פערים עמוקים: החמישון העליון בישראל אחראי על 54% מההוצאות על נדל"ן

לפי דו"ח שמפרסם היום מרכז טאוב, היקף הכלכלה השחורה בישראל הוא 20% מהתוצר - 
כ-200 מיליארד שקל בשנה - והמזון בישראל התייקר יותר מב–OECD ■ נקודת האור: שיעור התלמידים המצטיינים במבחנים בינלאומיים עלה יותר מהממוצע במדינות המפותחות

מוטי בסוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

מרבית ההכנסה משכר דירה בישראל מגיעה לשכבות החזקות: החמישון העליון באוכלוסייה נהנה משני שלישים מסך ההכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית, כ–1,500 שקל בממוצע לחודש למשק בית וכפול מסך ההכנסות הממוצע למשק בית בארבעת החמישונים הנותרים גם יחד — כך עולה מדו"ח חדש של מרכז טאוב, "תמונת מצב המדינה 2015", המתפרסם היום.

לפי החוקרים, מכיוון ששיעור שוכרי הדירה בקרב החמישונים התחתונים גבוה יותר מבעליונים, הנתונים מחריפים את הפערים בין החמישונים — דמי השכירות עוברים מהתחתונים לעליונים.

החמישון העליון אחראי ל–53.5% מסך ההוצאות על נדל"ן, כ–6,000 שקל בממוצע לחודש, לפי הדו"ח. מסכום זה, כ–4,500 שקל מושקעים בקניית דירה למגורים, 500 שקל בשיפוץ דירה וכ–1,000 שקל בקניית דירה להשקעה. השקעת החמישון העליון בנדל"ן גבוהה פי שלושה מהשקעת החמישון הרביעי, כ–2,000 שקל בחודש.

בהשוואה למדינות OECD, לפי מרכז טאוב, היקף הכלכלה השחורה בישראל גבוה ומוערך בכ–20% מהתמ"ג, יותר מ–200 מיליארד שקל בשנה. החוקרים טוענים כי אילו היה ניתן להוריד את הנתון לכ–10%, כגובה האומדן במדינות כמו ארה"ב, יפן ובריטניה, התוצר היה גבוה בכ–100 מיליארד שקל, והכנסות המדינה ממסים היו גבוהות בכ–40 מיליארד שקל — השקולים לתקציב החינוך בישראל.

לפי הפרסום, הטבות המס בישראל מוטות בצורה קיצונית לטובת החברות הגדולות, ונטען כי החלת חובת דיווח כללית לשלטונות המס היתה עשויה לצמצם את העלמות המס.

לא סוגרים את החודש

לפי נתוני מרכז טאוב, רק החמישון העליון בציבור הישראלי מצליח לגמור את החודש עם מאזן חיובי: הכנסותיו מסתכמות ב–36,230 שקל בחודש והוצאותיו ב–33,913 שקל, כך שהוא מסיים כל חודש ביתרה חיובית של 2,317 שקל. לעומת זאת, החמישון הרביעי באוכלוסייה מסיים את החודש בגירעון של 922 שקל, החמישון השלישי בגירעון של 1,452 שקל והחמישון השני בגירעון של 2,236 שקל. החמישון הנמוך ביותר, הראשון, משתכר 5,314 שקל בממוצע ומוציא 8,295 שקל בממוצע, כך שהוא צובר מדי חודש גירעון של 2,927 שקל.

הגירעון החודשי הממוצע בקרב יהודים לא חרדים הוא 864 שקל, ואילו אצל חרדים — 3,209 שקל. חוקרי המרכז סבורים כי היקף נרחב של עבודה בלתי מדווחת (עבודה בשחור) עשוי להסביר חלק מהפערים בין ההוצאות להכנסות המדווחות. בנוסף, משקי בית חרדים נעזרים בקצבאות ותמיכות של גופים לא ממשלתיים יותר ממגזרים אחרים, והתמיכה הממוצעת בקרב החרדים היא 1,866 שקל בחודש למשק בית.

עוד מראה המחקר כי שיעור רוכשי הדירות במגזר החרדי גבוה יחסית. ההסברים הניתן לכך הם הנוהג לרכוש דירות לילדים לפני הנישואים ושכיחות גבוהה של השקעות בנדל"ן ביחס למגזרים האחרים. אלא שעם הזמן, יכולתם של החרדים לממן את רכישת הדירה מצטמצמת, שכן גובה המשכנתא החודשית הממוצעת שלהם עלה בעשור האחרון ב–72% (כ–900 שקל), אף שמחירי הדירות שהם רוכשים עלו ב–6% בלבד — עקב המעבר של משפחות חרדיות לגדה המערבית, שבה הדיור זול יחסית. העלייה בתשלום המשכנתא החודשי — שמשמעה כי הסכום ההתחלתי ששולם היה נמוך יותר — מעידה על הידלדלות משאבים ניכרת במגזר החרדי. את החסר משלימים חלק מהחרדים בעזרת גמ"חים, המעניקים הלוואות ללא ריבית.

מחירי המזון בישראל עלו בשנים האחרונות בשיעור גבוה יחסית למדינות OECD, לפי הפרסום, מה שתרם רבות לעלייה ביוקר המחיה. עם זאת, שיעור היבוא של מזון הוא נמוך מאוד — 16% בלבד מההוצאה הפרטית של משקי הבית על מזון. שיעור היבוא בענפים אחרים גבוה בהרבה: בריהוט הוא כ–40% מהצריכה; בהנעלה, הלבשה וחפצים אישיים כ–70%; ובציוד למשק בית — כ–80% מהצריכה.

החסמים ליבוא מזון מותירים את יצרניות המזון המקומיות כמעט ללא תחרות, ומאפשרים להן לגבות מחירים גבוהים. הממצאים מראים כי התחרות בענף אינה מגיעה לקבוצות המזון הנצרכות ביותר: עיקר ההוצאה הפרטית על מזון היא על מוצרי קמח ודגנים, בשר ומוצריו, פירות, מוצרי חלב ומשקאות קלים — ששיעור היבוא בהן נמוך מאוד.

האי־שוויון בישראל מהגבוהים בעולם

לפי הדו"ח, שיעור התלמידים המצטיינים בישראל במבחנים הבינלאומיים עלה ושיעור החלשים ירד — בניגוד למגמה ב–OECD. בין 2006 ל–2012 עלה מעט שיעור התלמידים הישראלים שהצטיינו במבחני פיזה (PISA), ושיעור התלמידים החלשים הצטמצם בכ–7%. לעומת זאת, במדינות OECD חלה ירידה בשיעור המצטיינים, ושיעור התלמידים החלשים ירד בכ–2% בלבד. ואולם שיעור התלמידים החלשים בישראל הוא 29%, לעומת 18% ב–OECD.

עוד נמצא כי האי־שוויון בישראל בהכנסות פנויות (לאחר מסים, קצבאות והטבות) הצטמצם מעט בשנים האחרונות, אך נותר מהגבוהים במדינות המפותחות. לדברי חוקרי מרכז טאוב, סיבות אפשריות לפערים העמוקים הן ההבדלים הדמוגרפיים בין ישראל למדינות אחרות, פערי השכר הגבוהים בשוק העבודה ויעילותה פחותה של רשת הביטחון הממשלתית בצמצום הפערים ביחס למדינות האחרות.

הדו"ח מציין כי השכר לשעה של החלשים באוכלוסייה עלה הרבה יותר מהעלייה בקרב החזקים ב–1997–2011, בשל עלייה בשכר המינימום. מנגד, שיעור העוני בישראל עלה לאורך השנים (אף שחלה בו ירידה קלה בשנים האחרונות), והוא גבוה ביחס למרבית המדינות המפותחות.

האי־שוויון בהכנסות בין משקי הבית בישראל הוא מהגבוהים בעולם המפותח, ונמצא במגמת עלייה ארוכת טווח. גם במדד עומק העוני (המרחק בין הכנסתן הממוצעת של המשפחות העניות לקו העוני — כלומר מידת העוני של המשפחות) מצבה של ישראל מחמיר. ההכנסה הממוצעת של משפחות עניות ב–1992 היתה נמוכה ב–26% מקו העוני, ועד 2010 גדל הפער ל–31%.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker