איך מכניסים רעל לגופכם בלי שתדעו, ומדוע עדיף לקנות במכולת יקרה מאשר בסופר זול - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך מכניסים רעל לגופכם בלי שתדעו, ומדוע עדיף לקנות במכולת יקרה מאשר בסופר זול

אורי מאיר צ'יזיק, בן 40, דוקטור להיסטוריה של הרפואה והתזונה. מתגורר בקיבוץ נוה איתן. 
מתי: ראשון, 12:00 איפה: במרכז להנהגת הבריאות בקיבוץ

203תגובות

אנחנו יושבים כרגע במחסן בקיבוץ קטן ליד בית שאן, לצדנו מכל מתכת גדול שבו תוסס חומץ, שקים של עדשים, שלל מכלי פלסטיק — אחד מהם נושא את הכיתוב "לימון וחושחש כבושים 12.2014". האייפד, שמקליט את השיחה, מונח על פח. מה יש בפח הזה?

הפח הזה מלא קמח מלא. קמח מקומי, שנטחן באבן ריחיים. אורגני.

איפה אנחנו, בעצם?

בחדר שנקרא "המעבדה", במרכז להנהגת הבריאות בקיבוץ נוה איתן. אנחנו עוסקים פה גם בלימוד בריאות קהילתית וגם ביישום שלה.

כלומר?

אני מאמין שהבריאות שלנו והקהילה קשורות בקשר הדוק. אנחנו מלמדים כאן, בין היתר, את ההיסטוריה והאבולוציה של התזונה, על מבנים קהילתיים ואיך משנים אותם, ואפילו איך מקימים גן ירק. שלוש שנים, יום בשבוע. כשהקמתי את המרכז אמרו לי, כמובן, שאני משוגע ומי ייסע עד לפה כדי ללמוד. אמרתי שאני מוכן להתחיל עם שבעה תלמידים. הגיעו עשרים. אנחנו מתחזקים ומתחזקים, והמטרה שלנו היא באמת לעשות שינוי.

מהי בדיוק האג'נדה? מהו החזון?

האנושות נמצאת בתהליך מתמשך של התרחקות מהאוכל שלנו, התרחקות שמסכנת גם את הבריאות שלנו וגם את הסביבה והקהילה. אני רוצה לקרב בין אנשים לאוכל שלהם. שיידעו מאיפה הוא מגיע. שיחזרו למנגנונים המסורתיים של קהילות שעסקו בלדאוג לכך שלכולם יהיה אוכל.

אתה גם חי את האג'נדה הזאת.

נכון. אני לא קונה את האוכל שלי בסופר. אני יודע בדיוק מי מייצר את האוכל שלי ומי מגדל אותו.

כתבות נוספות ב-TheMarker

"קופיקס זה אני! ואני לא מרגישה מיליונרית - לפעמים אני לא גומרת את החודש"

"אשתי לא יודעת על זה כלום": תעשיית הזנות באומן שמגלגלת מאות מיליונים

האחים העיוורים שעשו מיליונים

אתה לא קונה שום דבר בסופר?

כלום. בסופר לא מוכרים אוכל, אלא סחורה. המשפחה שלי ואני גם לא אוכלים שום מזון מעובד, וגם לא קמח לבן, סוכר, אורז לבן.

אף פעם?

אף פעם.

כמה זמן עבר מאז שאכלת קמח לבן?

שנים.

בלי שום מעידות? קרואסון קטן? ביסלי?

בלי. ביסלי? איכס. מי אוכל ביסלי?

אני.

אצלנו בבית אין קמח לבן וסוכר. אני לא יכול להגיד לילדים שלי שזה רעל ואז לתת להם את זה.

תסביר למה אנחנו מסכנים את עצמנו כשאנחנו מתרחקים מהאוכל שלנו?

כי רובו מגיע ממקומות רחוקים, תוך ניצול של הסביבה ושל האנשים. אנחנו לא יודעים אם האורז שאנחנו אוכלים רוסס ללא הכרה במקום שבו הוא גדל, או שייבאו אותו ממקום שבו הקרקע מזוהמת. מעבר לזה, יש את עניין הכלכלה המקומית.

כלכלה מקומית, כאנטיתזה לגלובליזציה.

כן. הדרך לחזק את הכלכלה המקומית היא לא לפתוח את השוק ליבוא, כפי שהממשלה עושה, אלא לתת אפשרות לאנשים שמגדלים חיטה או פירות לשווק את התוצרת שלהם ולחיות בכבוד מעמלם. אני באופן אישי נוהג ככה לא רק באוכל. גם כשאני רוצה לקנות ארון לא אלך לאיקאה, אלא לנגר מקומי. זה לא קורה היום בארץ, כי לאנשים חשוב רק המחיר ולא אכפת להם מאיפה זה מגיע.

אני חושבת שכולנו מעדיפים, באופן טבעי, לא לדעת. איך התחיל התהליך הזה?

זה תהליך בן כ–300 שנה שהתחיל מהסוכר, שהיה המצרך היקר ביותר ורק מתי מעט יכלו לצרוך אותו. כדי להפוך אותו לזול השתמשו בעבדות באמריקה כדי לייצר כמויות של סוכר שאפשר היה אחר כך למכור בזול באירופה. זו, בעצם, היתה הפעם הראשונה שזה קרה בקנה מידה גדול. עוני בצד אחד של העולם מאכיל עוני בצד אחר של העולם. זו השיטה, והיא עבדה כל כך טוב שהיא שולטת בכלכלת המזון שלנו כיום, ולא רק בה.

אנחנו אוכלים אוכל זול, שמגדלים עבורנו אנשים שלא היו יכולים להרשות לעצמם לקנות אותו.

כן. זה השלב הראשון. השלב השני הוא תיעוש המזון. עכשיו, תעשיית מזון זה דבר חשוב, ואם מטרתה לדאוג לבריאות שלנו, לסביבה, לעובדים וגם לשורת הרווח, הייתי מאוד שמח. אבל תעשיית המזון מעוניינת רק בשורת הרווח, וזה בא, כמובן, גם על חשבון העובדים, גם על חשבון הסביבה וגם על חשבון הבריאות שלנו.

עכשיו אנחנו נוגעים בפוליטיקה של האוכל.

זה רק קצה הקרחון של הפוליטיקה של האוכל. אנחנו מתים מסוכרת, ואחוז החולים במחלה נמצא בעלייה מתמדת. הסטטיסטיקות של בתי החולים הגדולים מצביעות על כך שאחד מתוך ארבעה ילדים שנולדים היום יהיה חולה בסוכרת לפני גיל 17. תחשבי רק על הנתון הזה, מה זה יעשה לחברה שלנו. אנחנו יודעים שסוכר לבן וקמח לבן הם אלו שמעלים את שיעור חולי הסוכרת באוכלוסייה, ועדיין המדינה מסבסדת קמח לבן ולא קמח מלא.

עניים, בכל העולם, אוכלים קמח וסוכר, כי זה יותר זול.

נכון. משרד הבריאות בישראל מצא שאנשים עניים חולים יותר משום שהם צורכים קמח לבן, ובכל זאת הם החליטו להעביר תוכנית של סבסוד לחם מקמח לבן בתוספת ויטמינים ומינרלים במקום לסבסד קמח מלא.

למה?

אינטרסים כלכליים. קמח לבן הוא יותר זול, עקרונית, משום שחיי המדף שלו כמעט אינסופיים. אם יעבירו את הפיקוח מהקמח הלבן לקמח המלא, בעלי ההון עלולים להרוויח פחות. אני יושב בוועדה המרכזית לתקנון מזון ומוצריו במכון התקנים. אני רואה מה קורה שם.

בתור מה אתה יושב שם, ומה אתה רואה?

בתור נציג הציבור מטעם המועצה לצרכנות. אני רואה היטב מה מניע את התעשייה, וזה לא הבריאות שלנו. את יודעת שבישראל אפשר על פי התקן לכנות "קמח מלא" גם קמח שאינו מלא? מותר בתהליך הפקת הקמח המלא להוציא את הנבט, שהוא החלק המזין ביותר, וחלק גדול מהסובין, ועדיין לכתוב על האריזה שזה קמח מלא. כך יוצא קמח שהוא קרוב יותר לקמח לבן אבל התקן מתיר לכנותו קמח מלא. זאת הונאה בחסות הממסד שאיש לא יודע עליה. במשך שנים אנשים קונים קמח מלא שאינו באמת קמח מלא.

איזו אופציה יש לצרכן שהרשות שאמורה לשמור על בריאותו מפקירה אותו?

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לקנות את האוכל שלנו מאנשים שאנחנו יודעים מי הם ולהפסיק לחלוטין לקנות אוכל בסופר. כשאנחנו קונים בסופר אנחנו משרתים את התעשייה הגדולה ואת הטייקונים. אנחנו צריכים לקנות אצל הקצב והירקן, כי הם חלק מהקהילה שלנו.

זה פתרון פריבילגי.

לדעתי לא. כשקונים אוכל מזין אצל בעלי מלאכה חוסכים כסף, גם אם הוא עולה קצת יותר, משום שהסופר בנוי כדי לדחוף לנו דברים שאנחנו לא צריכים.

התכוונתי שזו פריבילגיה של זמן יותר מאשר של כסף.

אני מבין שאנשים שמרוויחים שכר מינימום לא יכולים להרשות לעצמם לעשות את זה, אבל אם כל שאר האנשים יעשו את זה, ערך הכסף שלנו יעלה וגם הם יוכלו לעשות את זה.

אתה יודע שזה לא באמת עובד ככה. אתה מדבר מפוזיציה של מי שיצא מהמירוץ, שגר בקיבוץ, שעתותיו בידיו.

לא נכון. תסתכלי סביבך. גם בתל אביב יש ירקן ומכולת וסנדלרים, אבל במקום ללכת אליהם אנשים הולכים לרשתות ולסופרים, ותל אביב הופכת לעיר של רשתות במקום לעיר אמיתית. קראתי עכשיו מחקר מרתק שנעשה בארצות הברית ובאירופה, שמסקנתו היא שאחד הדברים שמאפיינים ערים חזקות בעולם הוא ריבוי עסקים של יזמים פרטיים. עיר הומוגנית שמורכבת מרשתות מועדת להתפרקות. תל אביב כזאת, וזאת בעיה. גם באר שבע הופכת לעיר של קניונים במקום עיר של בעלי מלאכה, כפי שהיתה פעם. זה משהו שאנחנו צריכים להילחם בו.

זה לא יעזור. העסקים הקטנים נדחקים מהעיר.

אם זה הדבר שאני מאמין בו, אפעל כדי שזה יקרה בכל דרך. אקנה רק אצל בעלי עסקים קטנים, אדבר על זה בהרצאות שלי ואשכנע את כל מי שאני מכיר שיעשה את זה. הלוואי שזה היה פשוט. זה לא.

בעבר המזון עיצב את העיר. היא נבנתה והתפתחה סביב השווקים, סביב הנמל.

נכון, ומי שניהל אותה היו בעלי המלאכה הקטנים. התהליך שבו הניהול עבר לידיים של הרשתות הוא ממאה השנים האחרונות. בתקופת המשבר הגדול ביוון היו הרבה מקומות שהדרך היחידה שלהם לשרוד היתה לחזור לכלכלה מקומית, לעבוד האחד עם השני. אני מקווה שלא נזדקק למשבר כדי להבין שבלי לתמוך בכלכלה מקומית, ובלי לעבוד יחד ולחיות כקהילה ולפרנס האחד את השני — פשוט לא נשרוד.

מעניין אם בישראל, דווקא בנקודת הזמן הזאת שבה נחשפים מספר השסעים בחברה ועומקם, אפשר בכלל לדבר על קהילתיות. במקרה הטוב יש לנו סקטוריאליות. זה נשמע קצת...

כמו חזון של מישהו מטורף.

כן. האם אתה מטורף?

לא יודע מה לענות על זה. אני יודע שאני לא יכול שלא לפעול בכיוון שאני מאמין בו ואני לא אומר נואש.

ואתה מאמין שזה באמת ישים? שזה יכול לקרות?

כן. הכלכלה הגלובלית מאפשרת למעט מאוד אנשים להיות מאוד עשירים. הכלכלה המקומית יכולה לאפשר לכולנו לחיות בכבוד. זה המוטו שלי. אני מעדיף שכולנו נחיה בכבוד, מאשר שמעט מאוד אנשים יהיו עשירים. לא מעניין אותי כסף. מעניין אותי להתפרנס, לחיות את החיים.

עשית ניסוי שבמסגרתו אכלת רק אוכל מקומי במשך שנה שלמה. החלטת לא לאכול שום דבר שאתה לא יודע מאיפה הוא מגיע. מה גילית?

שרוב האוכל שלנו מיובא, וגם האוכל שאנחנו חושבים שהוא מקומי, הוא לא מקומי. חברות המזון הגדולות משתמשות בשמות המותג שלהן כדי שנחשוב שאנחנו קונים תוצרת מקומית.

איזה יופי. מה למשל?

דבש יד מרדכי, למשל. ניסיתי לברר עם שירות הלקוחות שלהם מאיפה הדבש, הם לא הצליחו להתחייב לי שזה ייצור מקומי. המותג "יד מרדכי" שייך לשטראוס, ושטראוס קונה חלק מהדבש מהקיבוץ עצמו ואת היתר ממקומות אחרים, ומערבבת. שמן זית "זיתא" מיובא. סיידר הגליל כבר מזמן לא מהגליל, "דורות" מייבאים חלק ניכר מהשום שלהם, וזה רק חלק מהרשימה.

תיאורטית, אם מחר מטילים עלינו חרם, ולא נוכל לייבא עוד מזון — מה יחסר לנו?

יהיה לנו מחסור בכל.

באמת? מדינת ישראל לא תוכל להתקיים על תוצרת מקומית? אנחנו לא ארץ זבת חלב ודבש?

אנחנו חיים בארץ זבת חלב ודבש, אבל אנחנו מחסלים את החקלאות המקומית. בניגוד למדינות אחרות, הממשלה שלנו כמעט שלא תומכת בחקלאות. יש לנו, בארץ, פירות וירקות מדהימים, אבל אנחנו קונים ירקות מיובאים בסופר.

מחאת הפלפלים.

מחאה מוצדקת לחלוטין. אין שום סיבה שהרשתות יגזרו קופונים כל כך גדולים על הפירות והירקות. אנחנו מייבאים כמות אדירה של תפוחים מכל העולם. שופרסל הפסיקה לפני כשנה למכור תפוחים מקומיים ועברה לתפוחים מיובאים בלבד. לפני כמה חודשים הייתי בגליל, במטע תפוחים, שהיה סגור בגדר וכל התוצרת היתה על הקרקע. למה? כי הרשת באה לחקלאי והציעה לו שני שקלים לקילו תפוחים. לא שווה לו להיכנס למטע בכלל, אז הוא סגר אותו על מנעול ובריח ובשנה הבאה אולי ינסה שוב. בינתיים נאכל תפוחים מיובאים. זה שלטון ההון. זה מה שקורה כשהמטרה שלך היא לא להתפרנס, אלא לעשות כסף.

יאמרו לך — אם נסתמך רק על תוצרת מקומית, התפוחים יעלו הון. עדיף שנאכל תפוחים ארגנטיניים מאשר שלא נוכל לאכול תפוחים בכלל.

להפך. כשאתה מונע מאנשים עבודה, הם יהיו עניים. אבל אם יתמכו בשמן הזית המקומי, לחקלאי יהיה כסף לשכור עוד עובדים, להכניס עוד אנשים למעגל התעסוקה. זה עובד בשני הכיוונים. אם כולנו לא נקנה בסופר, יהיו הרבה מכולות.

אנחנו כרגע בנקודה בזמן שבה יש לנו יותר מזון מאי פעם. עם זאת, עד 2050 אוכלוסיית העולם צפויה לעמוד על 9 מיליארד וההערכה היא שייצור המזון העולמי צריך להיות מוכפל עד 2030. לאן זה הולך?

אין מחסור במזון בעולם. להפך. הבעיה שלנו היא החלוקה שלו. אין שום סיבה להגדיל את כמות המזון שאנחנו מייצרים, או לעבור לחקלאות יותר תעשייתית. להפך. אנחנו מבזבזים את המזון שלנו. 50%–60% מהמזון הולכים לפח. גם זה קשור לנתק ממקורות המזון. אם היית מכירה את האופה שטרח על הלחם שלך לא היית זורקת אותו בכזאת קלות.

אתה בטח מכיר את התיאוריה הזאת של מייקל פולאן — אנחנו תירס. המזון הוא זה ששולט בנו, ולא להפך. מה אתה חושב עליה?

הגענו למקום שבו לרוב האנשים אין שליטה, כי הם לא יודעים מאיפה האוכל שלהם מגיע. כשאתה לא שואל את עצמך את השאלה הזאת, אתה מעניק את השליטה לתאגידים. רוב האנשים בעולם חיים בעוני מרוד. השפע שלנו בא על חשבון מישהו אחר. זה מתחיל מהקהילה שלי ונגמר בראייה הגלובלית. אם אני אוכל דג נסיכת הנילוס שהגיע מאגם ויקטוריה, המשמעות היא שאנשים שגרים סביב אגם ויקטוריה גוועים ברעב כי הדג הולך ליצוא לחלק השבע של העולם ולא לילדים שלהם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. האם אנחנו לא רוצים שכולם יחיו בכבוד?

אתה באמת מאמין שזה אפשרי? התאגידים רק הולכים ומתעצמים. השלטונות משרתים את האינטרסים התאגידיים.

אני רואה את זה מול עיני, וזה מאוד מאוד מטריד אותי. אבל אני מאמין שזה אפשרי, כי בסופו של דבר העולם מורכב מאנשים שמקיימים מערכות יחסים האחד עם השני. ואני רוצה לחיות בעולם כזה. אני רוצה שהילדים שלי יחיו בעולם כזה, שבו האנשים עובדים יחד, שלא כל מה שמעניין אותם זה כסף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#