקו בהפסדי הענק שהסבה צים לחברה לישראל. אפילו אם החברות הפרטיות של עופר היו מחכירות את האוניות לצים בחינם, ואפילו אם צים היתה מפיקה מהן הכנסות ללא כל תשלום לבעליהן - גם אז היתה רושמת צים הפסד תפעולי מצטבר של 97 מיליון דולר בעשור שחלף מעסקת השקשוקה ועד סוף 2014.

חוכמת השקשוקה

עסקת השקשוקה חסכה את כל התלאות האלה ממדינת ישראל. אם העסקה לא היתה יוצאת לפועל, אפשר להניח ברמה גבוהה של סבירות שתוכנית ההצטיידות של צים, שהיתה אחת מעסקות בעלי העניין הגדולות בתולדות הבורסה, לא היתה מאושרת - הן בשל היחסים העכורים בין המדינה לחברה לישראל, הן משום שהמדינה לא היתה מוכנה להזרים את חלקה בהון העצמי שצים נדרשה להציג לצורך רכישת 12 האוניות.

אבל גם בלי הלוואות כבדות ובלי הסכמי חכירה יקרים, צים היתה נכנסת למשבר הכלכלי העמוק שפרץ בשלהי 2008. היא היתה מאבדת במהירות את כושר התחרות המצומצם ממילא שהיה לה, ומתקשה לשרוד במלחמת המחירים שהתפתחה בענף, ששקע ב–2009 לשפל עמוק - מלחמה שבה ניצחו החברות הגדולות, שדחקו מהשוק חברות כמו צים.

במקרה כזה, הפוליטיקאים היו נדרשים לקחת אחריות על גורלה של חברה חסרת עתיד בענף הספנות, ולבחור בין שתי חלופות קשות: להשקיע 500 מיליון דולר מכספו של משלם המסים בבור ההפסדים חסר התחתית של צים, או לחתום על מכתבי פיטורים ל-1,700 עובדי החברה.

ברוח החגים - אם כי יותר בכיוון של הפיוט "דיינו" מההגדה של פסח - אפשר לומר כי עסקת השקשוקה לא זו בלבד שפטרה אותנו מעולה של צים, יצרנית ההפסדים הכרוניים, אלא גם אילצה את החברה לישראל להתמודד אתה ו"נקמה" בה על רווחיה הגדולים מניצול משאבי ים המלח על ידי חברה אחרת שבשליטתה, כיל - כל זאת בלי לוותר על שירותי הספנות שסיפקה צים לסחר החוץ של ישראל.

אורן נחשון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#