הרשויות הערביות לא מצליחות לבנות אפילו מעונות יום - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרשויות הערביות לא מצליחות לבנות אפילו מעונות יום

הכאוס התכנוני ברשויות הערביות הוא עמוק כל כך, שאפילו לצרכים רגישים כמו כבישים ובתי ספר אין די מקום

7תגובות

תנועת החרם נגד ישראל, BDS, מניפה שלושה דגלים: הפסקת הכיבוש של שטחי יהודה ושומרון, זכות השיבה של פליטי 1948 וכן הפסקת האפליה לרעה של ערביי ישראל. בעוד שתי הדרישות הראשונות מוכרות זה שנים רבות, הדרישה השלישית, הנוגעת לערביי ישראל, היא החידוש של BDS — כשלא ברור אם תנועת החרם מתכוונת רק לאפליה כלכלית־חברתית, או שמא היא מרמזת גם לאפליה פוליטית (ולשאיפה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה).

בכל מקרה, בהנחה שמעמדם של ערביי ישראל ימשוך יותר ויותר תשומת לב בעולם, הרי שלמדינת ישראל יש כבר טיעוני הגנה ראשוניים. לאט אבל בעקביות ממשלת ישראל משנה בשנים האחרונות את פניה, ומגבירה את ההשקעות ואת ההתעניינות שלה באוכלוסייה הערבית. במשרד האוצר התחולל בנושא הזה מהפך של ממש, כשבתוך אגף התקציבים יש כבר צוות שכל עיסוקו הוא בקידום החברה הערבית, ובהסרת החסמים המונעים את הקידום שלה.

בשבוע שעבר אף נרשמה פריצת דרך היסטורית, כשצוות 120 הימים, בהובלת ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, פירסם דו"ח שעוסק בהסרת חסמי התכנון והבנייה ברשויות הערביות — ובראש ובראשונה, בהגדלת היקף הקרקעות העומד לרשותן.

לתפישה כי הבעיות של האזרחים הערבים אינן שלהם בלבד אלא של המדינה כולה, שותפים כבר רבים מהמשרדים המקצועיים בממשלה — לרבות ההבנה המחלחלת שכדי לפתור את הבעיות הללו לא מספיק לעשות את המובן מאליו. מורכבות הבעיות של האוכלוסייה הערבית, כמו גם הבדלים תרבותיים וניהוליים, מביאים לכך שצעדים שהממשלה נוקטת דרך שגרה בקרב האוכלוסייה היהודית נכשלים לעתים קרובות באוכלוסייה הערבית.

עופר וקנין

עד השנים האחרונות פקידי הממשלה היו בדרך כלל מושכים בכתפיהם ומוותרים, במעין גישה של "ניסינו, זאת לא אשמתנו שזה לא הצליח, שהערבים יחזרו אלינו שוב כשהם יהיו בשלים". החידוש יוצא הדופן של השנים האחרונות הוא שפקידי הממשלה כבר לא ממהרים לוותר, אלא מנסים לאתר את החסמים שמנעו מהמדיניות הממשלתית להצליח בקרב האוכלוסייה הערבית.

דוגמה בולטת לכך היא הקמת מעונות יום. ביישובים היהודיים בישראל יש 1,800 מעונות יום. ביישובים הערביים, שמהווים 15% מהאוכלוסייה אבל שיעור הילודה בהם גבוה יותר, יש רק 90 מעונות. בעקבות מחאת קיץ 2011, כשהמדינה חזרה להשקיע בבניית מעונות יום, הוחלט על תקצוב מיוחד לבניית מעונות יום ברשויות חלשות — ביישובים חרדיים וערביים ובפריפריה. הוחלט לשריין לכל אחד מהמגזרים הללו תקציב ייעודי לו, כדי שג'לג'וליה לא תתחרה על אותו תקציב עם תל אביב (ברור מי תגיע לקו הגמר קודם), וגם בוטלה דרישת המדינה להשלמת התקציב על ידי הרשות החלשה (מצ'ינג). בסך הכל הקצתה המדינה כ–10 מיליון שקל לבניית מעונות יום במימון מלא של המדינה ברשויות הערביות.

ואולם, שיעור הניצול של התקציב היה 0%. למרות ההקלות והמימון הייעודי והמלא, הרשויות הערביות לא הצליחו לממש את התקציב. ליתר דיוק, כ–33 רשויות ערביות הגישו בקשה לבניית מעונות יום בשטחן — ו–33 רשויות ערביות נפסלו, מאחר שהבקשות שהגישו לא עמדו בתנאי הסף. זאת לעומת מאות רשויות יהודיות שהצליחו לעמוד בתנאי הסף שלהן, עד שנוצר אפילו תור המתנה לקבלת תקציבי בינוי לשנה הבאה. אצל הרשויות הערביות המצב שנוצר הוא הפוך — המדינה יצאה מגדרה כדי לצמצם את האפליה הקשה בבניית מעונות יום במגזר הערבי, אבל כל מאמציה עלו בתוהו.

הניסיון לברר את הסיבות לכישלון חושף את החולשות העמוקות והחסמים הקשים שמהם סובלת האוכלוסייה הערבית בישראל. ראשית, אנשי הרשויות הערביות לא הבינו את הקול הקורא שפירסמה הממשלה להגיש בקשות לקבלת תקציב. רובם כלל לא יודעים מה זה קול קורא של הממשלה. חוסר הניסיון גרם לכך שהמסמכים שהוגשו למכרז הקול הקורא היו לא בשלים ולא מתאימים. אפילו התנאי הפשוט ביותר — את התוכנית צריך להגיש מהנדס עיר — נהפך למכשלה, מאחר שברבות מהרשויות הערביות אין מחלקת הנדסה, ומי שעובד בהן הוא הנדסאי ולא מהנדס.

אפשר לתמוה, כמובן, מדוע לא טרחו הרשויות הערביות לברר עם הפקידים המוסמכים במשרד הכלכלה את נוהלי הקול הקורא. התשובה היא שבאוכלוסייה הערבית לא נהוג להרים טלפון לפקיד ממשלתי ולשאול אותו שאלות, מתוך תחושת זרות, חוסר ביטחון, חוסר אמון ואפילו חוסר היכרות עם הממשלה. למי מרימים טלפון? מיהו הפקיד הממונה ומהו מספרו? האם הוא בכלל ישיב לשאלות של ערבים? באופן פרדוקסלי, אגב, הממונה על רישוי מעונות היום במשרד הכלכלה היא סוהיר שקור, ערביה־ישראלית. במרבית הרשויות הערביות למדו רק באחרונה שאם יתקשרו, מעברו השני של הקו ישיב להם דובר ערבית רהוטה.

שקור, אגב, מעריכה כי חסם נוסף שמנע מהרשויות הערביות לממש את התקציב שניתן להן הוא הלחצים הפוליטיים בתוך החברה הערבית — בהיעדר מעונות יום ממשלתיים, פורח מגזר המשפחתונים הפרטיים. אז אמנם גם מספר המשפחתונים קטן בהרבה מהצרכים (1,200 משפחתונים שבהם כ–8,000 ילדים בלבד), ובכל מקרה, משפחתון לא יכול לספק מענה כמו מעון יום ממשלתי גדול ומצויד, אבל ברבות מהרשויות המקומיות קיים החשש מפגיעה בתעסוקת הנשים העובדות במשפחתונים, והדבר מייצר לחץ פוליטי שלא לקדם בניית מעונות יום.

המחסום העיקרי, עם זאת, היה ונשאר זה של התכנון והבנייה — ברשויות הערביות פשוט אין שטחים ציבוריים פנויים לבניית מעונות יום, וגם אין תקציב לבינוי — ואפילו לא לתכנון. תנאי הסף בקול הקורא שקבע כי כדי לקבל את התקציב צריך להגיע עם היתר לבניית מעון יום הפיל את כל הרשויות הערביות שניגשו למכרז. אפילו רשות אחת לא הצליחה להחזיק בידה היתר בנייה למעון יום, וגם כיום — תשעה חודשים אחרי — אף רשות ערבית לא עומדת בתנאי הסף הזה (שתי רשויות כנראה קרובות לכך). כך, בעוד שבמכרזים לרשויות היהודיות נוצר עודף של רשויות שעמדו בתנאי הסף, והתקציב חולק ביניהן על בסיס כל הקודם זוכה, בקרב הרשויות הערביות התקציב נותר מיותם.

חוסר היכולת להוציא היתר בנייה נובע ממחסור חמור בשטחים ציבוריים. היישובים הערביים נבנו על קרקעות פרטיות, ולא על קרקע מדינה, ולכן הקצאת שטחי ציבור מחייבת הפקעה של קרקעות פרטיות — מהלך פוליטי רגיש מאוד בחברה הערבית. זאת ועוד, היישובים הם ותיקים מאוד, בלי תוכניות מתאר, כך שהם נבנו בלי תכנון, בצפיפות איומה, ובלי להשאיר שטחים פנויים במרכז היישובים לשימושים ציבוריים. כמובן שבהיעדר תוכניות מתאר מאושרות ותוכניות מפורטות, גם לא ניתן בכל מקרה לקדם הפקעות ולקבל היתרי בנייה מאושרים. הכאוס התכנוני ברשויות הערביות הוא עמוק כל כך, שאפילו לצרכים רגישים כמו כבישים ובתי ספר אין די מקום. במציאות כזו, מעונות יום נראים כמו מותרות.

כדי להתגבר על המחסור החמור בקרקעות, משרד הכלכלה נתן לרשויות הערביות הקלות ניכרות — הוא אישר בניית מעונות יום על קרקעות פרטיות, וגם בקומה שנייה של מבנה קיים. במקביל, משרד האוצר אישר תקנים לפרויקטורים — כלומר, מומחים מטעם הממשלה שיגיעו לרשויות הערביות ויעזרו לאנשיהן להתגבר על החסמים שמונעים מהם להגיש את הבקשות המלאות לבניית מעונות יום.

"יש רשויות ערביות שהן שנות דור מאחור", אומרים בכירים בממשלה. "צריכים שם עזרה עם תקציבים, עם תקצוב דיפרנציאלי של השירותים החברתיים, עם חינוך לניהול ולחשיבה עסקית. זאת מדיניות שגויה של הממשלה לתת להן להסתדר לבד, כי הן לא מסתדרות. הן זקוקות לעזרה ולליווי צמוד". להבנה שבלי עזרה צמודה האוכלוסייה הערבית לא תצליח לסגור את הפערים שלה מול החברה היהודית, הגיעה הממשלה רק בעת האחרונה. המבחן עתה הוא בביצוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#