בנט דואג לילדים הערבים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בנט דואג לילדים הערבים

אי-השוויון החינוכי בישראל הוא איום כלכלי־אסטרטגי על עתידה ■ התוספת של סייעת בגנים היא בשורה חשובה,
 אבל חשוב לא פחות הוא האופן שבו תתווסף הסייעת - עם תקציב דיפרנציאלי ואפליה לטובת אוכלוסיות מוחלשות

24תגובות

לרגע אחד, כשרואים את גרף ההשוואה הבינלאומי של היחס בין אנשי צוות לילדים בגנונים בישראל, נתקפים בבהלה. הגרף משנת 2012 מציב את ישראל במקום האחרון, ובפער עצום משאר המדינות המפותחות, עם יחס של 27 ילדים לאיש צוות, לעומת ממוצע של 14.5 במדינות OECD. מהגרף הזה עולה שמצב הגנים לפעוטות בני שלוש בישראל כל כך מדורדר, עד שיחס המורה־תלמיד אצלנו כמעט כפול מבשאר המדינות המפותחות.

רק קריאה קצת יותר מעמיקה מאפשרת להירגע מעט. ביחס מורה־תלמיד, OECD מכוון אך ורק לגננות מוסמכות. כאשר OECD סופר את כל אנשי הצוות בגן, כולל סייעות, הרי שהיחס של אנשי צוות לפעוטות בגנים בישראל יורד ל-12.8, כמעט זהה לממוצע של 12.5 בשאר המדינות המפותחות.

אז אנחנו לא עד כדי כך מזעזעים ברמת הגנונים שלנו, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מההבדל שבין כמות לאיכות כוח האדם בגנונים בישראל. ישראל מקצה גננת מוסמכת אחת לעד 35 פעוטות בני שלוש. ב–OECD אותה גננת מוסמכת מטפלת ב–14 פעוטות. ההבדל בחלוקת זמן האיכות של הגננת - ברבות ממדינות OECD היא פשוט עובדת לבד בגן של 14 ילדים - הוא תהומי. הפער באיכות כוח האדם בגן מתבטא גם בהשקעה התקציבית בגנים בישראל. נכון ל–2012, ישראל השקיעה רק 4,058 דולר בכל פעוט, לעומת ממוצע של 7,446 דולר במדינות OECD.

שר האוצר משה כחלון ושר החינוך נפתלי בנט
אוליבייה פיטוסי

איכות הטיפול בפעוטות ירודה

מאז 2012 מצבם של הגנונים בישראל השתנה דרמטית. חוק חינוך חינם הורחב גם לגילאי 3–4, בעקבות המחאה החברתית ודו"ח ועדת טרכטנברג, וכיום כל ילדי ישראל לומדים חינם בגנונים עירוניים. חלק גדול מהם לומד בגנונים ובהם עד 35 ילדים, בגן שבו יש גננת אחת וסייעת אחת. זהו אותו תקן כוח אדם שקיים בגנים המבוגרים יותר, גילאי 4–5.

המדינה הרחיבה את חוק חינוך חינם לגיל שלוש, בלי שעשתה התאמות נדרשות בהיקף הצוות הנדרש, על אף שאין עוררין שטיפול ב–35 פעוטות בני שלוש, שחלקם אפילו אינם גמולים עדיין, מחייב יותר צוות. על איכות הטיפול הירודה שמקבלים פעוטות בגנון צפוף כל כך, כאמור, ניתן ללמוד מההשוואה הבינלאומית. גם אם כמותית מצבם של פעוטות ישראל הוא בסדר, איכותית מצבם הוא ירוד בלבד.

עכשיו מבצעת ישראל עוד קפיצת מדרגה בטיפול בגנונים שלה. שר החינוך נפתלי בנט, עם שר האוצר משה כחלון, הודיעו אתמול על הוספת סייעת שנייה לגנונים בישראל. אין ספק, שתוספת הסייעת השנייה תשפר את יחס אנשי צוות לפעוטות, בגנונים של בני השלוש, וכבר תוריד את היחס הממוצע בישראל אל מתחת ליחס המקובל במדינות המפותחות. אין ספק גם שתוספת של סייעת שנייה תסייע מאוד לשיפור איכות החינוך בגנונים. הגננת אמנם תישאר גננת יחידה, עם 35 פעוטות בגנון שלה, אבל עם שתי סייעות שמסייעות לה אפשר להניח כי הזמן שיהיה לגננת לעסוק בצד החינוכי־מקצועי יגבר מאוד. במידה רבה, אפשר להניח כי הדבר יסגור חלק גדול מהפיגור האיכותי של ישראל, מול המדינות המפותחות, בטיפול בפעוטות בני השלוש.

פער בלתי נסבל

התוכנית לתוספת של סייעת נוספת בגנונים היא בשורה חשובה ביותר. אבל מה שחשוב לא פחות הוא האופן שבו תתווסף הסייעת הזאת - באופן דיפרנציאלי, עם אפליה לטובת גנונים של אוכלוסיות מוחלשות. התוכנית של משרד החינוך היא כי ברשויות חלשות, בעיקר ברשויות ערביות, הסייעת הנוספת תתווסף במימון כמעט מלא של המדינה (90%), לעומת דרישה להשתתפות של 50% בשכר הסייעת ברשויות החזקות. כך המדינה מחלקת את תקציבה באופן שוויוני יותר - החלשים מקבלים יותר תקציב, החזקים מקבלים פחות.

כדי להבין עד כמה מדובר בהחלטה חשובה וצודקת צריך לעבור לגרף נוסף. לרגע אחד, כשרואים את גרף ההשוואה הבינלאומית של פערי הציונים של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, נתקפים בהלה. ישראל ממוקמת בגרף הזה, מבחן פיזה 2012, במקום השני הכי גרוע. פער הציונים אצלנו, בין התלמידים החלשים לתלמידים החזקים, הוא 347 נקודות - לעומת פער ממוצע של 301 נקודות במדינות OECD.

להבדיל מהגרף לגבי הגנונים, במקרה של הגרף הזה גם במבט שני ושלישי הבהלה אינה חולפת. למעשה, ככל שמתבוננים בגרף הזה יותר כך נבהלים יותר, כאשר מתברר שהגרף המוצג הוא גרף חלקי בלבד. הגרף הנוכחי מציג פער עצום בציונים של תלמידים יהודים וגם את הפער העצום, הבלתי נסבל כמעט, בהישגי התלמידים היהודים והערבים במדינת ישראל.

הפער הזה גדול כל כך שהוא מציב את ישראל, כאמור, במקום השני אחרי טיוואן בפער הציונים שלה. רק שבפועל פער הציונים אצלנו הוא גרוע הרבה יותר, משום שהתלמידים החרדים אינם משתתפים במבחני פיזה ולכן ההישגים שלהם כלל לא נמדדו. לו החרדים היו נבחנים, ובהנחה רווחת שמערכות החינוך החרדיות אינן מלמדות כמעט דבר, ככל הנראה פער הציונים של ישראל היה עולה בהרבה על 347, והיה מציב את ישראל בוודאות במקום האחרון והגרוע ביותר בעולם - עם פער עצום על כל שאר המדינות המשתתפות במבחן, בהן מדינות לא מפותחות כמו קטאר, ויטנאם, פרו, ירדן או קזחסטן. כן, הפערים החינוכיים בישראל גדולים בהרבה גם מכל המדינות הלא מפותחות הללו.

אי-השוויון לא טופל

אי־השוויון החינוכי בישראל מרקיע שחקים, והוא הבסיס לאי־השוויון החברתי הקיים בישראל. למעשה, אי־השוויון החינוכי הוא הגורם המסכן ביותר את שלמותה ושגשוגה של החברה בישראל: מדינת רווחה מבוססת על העיקרון של שוויון הזדמנויות, שלפיו כל ילד מקבל הזדמנות שווה להצליח בחיים ללא קשר לרקע שבו הוא נולד. רוצים להמר איזה סיכוי יש לילד ערבי, שמפגר אחר ילד יהודי בציון הקריאה הדיגיטלית שלו ב–155 נקודות, לזכות אי פעם להזדמנות שווה? רוצים להמר איזה סיכוי יש לילד חרדי, שאפילו לא יודע מה זו קריאה דיגיטלית, לפרוץ אי פעם את גבולות העוני הסוגרים עליו?

אי־השוויון החינוכי בישראל מרקיע שחקים, ומהווה איום כלכלי־אסטרטגי. המדאיג במיוחד הוא שאי־השוויון הזה, שהופיע כמעט בכל מבחני פיזה שישראל השתתפה בהם זה עשור, לא טופל עד כה. להפך, מדיניות החינוך הישראלית היתה כל השנים מדיניות מרחיבת פערים, בשל תקצוב מפלה לרעה של האוכלוסיות החלשות. הנתונים הרשמיים של משרד החינוך מלמדים כי התקציב שמקבל תלמיד ערבי מפגרים ב–10%–22% מהתקציב שמקבל תלמיד יהודי - וזאת בשעה שהתלמידים הערבים מפגרים בפער עצום, כאמור השני הרחב ביותר בעולם, אחרי התלמידים היהודיים. במקום לסייע לחלשים, אנחנו מחזקים את החזקים.

אגב, אצל החרדים - בזכות הקשרים הפוליטיים שלהם, ויכולתם להוציא מהמדינה הטבות ניכרות - המצב הפוך. התקציב לתלמיד חרדי, בשתי רשתות החינוך החרדיות המובילות, הוא הגבוה ביותר, רק שהתקציב הזה לא משמש אותם כדי ללמוד לימודי ליבה.

האיום האסטרטגי לעתידה של מדינת ישראל, העולה מהפערים החינוכיים בה, החל להית מטופל לראשונה על ידי שר החינוך הקודם, שי פירון, שיצא בתוכנית חמש שנתית להגדלת התקציב לחינוך הערבי בכמיליארד שקלים. לפחות חלק מהתקציב היה אמור להילקח מזרם החינוך שנהנה היום מהתקציבים הגדולים ביותר, בשל הפרדת בנים־בנות ושעות תפילה - הזרם הממלכתי־דתי. פירון הספיק לטפל רק בשנתה הראשונה של התוכנית, וההערכה הרווחת היתה שכניסתו של נפתלי בנט לתפקיד שר החינוך תביא לטירפודה. בנט, כידוע, מקורב אצל החינוך הממלכתי־דתי, ולא מקורב אצל החינוך הממלכתי-ערבי.

ההכרזה של בנט אתמול, לפיכך, כי תוכנית הסייעת הנוספת בגנונים תיעשה לפי מפתח שמפלה לטובה את החלשים, היתה בשורה חשובה. עוד יותר חשובה ההתחייבות שלו להמשיך את תוכנית התקצוב החמש שנתית המפלה לטובת הערבים. הבחירה של בנט לעזור לתלמידים הערבים, גם אם מי שעשויים לשלם חלק מהמחיר יהיו תלמידי הממלכתי־דתי, ראויה לכל הערכה. גם התמיכה של מרכז השלטון המקומי בתוכנית, אף שהתוכנית הזאת באה על חשבון הרשויות החזקות והעשירות, ראויה להערכה. אם נמשיך להתנהל כך, כאשר האינטרס הלאומי גובר על האינטרס הפוליטי והאישי, אולי עוד נצליח לתקן את הבעיות הקשות של מדינת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#