דרושה מהפכה: הישראלי עובד המון שעות, אבל עובד רע - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דרושה מהפכה: הישראלי עובד המון שעות, אבל עובד רע

אחרי שניים וחצי עשורים שבהם אנחנו קוטפים את פירות הטכנולוגיה, הגיע הזמן למהפכה הבאה

88תגובות

במשרד האוצר הכריזו החודש על מהפכה. לא מהפכה שתהיה, אלא מהפכה שכבר היתה - ושרק עכשיו טרחו לזהות אותה ולהעניק לה שם. מדובר על מהפכת הטכנולוגיה, שישראל נמצאת בעיצומה מאז 1991.

במהלך 67 שנותיה הספיקה ישראל, כך מתברר, לעבור שלוש תקופות חיים כלכליות נפרדות - שלוש מהפכות. המהפכה הראשונה היתה זו של שני העשורים הראשונים לקום המדינה, שהתאפיינו בבניית המדינה ובהצלחה כלכלית מסחררת. בשנות ה–50 וה–60 מדינת ישראל צמחה בקצב שנתי של כמעט 10% - יותר מקצב הצמיחה של סין כיום - כתוצאה מהשקעות עצומות בבנייה ובתעשייה, שאיפשרו לישראל לסגור חלק גדול מהפיגור שהיה לה בתחילת הדרך מול המדינות המפותחות.

המהפכה השנייה היתה מהפכת השבר, השנים הקשות שבין 1973 ל–1990. התקופה הזאת, שהתחילה עם משבר מלחמת יום הכיפורים וכבר זכתה לכינוי של "העשור האבוד", התאפיינה בהתרסקות בפריון, בהשקעות ובצמיחה. הצמיחה השנתית צנחה מכ–10% לכ–3.5% לשנה בלבד, הגידול בפריון התרסק מקצב שנתי של כ–5% לקצב של 1.2% בלבד. זאת היתה נקודת השפל של ההיסטוריה הכלכלית של ישראל.

השפל הזה הסתיים בתחילת שנות ה–90. אז, בד בבד עם העלייה מרוסיה, נכנסה ישראל לתקופה שלישית בהיסטוריה הכלכלית שלה. מחקר חדש של שני כלכלנים באוצר, לב דרוקר ואסף רגב, קובע בפעם הראשונה שאכן השנים שאחרי 1991 הן שנים של תקופה כלכלית אחרת, שונה משתי הקודמות לה, ושמנועי הצמיחה של ישראל מאז 1990 שונים ממנועי הצמיחה בתקופות הקודמות.

התקופה מאז 1990 מתאפיינת בנתונים טובים בהרבה מבתקופת השפל. קצב הצמיחה השנתי התייצב מאז שנות ה–90 על כ–4% לשנה. חשוב עוד יותר, הצמיחה השתנתה. אם קודם לכן הצמיחה בישראל התבססה על השקעות רבות, במדינה ענייה שלא היו בה כמעט תשתיות, מאז שנות ה–90 ההשקעות דוחפות פחות את הצמיחה.

מה שהשפיע על הצמיחה היו שלושה משתנים עיקריים. האחד, גורם חדש - של השקעה במחקר ופיתוח. מאז 1990 ישראל מרבה לבצע השקעות במו"פ, והן הביאו לקפיצת מדרגה טכנולוגית ולהפיכתה של הצמיחה בישראל לצמיחה מוטה טכנולוגית.

שינוי נוסף הוא במדיניות שיזמה הממשלה, בעיקר הקטנת ההשקעה הביטחונית. התברר שהקטנת ההשקעה בביטחון תרמה לצמיחה הישראלית פעמיים: פעם בגלל פינוי מקורות להשקעה בתחומים מעודדי צמיחה כמו חינוך ותשתיות, ופעם בגלל שירידת ההוצאה הביטחונית משדרת שפרמיית הסיכון הביטחונית של ישראל קטנה, וכתוצאה מכך משקיעים מוכנים להסתכן יותר ולהשקיע בישראל.

הגורם השלישי שדוחף את הצמיחה מאז שנות ה–90 הוא גורם קבוע בצמיחה הישראלית: הגידול של אוכלוסיית העובדים, כתוצאה מהגידול המהיר יחסית של האוכלוסייה במדינה.

לא מצליחים לצמצם את הפערים

לצד הגורם הקבוע החיובי הזה, ממשיך להתקיים גורם קבוע נוסף - אבל דווקא לשלילה. הדבר שמכביד יותר מכל על הצמיחה בישראל הוא פריון העבודה הדל שלנו: העובד הישראלי עובד רע, ומייצר מעט לשעת עבודה.

בתחום הזה מהפכת שנות ה–90 לא הביאה עמה בשורה חיובית, להפך: פער הפריון בין ישראל לבין ארה"ב רק גדל והולך לאורך שנים. בניגוד לשני העשורים הראשונים לקיומה של ישראל, שבהם היא סגרה במהירות את הפער בתוצר לנפש מול ארה"ב, מאז 1975 הפער אינו מצטמצם. אנחנו מפגרים אחרי האמריקאים בתוצר לנפש, כלומר ברמת החיים לנפש, ולא מצליחים לסגור את הפיגור. הגידול המהיר באוכלוסייה אמנם מוסיף לנו צמיחה, אבל הפריון המידרדר של העובדים הישראלים גורע מהצמיחה שלנו, והתוצאה היא פער קבוע בינינו לבין האמריקאים כבר כ–40 שנה.

אז הנה הלקח ההיסטורי: אחרי התחלה מזהירה (שנות ה–50 וה–60), ישראל שקעה למשבר קשה וביזבזה לשווא שני עשורים של צמיחה כלכלית (שנות ה–70 וה–80). מאז שנות ה–90 הצלחנו להתאושש, בזכות המעבר לצמיחה מוטית טכנולוגיה ולצמצום בהוצאה הביטחונית, אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיה היסודית ביותר שלנו: הפריון הירוד לעובד, שרק מידרדר והולך.

לפי נתוני 2013, הפריון לעובד בישראל נמוך ב–24% מממוצע הפריון במדינות המפותחות. בהשוואה לארה"ב, הפריון לעובד נמוך כמעט ב–50%. בשנות ה–90 הפריון שלנו עוד היה 63% מזה של האמריקאים. כלומר, בתוך עשור וחצי הפריון של העובד הישראלי הידרדר בכ–10% בהשוואה לפריון של העובד האמריקאי, וזאת בתוך תקופה שהוגדרה בישראל כמהפכה טכנולוגית וכאומה שהמציאה את עצמה מחדש כ"סטראט־אפ ניישן". הישראלים, מתברר, גדולים בטכנולוגיה - אבל חלשים מאוד בעבודה. ולא, זה לא בגלל שלא עובדים כאן קשה.

למה אנחנו 
עובדים רע?

ניתוח של אסף רגב מאגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר מעלה כי הפריון לעובד בישראל נמוך רק ב–13% מהממוצע ב–OECD. הפער בין הפריון לעובד לבין הפריון לשעת עבודה (נמוך ב-24%) הוא מספר שעות העבודה — העובדים הישראלים עובדים המון שעות, וריבוי שעות העבודה מאפשר להם לפצות על הפריון הנמוך לשעת עבודה. רק שזאת חוכמה קטנה לעבוד רע המון שעות. החוכמה היא לעבוד חכם וטוב, ולכן להצליח לייצר יותר בפחות שעות (ואז אולי גם למצוא יותר זמן למשפחה ולבילויים).

למה אנחנו עובדים רע? הניתוח של רגב מלמד שזה נובע מסיבות רבות. ההוצאה הביטחונית פוגעת בפריון הישראלי שלוש פעמים: גם בגלל שהיא מסיטה השקעות מתשתיות וחינוך, גם בגלל שהיא מעידה על סיכון ביטחוני - ולכן מקטינה את הרצון להשקיע בישראל - וגם בגלל שהיא פוגעת בוותק בתעסוקה של העובד הישראלי. כל אלה יחד גורעים כ–14% מהפריון שלנו.

גורם נוסף הוא ההשכלה הירודה של החרדים והערבים, שמביאה לכך שהפריון שלהם נמוך במיוחד - שתי האוכלוסיות האלה גורעות עוד 6% מהפריון שלנו. בנוסף, בעשור האחרון המשקולת של החרדים והערבים צמחה ב–6% נוספים, דווקא בגלל התפתחות חיובית מאוד: הזינוק בשיעור התעסוקה של אוכלוסיות חלשות, בעיקר חרדים וערבים, הביא להצטרפות לשוק העבודה של עובדים חלשים בפריון נמוך. ההצטרפות הזאת פגעה בפריון הממוצע בישראל בעשור האחרון, והיא אולי אחד ההסברים להידרדרות בפריון שלנו ביחס לאמריקאים באותה תקופה. ואולם העובדים החדשים תרמו תרומה עצומה לגידול בצמיחה ובתוצר לנפש - כלומר השינוי חיובי בבסיסו.

ולבסוף, הגורם האחד שפוגע בפריון הישראלי יותר מכל הוא ההשקעה הנמוכה במשק: ההשקעה בישראל היא אחת הנמוכות ביותר מקרב כל המדינות המפותחות. מלאי ההון שלנו נמוך ב–26% מזה של ממוצע המדינות המפותחות, ורק בפולין, טורקיה, ניו זילנד ומקסיקו משקיעים פחות מאתנו. ההשקעה הנמוכה משמעה סביבת עבודה טכנולוגית פחות ומתקדמת פחות, ובהכרח פגיעה אנושה בפריון של העובדים. הסעיף הזה לבדו גורע 14% מהפריון שלנו.

"פריון העבודה הענפי והפריון הכולל של ישראל", כותב על כך רגב, "נמוכים מהרמה הממוצעת ב–OECD בכל אחד מהענפים שנבדקו. מכאן שלא המבנה הענפי הוא שאחראי לפריון הכולל הנמוך יחסית בישראל, אלא היעילות הנמוכה בכל ענף וענף". את המשפט הזה מייחס רגב לכמה ענפים שנבדקו על ידו, לרבות פיננסים, נדל"ן, שירותים עסקיים וחקלאות.

לא רק הכלכלן הראשי במשרד האוצר חושב כך. גם נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, הקדישה אתמול נאום שלם לבעיית הפריון הישראלית. פלוג קבעה בנאום שלה כי "פריון העבודה בולט לרעה, והוא מקור הפער בתוצר לנפש, וכתוצאה מכך ברמת החיים בינינו לבין שאר המדינות המפותחות. המדיניות הכלכלית מביאה למיצוי פוטנציאל התוצר בטווח הקצר - המשך ההתנהלות הנוכחית תסיג אותנו בסופו של דבר לאחור".

הלקח ההיסטורי המלא, אם כן, הוא שמדינת ישראל השכילה לבצע בשנות ה–90 את קפיצת המדרגה הטכנולוגית, אבל כשלה מאז לבצע את קפיצת המדרגה הבאה של הגדלת היעילות ופריון עבודה. אחרי שניים וחצי עשורים שבהם אנחנו קוטפים את פירות הטכנולוגיה, הגיע הזמן לבצע את המהפכה הבאה: מהפכת הניהול, ההתייעלות, התחרותיות והפריון הגבוה. בלי כל אלה - אנחנו נמשיך ונפגר אחרי התוצר לנפש האמריקאי גם ב–40 השנים הבאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#