למה גיא רולניק חושב שצריך לצאת ולהפגין הערב נגד הסכם הגז

לא ימין, לא שמאל, לא מרכז, לא חילוני, לא דתי, לא נגד ביבי, לא בעד ביבי, לא עם הרצוג, לא עם ציפי, לא לפיד ולא כחלון. זאת הפגנה של הציבור הישראלי נגד מי שרוצה להשתלט לו על המדינה // דעה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

סיפור אישי.

ובעיקר הסבר - למה צריך לצאת להפגין הערב (שבת) נגד ההסכם של נתניהו עם מונופול הגז.

סיכוי טוב ששמעתם שהערב צפויה הפגנה נגד ההסכם שמגבש ראש הממשלה עם מונופול הגז של נובל אנרג׳י ויצחק תשובה.

האינטואיציה אומרת לכם שהאנשים שתפרו את ההסכם עם אנשי תשובה לא עבדו עבורכם. אתם לא לבד; סקר שיפורסם בימים הקרובים יראה שהרוב המכריע של הציבור, מהימין מהמרכז ומהשמאל משוכנע שההסכם משרת בעיקר את הטייקונים של הגז.

אבל, אתם שואלים את עצמכם: מדוע שאצא להפגין, מה ייצא לי מזה? איך אני קשור לזה? ובכלל, אתם אומרים: יצאנו בקיץ 2011 לרחובות ודבר לא קרה.

לכן אני כותב את המאמר הזה ומבקש שתשתפו אותו עם חבריכם.

הפגנה נגד טייקוני הגזצילום: תומר אפלבאום

נתחיל עם סיפור אישי. אני מגיל 19, בעיתונות כלכלית, 27 שנה. ככתב, כעורך כמקים של עיתון - כותב על שחיתויות, על ריכוזיות, על הון-שלטון, על תחרות, הון חברתי, יוזמה, שוויון הזדמנויות. אבל בעשור האחרון שלי בעיתונות שיניתי את הקו העיתונאי שלי בצורה משמעותית.

לא. לא שיניתי את תפישת עולמי לגבי כלכלה וחברה. מה ששיניתי זה את תפישת תפקידו של העיתונאי. לפני כעשור נפל לי האסימון ש-90% מהעבודה העיתונאית שאני וחברי ב-TheMarker עושים אינה אפקטיווית במיוחד. כי הכוחות שעומדים מולנו חזקים הרבה יותר, והם, בניגוד לנו העיתונאים - ממוקדים בהשגת תוצאות. הם כמעט תמיד מנצחים משום שלכסף ולכוח יש יכולת אדירה להשפיע על הנורמות, הלגיטימציה של מקבלי ההחלטות. כסף קונה כבוד, יוקרה, מעמד חברתי ובעיקר חוקים.

לכן, בנקודה מסוימת לפני כעשור התחלתי להתמקד בעיתונות שלא רק מדווחת אלא מנסה לשנות את המציאות. עיתונות שהיא לא רק מקצועית אלא יותר אקטיוויסטית, יסודית, עמוקה, אובססיווית, מגוונת ורחבה שפועלת בהרבה זירות וממוקדת רק בדבר אחד: שינוי הנורמות, התפישות וההתנהגות של השחקנים הפועלים בזירה הציבורית.

אחד הרגעים החשובים בקמפיין הזה, אולי החשוב שבהם, היה בקיץ 2011. כאשר מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות - ראיתי יחד עם חברי ב-TheMarker הזדמנות חד פעמית להשפיע על הנורמות, התפישות וההתנהלות של מקבלי ההחלטות.

בחודשי קיץ 2011 התגייס עיתון TheMarker כולו לתת כוח ואנרגיה למחאה החברתית. לא היינו אובייקטיוויים. היתה לנו אג׳נדה ברורה. לתת כוח לחלשים.

למרות שהיו בתוך המחאה החברתית הרבה קולות וקבוצות שמאוד לא אהבנו את נוכחותם (אנחנו לא שותפים לדיוני השמאל וימין ולא אהבנו את הניסיון של מפלגות ומוקדי כוח שונים להשתמש בה כדי לנגח את המתחרים), המחאה היתה עבורנו רגע מכונן שבו משתנים כללי המשחק; לראשונה מקבלי ההחלטות, הרגולטורים, הפוליטיקאים ששבויים בידי קבוצות האינטרסים צריכים לקחת בחשבון את הציבור הרחב, הלא מחובר, המפוזר, הדומם, שבדרך כלל אין לו יכולת אמיתית להשפיע על עתידו.

תהליך טקטוני אדיר

עכשיו זה הרגע שבו אתם תגידו: "אוקיי, יצאנו לרחוב ולא יצא מזה כלום".

כאן אני חושב שאתם מפספסים. אני יודע שזה נגד האינטואיציה של כולכם - אבל תהיו איתי לרגע; המחאה החברתית החלה תהליך טקטוני אדיר של שינוי השפה, השיחה, הרעיונות וההתנהגות של כל מקבלי ההחלטות בסקטור הציבורי ובסקטור העסקי בישראל.

רבים מהסקנדלים, השחיתויות והפרשיות שנחשפו ב-4 השנים האחרונות לא היו כלל נחשפים אלמלא המחאה החברתית - וגרוע מזה חלק גדול מהם לא היה מגיע בכלל לתודעה של כולנו כמשהו חשוב, מרכזי, או מושחת, כי הם נגעו לאירועים, התנהגויות שנתפשו עד 2011 כלגיטימיות, בתוך הנורמות המקובלות.

כל הרגולציה - החוקים והתקנות שמסדירים את הפעילות הכלכלית - עברה מהפכה חסרת תקדים בישראל בשנים 2011-2014; בעיצומה של המחאה החלו שינויי חקיקה בכוח, בסמכויות של רשות ההגבלים העסקיים, רשות ניירות ערך ולמעשה כל הרשויות בישראל. חלק מהדברים האלה תורגמו לרפורמות של ממש - קריסת מחירי הסלולר ב-90% בשנים 2015-2012, רפורמות בביטוחים, חוק הריכוזיות ושרשרת של יוזמות בתחום המזון, הרכב, השידור, הבריאות - חלקן אמנם טורפדו בדקה ה-90 - אבל הן לעולם לא היו מתניעות ומגיעות לתודעה של כולנו אלמלא המחאה החברתית.

אני 27 שנה בעיתונות כלכלית. מתחכך יום יום עם רגולטורים, פוליטיקאים ומקבלי החלטות ואני רוצה להגיד לכם מניסיון וכמעט ב״אחריות״: המחאה החברתית היא הדבר הכי טוב, דמוקרטי ואפקטיווי שהיה כאן מזה עשר או עשרים שנה.

אלמלא המחאה החברתית - מצבנו היום היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע במונחים של יוקר המחיה, שחיתות בפוליטיקה ובסקטור הציבורי ומבנה המשק הישראלי. המחאה עצרה למשך 4 שנים תהליך מפחיד שהחל לפני כעשור - של הפיכת ישראל לאוליגרכיה או פלוטוקרטיה - מדינה שמשרתת קבוצות אינטרסים ואנשים ששולטים בכסף הגדול. אנשים שיוצרים משק שהוא ההפך מקפיטליזם, ההיפך מיוזמה חופשית, ההיפך מחופש. אנשים שמדרדרים אותנו בהדרגה למודל יווני, רוסי או איטלקי.

לכל אורך התקופה הזה אני ורבים אחרים הזהרנו שהאביב הרגולטורי הזה יכול להיות זמני; שקבוצות האינטרסים, הטייקונים ומשתפי הפעולה שלהם ילמדו את הנרטיב והשפה החדשה והם יסתערו מחדש על הרגולציה, על העיתונות, על הפוליטיקאים. אלה הקפיטליסטים שינסו לחסל את הקפיטליזם ולחנוק את השווקים התחרותיים. לחסל מתחרים קטנים, לדרוס עסקים קטנים, לעשוק צרכנים, לקנות חוקים. כמו שהם עשו עד המחאה. זה אכן קרה וזה קורה עכשיו בענק עם מונופול הגז.

הפגנה נגד הסדר הגז בתל אביב, לפני כשבועייםצילום: תומר אפלבאום

מה קרה לנתניהו?

כל המכרים שלי בעולם הפוליטי, העסקי, הרגולטורי והעיתונאי שואלים אותי בחודש האחרון - מה קרה לנתניהו? מה דוחף אותו לעשות הסדר כה גרוע עם מונופול הגז. זה שלדון? המפלגה הרפובליקנית? לחצים של תשובה? חוסר הבנה של שוק האנרגיה והמספרים שלו באגף התקציבים ובמועצה הלאומית לכלכלה? איך אנשים שמדברים על כלכלה חופשית, יוזמה חופשית, תחרות - בונים כאן משק אנרגיה בסגנון של מדינת עולם שלישי?

אני לא יודע את התשובה לכך. אני חושב שבסוף אדע. גם אתם תדעו. הכל ייצא החוצה. אבל אין לנו זמן עכשיו לנסות להבין את זה. אין לנו זמן עכשיו להיכנס לדיונים אינסופיים על מבנה משק האנרגיה שאנחנו רוצים, ולשמוע את כל הרעיונות.

עכשיו אנחנו צריכים להיות ממוקדים בדבר אחד. אנחנו חייבים כולנו להבין שאם נאפשר הקמה של מונופול אנרגיה אימתני בגודל של תמר ולווייתן - אנחנו מסתכנים בכרסום מהיר של הדמוקרטיה הישראלית. זה לא יוקר המחיה. זה הרבה מעבר לזה.

מונופול עם הכנסות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, עם תזרימי מזומנים אדירים, עם שליטה כה ריכוזית, עם יכולת להכתיב מחירים לכל שוק האנרגיה - יהפוך תוך שנים בודדות לגורם החזק ביותר במשק. חזק יותר מכל ממשלה, מכל מפלגה, מכל כלי תקשורת. חזק יותר מהכל. הוא יקנה בהדרגה את כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה.

אנחנו יכולים להתעורר למציאות מפחידה: השנה היא 2020 ומונופול הגז, לקוחותיו ומקורביו מעסיקים במישרין ובעקיפין עשרות קרובי משפחה של פוליטיקאים, רגולטורים ומקבלי החלטות. זה יכול להיות ישירות או דרך אנשי עסקים, מפלגות, ארגונים, חברות קש ועמותות בכל רחבי הגלובוס. כמו יוון, כמו איטליה, כמו בענפים מסוימים באמריקה. קפיטליזם אלים ומושחת של מקורבים.

נתניהו ושלדון אדלסון בעת ביקורם בישראל ב-2007צילום: איל ורשבסקי

ומה שהכי מפחיד. יגיע הרגע שהוא יקנה או יפחיד את כל מי שאמור לדווח עליו, להסביר ולבאר. היינו כולנו בסרט הזה בשנים 2012-2008 כאשר כל העיתונות רעדה מפני הטייקונים וכמעט לא נשאר מי שידווח איך השיטה עובדת. רובכם לא עקבתם באותה תקופה אחרי העיתונות הכלכלית. מעטים הבינו מה מתרחש בשוק ההון ובסקטור העסקי ואיך עובדים הקשרים התת קרקעיים של הבנקאים והטייקונים עם הפוליטיקאים והעיתונים. המחאה החברתית הצילה אותנו, ניתצה את מסך הברזל ופקחה את העינים של מיליון ישראלים. אנחנו חייבים לוודא שאנחנו לא חוזרים לשם.

אם הממשלה תתכופף ותקים מונופול גז אימתני זה יגרום למפולת שלגים; מחר ניכשל בניסיון שלנו לעשות רפורמה היסטורית בבנקים; מחרתיים ניכשל בניסיון לעצור את הרפורמה ברפואה הפרטית ובהמשך זה יכה בנו בחינוך, ברכב, בתשתיות, במחירי הדיור. בכל דבר. אנחנו לא נלחמים בתשובה, בגז או בחשבון החשמל. אנחנו נלחמים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, נלחמים על היכולת שלנו להשפיע על עתידנו.

כל אחד מכם אומר לעצמו: שמישהו אחר יילך להפגנה. זה לגיטימי. זו תופעת הטרמפיסט הידועה לכולנו מתורת המשחקים ומכלכלה פוליטית. אבל ישראל אינה אמריקה, יש כאן את האנשים הכי טובים בעולם. יש כאן קבוצות באוכלוסיה שברגע האמת יודעות לעשות דברים שבשום מדינה לא עושים. יש כאן הזדמנות אדירה של אלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים, להתעורר ולעשות את מה שכל התיאוריות על כישלון הדמוקרטיות אומרות שלא ניתן לעשות.

אין דרך יותר טובה ויותר אפקטיווית לשלוח היום מסר לכל הפוליטיקאים, לכל מקבלי ההחלטות, לכל הציבור, לעצמנו, לילידנו, להורינו, לתלמידינו - שאנחנו כאן, אנחנו לא צאן מובל, אנחנו לא רוב דומם. אנחנו עירנים, חכמים, מתוחכמים ויש לנו כוח ויכולת.

לא ימין, לא שמאל, לא מרכז, לא חילוני, לא דתי, לא נגד ביבי, לא בעד ביבי, לא עם הרצוג, לא עם ציפי, לא לפיד ולא כחלון. זאת הפגנה של הציבור הישראלי נגד מי שרוצה להשתלט לו על המדינה ובעיקר נגד מי שעומד מנגד ושותק או משתף פעולה כי הוא מפחד. זאת ההפגנה שלנו. אנא שתפו, תפגינו, תדברו ותצעקו. תודה.

(ועוד בקשה. טרולים, משקיעים במניות נפט וסתם אנשים שעובדים במונופול כ״יועצים״ וכדומה. תיקחו את התגובות שלכם לפייסבוק של עיתונאים אחרים. יש מספיק עיתונאים ועיתונים שתומכים במונופול הגז. יש לכם מספיק במות. תודה).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker