צה"ל המהולל נחשף במערומיו - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צה"ל המהולל נחשף במערומיו

"הוועדה מתרשמת כי היקף כוח האדם של מערך הקבע הדרוש לצבא אינו ברור לו עצמו", כותבת ועדת לוקר ■ כלומר, הגידול העצום במספר אנשי הקבע לא נובע רק מרצון הצבא להתנפח ולהגדיל את תקציבו - אלא פשוט מחוסר שליטתו בניהול שלו עצמו

37תגובות

מ-2006 עד 2014 גדל מספר אנשי הקבע בצה"ל ב-14%. העלייה העיקרית בכוח האדם היתה מאז 2008 - הוא גדל ב-12%.

זהו נתון משעשע, כי הוא חופף בדיוק להמלצות ועדת ברודט לתקציב הביטחון שפורסמו ב-2007. ועדת ברודט המליצה כי כוח האדם בצבא יקטן עד 2014 ב-12%. הצבא ציית להוראה של ועדת ברודט בדרך האופיינית לו - מספר אנשי הקבע אכן השתנה ב-12%, אבל בכיוון ההפוך.

אריאל חרמוני / משר

דרכו המשעשעת של הצבא לבצע את ההוראות התקציביות שניתנו לו מתבטאת גם באיכות הגידול במספרם של אנשי הקבע. מתברר שההוראה של ועדת ברודט דנה במספר אנשי הקבע. זהו גם המספר שמשרד האוצר רואה ויודע.

אלא שמספר אנשי הקבע הוא רק חלק מהתמונה. החלק האחר הוא הדרגות של אנשי הקבע, כי הרי השכר בצבא עולה עם הדרגות. מתברר שעל חלוקת הדרגות אין כל פיקוח. למעשה, את חלוקת הדרגות אף אחד לא יודע מחוץ לצבא. ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון בדקה ומצאה כי גידול ניכר במצבת אנשי הקבע היה דווקא - הפלא ופלא - בדרגות הבכירות. שיעור הקצינים בדרגות סגן אלוף ומעלה גדל מאז 2006 ב-8%.

החלק המשעשע פחות בציות של הצבא להוראות התקציביות שהוא מקבל מהמדינה הוא שאין מדובר כלל באי-ציות. כשוועדת לוקר ניסתה לחקור ולהבין מדוע גדל כך מספר אנשי הקבע והיכן התרחש הגידול, היא התקשתה מאוד לקבל מהצבא תשובות על כך. הצבא טען תחילה כי הגידול נבע ממערכי לחימה חדשים שהקים, אבל בדיקה מעמיקה גילתה כי רק חלק מתוספת אנשי הקבע היתה במערכים החדשים.

לאחר בדיקות נוספות התברר כי עיקר הגידול במספר אנשי הקבע בשנים האחרונות היה דווקא בתפקידי מטה - כלומר תפקידים עורפיים, ולא תפקידי לוחמים. מדוע היה לצבא צורך להגדיל כל כך את המטות שלו? לצבא לא היו תשובות. ועדת לוקר התרשמה כי היעדר התשובות לא נבע מניסיון להסתיר מהוועדה נתונים, אלא מכך שלצבא פשוט לא היו תשובות לספק.

"הוועדה מתרשמת כי היקף כוח האדם של מערך הקבע הדרוש לצבא אינו ברור לו עצמו", כותבת הוועדה בדו"ח שלה. "התמונה הכוללת באשר להיקף כוח האדם במערך הקבע היא שהוא לקוי באופן ניהולו. הגידול הדרמטי בהיקף כוח האדם מאז 2006 לא תוכנן כראוי. הגידול בהיקף כוח האדם התרחש בעקבות גידול בלתי־מבוקר של מטות ובעלי מקצועות שונים, שאין קשר בינם לבין המערכים החדשים שהוקמו".

במלים אחרות, הגידול העצום במספר אנשי הקבע לא נבע מרצון של הצבא להתנפח ולהגדיל את תקציבו, אלא פשוט מחוסר שליטתו בניהול שלו עצמו. צה"ל המהולל נחשף כאן במערומיו - מדובר בצבא הרבה פחות מתוחכם מכפי שהוא רואה את עצמו, צבא שפשוט לא יודע לנהל.

עמוס בן גרשום / לע"

כישלון ניהולי או קלקול מכוון?

הכישלון הניהולי של הצבא אינו מקרי. הניתוח של ועדת לוקר מלמד שהוא תולדה של התנהלות שיטתית, קלוקלת ומכוונת.

מטרת העל של ניהול התקציב בידי הצבא כפולה - להסתיר כמה שיותר נתונים ממשרד האוצר, ממשרד ראש הממשלה, מהמועצה לביטחון לאומי ומהכנסת, ולהגדיל את התקציב כל הזמן תוך מניעת כל אפשרות לקצץ בו.

כך, אחת הטקטיקות המקובלות של הצבא היא להתחייב מראש על הוצאות קשיחות, שלא ניתן לסגת מהן - כמו שכר, פנסיה או פרויקטים של הצטיידות. בעגה הצבאית זה נקרא "להכניס את התקציב להריון". ועדת לוקר מתייחסת לכך כ"תרבות הקשחת התקציב". הוועדה קובעת ש"יש במערכת הביטחון נטייה להביא להקשחת חלק גדול ככל האפשר של התקציב, מתוך הנחה (שהוכחה כנכונה שנה אחר שנה) שהדבר ייצור לחץ לקבלת תוספת תקציב".

מקרה חמור אחד של הריון תקציבי כזה היה ב-2014, כשהצבא הגדיל את תקציבו מעבר למה שאושר לו - וכאשר נדרש להתכנס למסגרת התקציב, הוא נאלץ לפגוע בסעיף התקציבי הגמיש היחיד שנותר לו, תוכנית האימונים. ועדת לוקר כינתה את האירוע הזה "כשל מערכתי".

הטקטיקה הכפולה הזאת - להסתיר כמה שיותר, למנוע ככל האפשר כל שינוי בתקציב הצבא - מקבלת את ביטויה בדרך המעניינת שבה נקבע תקציב הביטחון מדי שנה. לכאורה, מדי שנה נקבעת מסגרת לתקציב הביטחון, אלא שזו מסגרת חסרת משמעות, הנפרצת כבר ביום שבו היא מאושרת בממשלה.

"צה"ל ומשרד הביטחון מניחים מראש תקציב גדול בהרבה מזה שקיבל משרד הביטחון שנה קודם", כותבת ועדת לוקר. "הרושם הוא שתוכנית העבודה של צה"ל נבנית על בסיס תקציב רצוי, ולא על בסיס תקציב מצוי". בפועל, מדי שנה צה"ל מתכנן את תוכנית העבודה שלו על בסיס תקציב גדול מזה של השנה הקודמת, וגם גדול מזה שאושר לו בתחילת אותה שנה, ביודעו כי יצליח במשך השנה לשכנע את הממשלה והכנסת להגדיל לו את התקציב.

כך, הדיון בממשלה על תקציב הביטחון מתנהל בשנים האחרונות ביחס לכמה חלופות שצה"ל מגיש לממשלה. אלא שהמונח חלופה מטעה. צה"ל אינו מגיש תוכניות המתכנסות עם מסגרת התקציב שניתנה לו, אלא תוכניות ביטחוניות שבכולן היקפי התקציב שונים מזה שנקבע לו. החלופות מוגשות לממשלה, אבל הן לא רלוונטיות למסגרת התקציב הנדונה בממשלה. ועדת לוקר כותבת בדו"ח שלה כי "אין מדובר בחלופות ריאליות, אלא בחלופות לכאורה בלבד".

אפילו הרמטכ"ל 
לא יודע

הדיון לכאורה הזה, שהוא כמובן דיון עקר לחלוטין, מתאפשר בגלל השליטה המוחלטת של צה"ל בתקציב הביטחון. למעשה, אין אף גוף במשק הישראלי שמכיר את תקציב הביטחון, מלבד גוף אחד ויחיד - אגף התכנון בצה"ל (אג"ת). אג"ת הוא זה שמתכנן את התקציב, והוא עסוק כל כך במידור כל הסובבים אותו, שוועדת לוקר מתריעה כי גם בתוך הצבא מי שאמורים להכיר את התקציב אינם מכירים אותו. "הפיקוח הפנימי בצה"ל ובמשרד הביטחון לוקה בחסר מהותי", כותבת הוועדה, "לאגף התקציבים במשרד הביטחון ולרמטכ"ל אין תמונה מהימנה על מימוש התקציב ועל היבטים שונים בניהול התקציב".

תקציבו של צה"ל, מתברר, סודי כל כך, שגם הרמטכ"ל וראש אגף התקציבים של הצבא אינם מכירים אותו. הסודיות הזאת נובעת מהיעדר מוחלט של שקיפות ובקרה. משרד הביטחון אינו עסוק בלפקח על הצבא, ובפועל הוא מאשר את תוכניות העבודה של הצבא ככתבן וכלשונן.

משרד האוצר לא יכול לפקח כי הנתונים מוסתרים ממנו - התוכניות מוגשות לאישור האוצר ללא פירוט, מרבית התקציב קשיח ולא ניתן לשינוי, והצבא מסרב לתת לאוצר לראות נתוני בסיס כמו כמה אנשי קבע יש בכל דרגה. הגישה למחשבים של צה"ל חסומה בפני האוצר. הממשלה והכנסת גם הן לא מפקחות, בשל דיונים קצרים ולא ממצים וחלופות לא רלוונטיות. והגרוע מכל - הגוף שאמור היה לפקח על הצבא לפי חוק, המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), לא מצליחה לפקח משום שמשרד הביטחון וצה"ל פשוט מחרימים אותה. ממש כך.

התוצאה היא היעדר בקרה על תקציב הצבא. "במצב הקיים, הדיון בתוכנית העבודה של צה"ל מסתיים למעשה בתוך הצבא", כותבת ועדת לוקר, מה שמסביר כיצד קיצוץ של 12% בכוח האדם בצבא נהפך לגידול של 12% בכוח האדם. הפרדוקס הוא שהצבא השתכלל כל כך בחוסר השקיפות שלו ובהיעדר הפיקוח עליו, שגם בתוך הבית פנימה הוא כבר איבד את הבקרה והשקיפות - כאמור, ועדת לוקר קובעת שהצבא איבד שליטה על כוח האדם בתוכו בגלל היעדר ניהול ובקרה.

חוסר השקיפות הטקטי של הצבא נהפך אפוא לבעיה אסטרטגית אפילו בתוך הצבא, שכן הצבא כבר אינו מסוגל לנהל את עצמו. חוסר השקיפות הטקטי של הצבא גם מסרס כל יכולת לשיפור הניהול בצבא - ועדת לוקר מציינת את אינספור הוועדות שהמלצותיהן לא יושמו, ובראשן הוועדה הקודמת לבחינת תקציב הביטחון, ועדת ברודט, כי הצבא השתמש בחוסר השקיפות כדי למסמס את ההמלצות שלהן.

זה מסביר מדוע מתוך כל ההמלצות של ועדת לוקר, יש המלצה אחת שהובלטה בידי הוועדה באות מודגשת: "הוועדה ממליצה על יצירת שקיפות מלאה ומוחלטת של משרד הביטחון וצה"ל מול משרד ראש הממשלה, משרד האוצר והמל"ל. הוועדה מייחסת חשיבות ראשונה במעלה להמלצה זו" (ההדגשה במקור).

ועדת לוקר מבינה ויודעת כי בלי שקיפות ובקרה, הדו"ח שלה ילך בדרכם של כל הדו"חות האחרים: היישר אל המגירות מעלות האבק של משרד הביטחון. השקיפות והבקרה, לפיכך, הן כל הסיפור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#