"אני רוצה שתחסל אותם": מה היה קורה אם למוטי זיסר היה עיתון? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הטייקון הקורס - והכועס

"אני רוצה שתחסל אותם": מה היה קורה אם למוטי זיסר היה עיתון?

נניח לרגע שזיסר היה בעלים של עיתון כלכלי או בעל שליטה בחברת החדשות של ערוץ טלוויזיה - והיה כועס 
כפי שהוא כיום, כי גררו אותו לפשיטת רגל ■ מה היה עושה אז?

33תגובות

מוטי זיסר כועס. זיסר, עד לפני כמה שנים טייקון נדל"ן במזרח אירופה ששווה מיליארדים, ובעלים של בית מידות ומטוס פרטי בשווי עשרות מיליוני דולרים שממנו נהנה "כפי שלא נהניתי בחיים", כועס על שהכניסו אותו בכוח לפשיטת רגל בגין חובות עסקיים ואישיים שלו. "הרגו אותי", כפי שהוא עצמו מנסח בתמלילים בינו לבין בכיר לשעבר בבנק.

זיסר לא כועס על "הבנק" כי אין דבר כזה - הכל זה בני אדם. הוא כועס על האנשים שעומדים או עמדו בראש הבנק, שמולם ניהל את ענייניו: מנכ"ל הפועלים, ציון קינן, ומי שהיה אז ראש החטיבה העסקית, שמעון גל, שנאלץ לעזוב את הבנק בעקבות רומן או פרשת מין שניהל עם עובדת בכירה הכפופה לו, עובדת שבינתיים קיבלה קידום והיא מנכ"לית באחת מחברות הקבוצה.

מוטי זיסר
עופר וקנין

זיסר כל כך כועס עליהם עד שהחליט לנקום ואולי להחזיר את הגלגל לאחור, ולשם כך יצא במתקפה נגד השניים בכמעט כל חזית אפשרית. הוא הקליט בכיר לשעבר בבנק ללא ידיעתו, שלח חוקרים פרטיים לברר על "אויביו", דאג לשלוח תלונות לפיקוח על הבנקים סביב פרשת המין בבנק ומסר חומרים שבידיו לתקשורת. זיסר מקווה, ממש מתחנן, שתיפתח חקירה משטרתית וחקירה של הפיקוח על הבנקים סביב פרשת המין או כל פרשה אחרת שהוא ישים עליה את ידיו (בינתיים נפתחה בדיקה משטרתית בפרשת המין).

למה זיסר כל כך כועס? הוא הרי זה שנקלע למשבר עסקי ולא עמד בתנאים של הסכמי ההלוואות שחתם עם הפועלים. לבנק היו את כל הסיבות הכלכליות, המשפטיות והמוסריות להכריז עליו כפושט רגל, ולחלץ ממנו כל שקל שניתן. זה המשחק הקפיטליסטי, זה מה שבנק אמור לעשות לכל שומט חובות עסקי, למעט אולי מקרי סעד יוצאי דופן. אבל זיסר כועס - ואת הדברים האלה הוא אומר מפורשות בתמלילי השיחות שהוא עצמו הקליט - כי קינן וגל התנהלו מולו בנחרצות ועל פי הספר, בעוד שכלפי טייקונים אחרים הם נהגו אחרת לחלוטין. אילו טייקונים? זיסר ציין בשיחות המוקלטות לפחות שלושה: נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ולב לבייב.

זיסר צודק, כמובן. הוא לא צודק שהיה צריך לנהוג בו אחרת, אבל הוא צודק כשהוא קובע שקינן וגל ביצעו אפליה בוטה בין חייבים. בזמן שבמקרה שלו (וגם, למשל, בזה של שרגא בירן בפרשת מגה) עשה הפועלים כל שניתן כדי לקבל חזרה כל גרוש, מהר ומיד, הוא לא לחץ באותה מידה על חייבים אחרים כמו דנקנר ופישמן. גם בשני המקרים הללו יכול היה קינן לרוץ לבית המשפט, להכריז עליהם כפושטי רגל, ולקחת מהם את מה שיש, כולל בתים אישיים ונכסי משפחה אחרים - אבל הוא לא עשה זאת. אלה הן עובדות יבשות.

אפליה בין טייקונים

שמעון גל
מוטי מילרוד

ומדוע בנק הפועלים מפלה בין חייבים, ואפילו בין טייקונים? עכשיו צריך לחשוב, וכדי להתקרב לתשובה אפשר להתחיל בכמה שאלות. האם, למשל, היה זיסר מקבל מקינן וגל את היחס שקיבל לו היה הבעלים של עיתון כלכלי? האם קינן היה רץ לבית המשפט להכריז על זיסר כחדל פירעון, לו זיסר שלט בפירמידה עסקית ענקית שבה מועסקים מאות מנהלים ודירקטורים במשכורות גבוהות שאותם היה מחלק על פי ראות עיניו? האם זיסר היה מקבל מקינן את אותו היחס, לו הוא עצמו היה זה שלחץ, סידר והביא מלכתחילה למינוי של קינן לתפקיד של מנכ"ל הבנק? והאם זיסר היה מגיע למשבר מול קינן וגל, לו היה חלק מהמעגל המצומצם של אליטת ההון הישראלית, מקום שבו אנשים נפגשים, חוגגים יחד, מחתנים את בניהם ובנותיהם ומסדרים עבודות וקריירות אחד לשני?

את התשובות לשאלות האלה אפשר לקבל על דרך האלימינציה. נניח לרגע שלזיסר באמת היה עיתון כלכלי כמו "גלובס", או עיתון יומי כמו "מעריב" או "ידיעות אחרונות" - או שהיה בעל שליטה בחברת החדשות של ערוץ 2 - והוא היה כועס כפי שהוא כועס כיום, כי גררו אותו לפשיטת רגל. מה היה עושה אז? מה היה קורה? אפשר להניח בוודאות גבוהה שהוא היה מזמן לחדרו את העורך הראשי של כלי התקשורת ומודיע לו: אני רוצה שתחסל אותם. אני רוצה שתשלח את התחקירנים שלך ותוציא כל פרשה וכל שלד מהארונות של קינן וגל. וגם האחרים, מנהלים ודירקטורים. שלח להם צלמי פאפראצי, ושים את התמונות שלם בשער. אתה יודע אילו תמונות, לא הטובות. לך לארכיונים ותוציא את כל ההיסטוריה עליהם, מה היה, איך הם הגיעו לאן שהגיעו.

ואיך במקרה הזה קינן והנהלת הפועלים היו מגיבים? על השאלה הזו כבר אין צורך לענות, כי התסריט הזה בלתי־סביר. הוא לא קיים. הניסיון עם פישמן (הבעלים של "גלובס") ודנקנר (בעלים לתקופה מסוימת של "מעריב", ראש מועדון ההון ומפרסם גדול בכל כלי התקשורת) מראה שעם בעלי כלי תקשורת הבנקים לא נוטים להסתבך. יש להם יותר מדי מה להפסיד. דנקנר ו"מעריב" קיבלו פריסת חובות נדיבה, ולא פעם אחת, ולעתים ללא ביטחונות. פישמן, למרות חוב של כ–1.5 מיליארד שקל לבנק הפועלים ועוד חוב של 1.5 מיליארד שקלים ללאומי, שאותם הוא לא מצליח לשרת זו תקופה, אינו מוכרז כפושט רגל. במלים אחרות: לו לזיסר היה עיתון אף אחד לא היה לוקח אותו לבית המשפט, הוא לא היה מתרגז, ולכן לא היה צריך להפעיל כלי הרתעה או נקמה נגדו. מאזן האימה היה מתקיים, ואף צד לא היה מוציא את כלי הנשק הגרעיניים שלו. אותו מנגנון היה עובד לו לזיסר היתה פירמידה, מקלות וגזרים, סודות משותפים, ואם הוא היה זה שתרם רבות למינוי של מנכ"ל הבנק. זה לא עניין של לעשות למען חבר שעזר לך - זה עניין של לא ליפול יחד אתו.

הנוסחה, בסופו של דבר, די פשוטה. בעל חוב שיכול ללחוץ על הנהלת הבנק - דרך מקלות, גזרים ושילוב של שניהם - לעולם יקבל יחס טוב יותר מאשר בעל חוב אחר, שאינו יכול. לא שילמת חוב ואין לך עיתון? אין לך דבר מה מביך שאתה יודע על ההנהלה שהיא מעדיפה שלא יפורסם? אין לך אפשרות לסדר ג'וב למישהו? אין לך חבר עם יאכטה שאתה יכול להזמין אליה דירקטורים ומנהלים לחופשת קיץ? הלך עליך. לא שילמת חוב, אבל יש לך אחד או יותר מכל אלה? מה שלומך? בוא נדבר, הקפה על חשבון הבנק, אולי נמצא פתרון. אולי אתה מעדיף שנבוא למשרד שלך?

ציון קינן
עופר וקנין

בסיפור הזה אין טובים ורעים, אין צדיקים או פושעים. כולם מנסים להישאר בראש הגבעה, לכולם כמות גדולה של חמאה על הראש, ואת החמאה הזו הם ייצרו מנוזלים שנחלבו מהציבור. זיסר הוא פושט רגל שלקח כספים מהבנקים ומהפנסיות של הציבור, שם אותם בקזינו הנדל"ן של מזרח אירופה, והפסיד. הכסף נשרף. בתמלילים שפירסם, הוא מספר שיש לו עוד הרבה כספים ושהוא בדרך לעסקים גדולים חדשים, אבל רק רגע: אם יש לו כסף - מדוע הוא לא מעביר אותו לציבור ולקופת הפירוק, שלה הוא חייב מיליונים?

אותו הדבר ולא פחות גרוע בצד השני. לולא היתה לקינן ולגל חמאה על הראש, קינן לא היה צריך לחשוש מאף אחד. הוא היה יכול לטפל בכל החייבים באותה דרך, מקצועית ושקופה. אבל יש לו כנראה שלדים: הוא אולי "חייב" לנוחי ודני דנקנר על שמינו אותו לתפקיד ועל מעשים שנעשו בידיעתו. ממה שידוע על פרשת גל והעובדת הבכירה שלו, ייתכן והיה מצדו טיפול לקוי באירוע. הדירקטוריון, למשל, לא קיים דיון מפורט על הפרשה ועל הממצאים של השופטת בדימוס שחקרה אותו. האירוע חושף את הבנק ל"סיכון מוניטין", והדירקטוריון חייב לדון בו ולתקן את הנזקים ממנו. העובדה שקינן וגל בחרו או נאלצו להפלות בטיפול בין טייקונים - אינה יכולה להיות מקרית.

אבל התופעה הזו של קינן, זיסר, גל, וגם בנקאים מבנקים אחרים ובעלי חוב אחרים - אינה מחויבת המציאות. זהו אינו חוק טבע. לפי תקנות בנק ישראל, בכירים בבנקים - גופים מיוחדים כי הם מנהלים את כספי הציבור - חייבים לאמץ כללים נוקשים של התנהגות עסקית ומוסרית. לפני שהם מתמנים לתפקיד, בודקים אותם (אבל לאחר מכן, לא ממש). המונח המקצועי בתקנות הבנקאות בכל מדינות המערב נקרא Fit and Proper. בתרגום חופשי: נאה ונקי. בנקאי אמור להיות חסר פניות, חסר ניגודי אינטרסים, חסר חובות כספיים או חברתיים ללקוחות - ולהתייחס לכל אחד באופן זהה. אחרת, אם הוא מעניק יחס כלכלי מועדף מסיבות אישיות, הוא מועל בכספי הבנק - ולכן בכספי הציבור. מנהל כזה גם פוגע בתפיסת הצדק וה"פייר פלי" של הקהילה כולה, והופך אותה למקום שבו לא חשוב מה אתה יודע לעשות - אלא מי אתה מכיר, ועל מי אתה יודע ללחוץ. זו אחריותו של בנק ישראל לוודאי שהבנקאים אכן "נאים ונקיים", ואם הם לא כאלה – להחליף אותם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#