ניסיתי להיכנס למסיבת הפרידה ממפכ"ל המשטרה דנינו. וזה מה שקרה

המכללה הלאומית לשוטרים היא מבנה כעור למדי לא רחוק מבית שמש. לצד המכללה, עומד מגרש חניה ענק. אך בגלל שמדובר בשוטרים, מכוניות חנו גם לאורך כביש גישה שמקביל לכביש הכניסה. אירוע הפרידה מהמפכ"ל יוחנן דנינו מוקם דווקא שם. ב"הארץ" כבר ביקר יניב קובוביץ את עלות האירועים המתגלגלים של הפרידה מדנינו והפסטיבל החגיגי הזה, וגם את העובדה שעל אף שמדובר בפרישת איש ציבור ובאירוע ציבורי שעולה כסף ציבורי רב ואליו הוזמן למשל הנשיא וראש הממשלה, התקשורת לא הורשתה להיכנס. 

בכל זאת, נשלחתי לסקר את האירוע. עשיתי את הטריק העיתונאי שאף פעם לא נכשל, פשוט הגעתי עם בטחון עצמי, עמדתי בתור ונכנסתי ממש כאילו הייתי תת-ניצב. אלא שבכניסה נחשפתי ומיד נשברתי והודיתי שאני עיתונאי. "זה אירוע סגור לתקשורת, אנא צא משטח המכללה", אמרה לי בחורה שעל התג שלה נכתב דניאל, כשלצידו תג נוסף של חברת פוליסיטי.

יצאתי מהמבנה ונעמדתי על המדרכה ליד הכניסה, בשטח החניון. בחור בשם ליעוז הגיע והסביר לי שגם המדרכה ליד המכללה היא "שטח פרטי". אמרתי לו שזה לא יכול להיות שטח פרטי, כי זה שטח ציבורי - מדרכה. ליעוז לא התחבר לטענה שלי, הוא ביקש את תעודת העיתונאי ואת תעודת הזהות ואז שאל בקשיחות לשמי למרות שהוא כתוב שם. ליעוז העמיד את התעודות שלי אותן ליד התעודות של כתב של וואלה, בחן אותן בסקרנות ואז נזף בחובבנות שלי, "איך הגעת בלי לעשות גוגל?". לדברי ליעוז כל השטח של המכללה, כולל החניונים, שייכים לחברת פוליסיטי ולכן דרש שאתמקם במרחק 30 מטר מהכניסה, מחוץ לחניון.

אמרתי לו שלא הגיוני שהמשטרה תשלח אותי לחברה פרטית, כשמדובר בטקס של מפכ"ל ובמכללה לשוטרים, שאינם פרטיים, והוא אמר שככה זה, זו חברה פרטית שהיא הזכיין למקום. שאלתי אם זה כמו משרדי תנובה, והוא התלהב "בדיוק". כנראה אהב את האנלוגיה והקול שלו התרכך "זה מכרז לעוד 22 שנה ואז נעוף", הוא ניבא. אחר כך הבטיח לי שלא אדאג, הדוברות (של המשטרה או של פוליסיטי) תשלח לי "וידאו אייץ' די" מהאירוע, את המילה אייץ' די הוא אמר בקול מפתה.

בדיקה בגוגל מראה שפוליסיטי, תשלובת בין g4s הבריטית ושיכון ובינוי של שרי אריסון, מקבלת 83 מיליון ש"ח מדי שנה על פני 25 שנים, להפעלת המתחם ויש גם 150 מיליון ש"ח כמענק. השטח כמובן לא שלה, היא רק זכיינית במקום. ההפרטה אולי מוצדקת ואולי לא, אבל ודאי לא מוצדק השימוש שנעשה בה להסיר אחריות מול העיתונות של מפכ"ל שנוי במחלוקת בטקס שנוי במחלוקת. זו הפרטה של אשמה: כאילו לא המשטרה גירשה אותי, אלא פוליסיטי מעיפה אותי מהמדרכה בשם השוק החופשי, כאילו פרצתי לאמבט בביתו הפרטי של מישהו. כשבמכרז זכתה פוליסיטי אמר החשב הכללי דאז, מר שוקי אורן, כי "הצלחת המכרז ממחישה את הפוטנציאל הרב הטמון בתחומים נוספים המבוצעים באופן מסורתי על ידי הסקטור הממשלתי גם  לתחומים אחרים". כך שאולי כדאי לחזור למסורת.

בחוסר חשק, המשכתי עם צלם וואלה אל הנקודה המרוחקת שהראו לי, למזלי היו בסביבה שני שוטרים דרוזים נחמדים, שהתגייסו לא מזמן למשטרה ועדיין לא למדו להיות לא חביבים. "תעשה עלינו כתבה", הם ביקשו. "כאילו שסיכלנו פיגוע". שאלתי אם סיכלו פיגוע והם הודו שלצערם לא. "וממילא חצי ממה שכתוב בעיתון לא נכון". שאלתי אם משהו ספציפית לא נכון, והם אמרו "מקצינים את הפרשות עם הניצבים, מציגים אותם מזווית קשה", שאלתי למה הם הפכו לשוטרים ואחד מהם אמר "מקום בלי חוק, זה ג'ונגל". "אם לא היינו, מי היה אוכף את החוק". תהיתי איך בכל זאת כל כך הרבה ניצבים מתגלים בקלקלתם. "אנחנו במגמת שיפורים לאחרונה. התדמית חוזרת למה שהיה פעם". אמרתי להם שרק לאחרונה היו צרות עם אנשי משטרה מושחתים לכאורה בפרשת פישר, והם אמרו "נו, זה כבר מאחורינו, המשכנו קדימה. יש לנו אחלה מפכ"ל".

ניסיתי לדבר עם עוד שוטרים שהגיעו, אבל כולם סתמו את הפה. ניגשתי אל שלושת השוטרים היצוגיים שבדקו את הרשימות ושאלתי אם הם לא עצובים להיות בחוץ כשהבכירים בפנים מקשיבים לקרן פלס (בתמורה ל37 אלף ש"ח), ואחד מהם אמר לי "אולי אם היו מזמינים את משה פרץ". ואז מרחוק צעק אלי מפקד במשטרה, "אתה מראיין? אני רוצה להתראיין".

מיהרתי אליו, הוא הציג עצמו בשם אדי ישראל ואמר לי "זה אירוע סגור, אל תטריד את השוטרים". הוא ניסה להעביר אותי לתחתית הכביש 500 מטר משם. אמרתי לו שאני עומד בשטח של מדינת ישראל. "זה לא של מדינת ישראל, זה של משטרת ישראל", אמר אדי. בסוף שכנעתי אותו שאשוב לאיזור הקודם שלי והלכתי אל ידידיי הדרוזים. אדי נסע אלינו וצעק מהחלון "חבר'ה, שלא יפריעו לכם בעבודה".

עשיתי טיול לעמדה שבה מכניסים את המכוניות ולפתע שמעתי שאחד האורחים הוא עמוס רגב, עורך ישראל היום, ששמו לא היה מוכר לשוטרת בכניסה. ראשו והשלייקס המפורסמים שלו הציצו מהחלון וצילמתי אותו במהירות. חזרתי אל אנשי פוליסיטי ודרשתי לדבר עם דניאל, מזהיר את כולם שיש לי משהו חמור לומר לאנשי פוליסיטי. דניאל הגיעה במהירות ולבשתי את הפרצוף הנוקשה שלי. "אני המום", אמרתי. "איך עיתונאים נכנסים פנימה ואני בחוץ?". 

"אין עיתונאים בפנים", אמרה דניאל. 

ואז זרקתי את הפצצה: "בפנים נמצא עמוס רגב, עורך ישראל היום". 

"אין עיתונאים בפנים", דקלמה שוב דניאל. ואז הסברתי לה, שמדובר בעיתונאי בכיר ונערץ והוא יכול לתבוע אותה דיבה אם תחזור שוב על הטענה הנבזית שהוא לא עיתונאי, אך היא אמרה שוב "אין עיתונאים בפנים"..

"אתה יודע למה מכניסים את ישראל היום בתכלס", אמר לי שוטר דתי שהגיע לקורס ולא לטקס, והיה עד ל"תקרית רגב" המפורסמת שחשפתי. "דברים רעים הם לא יכתבו על האירוע".

יונה ברטל, סמנכ"לית בית הנשיא בעידן פרס ומי שנחשבת ליד ימינו, אולי אפילו לעפעף ימינו של שמעון פרס, היתה היחידה שהסכימה לדבר איתי, ואפילו בעונג רב. על דנינו היא אמרה: "איש חושב, איש אמיץ ובעל חזון". הלכתי לאיזור של הצלמים לשמוע אם יש מישהו חדש שהגיע, והם אמרו שאבי דיכטר בפנים מכורכמות. דסק הצלמים התרשם מכך שאנחנו נמצאים במקום גבוה, הצופה על המרכז. "זה אחלה מקום לצלם קסאמים", התפעם אחד מהם, בגעגועים לקיץ שעבר.

ניגשתי אל ידידיי הדרוזים, להתנחם עם חברי אמת, אך הם אמרו בעצב שקיבלו הוראה שלא אדבר איתם ואתרחק מהמדרכה שלהם למדרכה ממול. ואז הרגישו אשמה על כך שהיו לא מנומסים, והציעו לי בקבוק מים מעבר לכביש הקטן שהפריד ביננו. ראיתי שהם אכלו את הלב. לטעמי, עם הנימוס שלהם הם הצילו את כבודה של משטרת ישראל יותר מכל הניצבים ואנשי החברה המופרטת שטוענת שהיא הריבון בשטח בית הספר לשוטרים לא מתחילים הזה. שוטרים לא חייבים להיות לא נחמדים. וידידיי ממש הרגישו אשמה. "היינו נותנים לך קפה אם היינו יכולים", הם אמרו. "כשתהיה מפכ"ל, אשתה איתך קפה", אמרתי להם. "עוד שנתיים העולם הזה לא יהיה", בישר לי אחד מהשוטרים, שכנראה היה דכאוני. ואז החל נושא חדש למלא את האוויר בקרב השוטרים שהמתינו בחוץ: האם לאכול כריך בולגרית או שניצל. ואני חשבתי על הכיבוד בפנים שלא אוכל לתאר לקוראים.