התעשייה דועכת, אבל הממשלה לא ממהרת לסייע - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

התעשייה דועכת, אבל הממשלה לא ממהרת לסייע

המשבר הכלכלי של 2008 הוכיח שקשה לסמוך על מגזר הפיננסים כמנוע צמיחה יציב, והמדינות שהפנימו את הלקח פיתחו מגזר תעשייתי משגשג ■ בישראל, לעומת זאת, נתח התעשייה בתוצר מתכווץ, כמו גם ההשקעות בה

23תגובות

בדירוג פורבס של 500 החברות הגדולות בעולם יש לישראל נציגה יחידה: טבע. לצד ישראל מופיעות בדירוג עוד שבע מדינות מפותחות שגודל אוכלוסייתן דומה: אוסטריה ופינלנד, גם הן עם חברה בודדת בדירוג; דנמרק ואירלנד, עם שלוש חברות כל אחת; שוודיה והולנד עם כ–10 חברות; והשיאנית, שווייץ, עם 16 חברות.

כל המדינות הללו עשירות וחזקות בהרבה מישראל. חלקן מצליחות להיות גם עשירות מישראל וגם לצמוח בקצב מהיר ממנה. לפחות חלק הן מדינות מופת מעוררות הערצה: שוודיה, דנמרק ושווייץ.

רמי שלוש

שווייץ מופיעה גם ברשימת המדינות המצליחות בעולם, שנחלצו בשלום מהמשבר הפיננסי העולמי של 2008 (אף שהבנקאות השווייצית עמדה במרכזו), יחד עם מדינות בולטות כמו גרמניה ודרום קוריאה. כל האחרונות משתבחות בדבר האחד שהתברר כחסין ביותר לנוכח המשבר העולמי: מגזר תעשייתי חדשני, תחרותי וחזק. בדיוק מה שחסר למדינת ישראל.

הנתונים של התאחדות התעשיינים, גורם לוביסטי המייצג את האינטרס של התעשיינים, מדכאים למדי. הגרפים מעידים על כיוון חד־משמעי: התעשייה בישראל מתכווצת. הנתח של התעשייה בתוצר צנח מכמעט 19% בתחילת שנות ה–2000 לכ–16% כיום.

בלי משאבי הטבע המשגשגים (ים המלח והגז), הנתח של התעשייה בתוצר הוא 15% בלבד. נתון זה מציב את ישראל בשליש הנמוך של טבלת המדינות המפותחות מבחינת נתח התעשייה בתוצר, והוא נמוך מהממוצע ב–OECD, שהוא 17%. ההשקעות בתעשייה צנחו מ–16% מהתוצר ב–2000 לכ–9% בלבד כיום.

מדכא במיוחד לגלות כי מספר המפעלים החדשים המוקמים (ומעסיקים יותר מ–20 עובדים) צנח מ–56 ב–2005 ל–14 בלבד ב–2013. באותה עת, מספר מפעלי התעשייה בבעלות ישראלית הנפתחים בחו"ל זינק - ל–29% ממפעלי התעשייה הישראליים יש כיום מתקני ייצור בחו"ל, לעומת 16% ב–2005. כלומר, התעשיינים הישראלים דווקא משקיעים ופותחים מפעלים חדשים, אבל מעבר לים.

הסיבות ליציאת התעשייה מישראל רבות ומגוונות. בהתאחדות התעשיינים מזכירים את שער החליפין הגבוה של השקל, ששוחק את כושר התחרות של היצוא הישראלי, את הרגולציה והביורוקרטיה החונקות, את שכר העבודה הגבוה יחסית ואת המחסור הכרוני בכוח אדם מקצועי לתעשייה.

הם טוענים גם כי אין די תמריצים לעידוד התעשייה, בהשוואה למדינות אחרות שמחזרות במרץ אחרי יזמים עם הצעות מפתות בהרבה מחוק עידוד השקעות הון, ואפילו מספרים על אפליה לרעה של התעשייה - למשל, מחירי המים והארנונה הגבוהים במיוחד.

לבסוף, בהתאחדות התעשיינים מדברים גם על סביבה עסקית קשה, עם דעת קהל שעוינת את היזמים ומקטלגת כל יזם מצליח כ"טייקון" או "חזיר קפיטליסטי". הדוגמה האחרונה לכך היא ההשתלחות הציבורית החריפה בבתי הזיקוק בחיפה, בעקבות הדו"ח (השגוי) של משרד הבריאות שקשר בין זיהום האוויר במפרץ ובין מחלת הסרטן, אף שבתי הזיקוק עמדו בכל הדרישות שהעמידה בפניהם המדינה.

ריבוי הסיבות לכך שהתעשייה נוטשת את ישראל - כתוצאה של מדיניות הממשלה או של סנטימנט ציבורי שגוי - מחזק את המסקנה העגומה כי התעשייה בישראל דועכת. העובדה שאין לישראל יותר חברות בדירוג פורבס 500 היא כמובן פועל יוצא מכך - אפשר לספור על יד אחת את מספר החברות הגלובליות שישראל הצליחה לגדל, ואין פלא, לכן, שמתוך המעט הללו רק אחת גדלה ונהפכה לחברה גלובלית גדולה באמת. השאלה במחלוקת היא אם המצב הזה צריך להדיר שינה מעינינו, ואם עידוד של מגזר תעשייתי משגשג ותחרותי הוא בכלל מטרה לאומית.

למעשה, כדי לענות על כך, צריך לשאול מהי המטרה הלאומית של המדיניות הכלכלית בישראל. עצם העלאת השאלה הוא מביך, ומעיד על בעיית היסוד של מדינת ישראל - היעדרה של אסטרטגיה כלכלית־חברתית ברורה.

בכל מקרה, כמספר הנשאלים על מטרת העל של המדיניות הכלכלית־חברתית בישראל - כמספר התשובות שנקבל, אבל ככל הנראה כל הנשאלים יסכימו על הגדרת מטרה ברורה אחת: הגדלת התעסוקה. ולא סתם תעסוקה, אלא תעסוקה איכותית - כלומר, בפריון גבוה. בהינתן שזאת מטרת העל, האם מגזר תעשייתי תחרותי וחדשני הוא כלי מרכזי להגיע לכך?

חוזרים למגזר הייצור

ד"ר זאב רותם, יועץ אסטרטגי לחברות ולמשרדי ממשלה, משוכנע שכן. רותם מצביע על חוזקן היחסי של המדינות הנהנות ממגזר תעשייתי תחרותי - שווייץ, כאמור, הצליחה אפילו לעמוד במשבר בנקאות עולמי, בזכות התעשייה המוצלחת מאוד שלה, שקיזזה את הפגיעה שחוו הבנקים השווייצים.

הוא מצביע גם על כך שכלקח מהמשבר הפיננסי העולמי, מדינות רבות חזרו לעודד את מגזר התעשייה שלהן. בולטת במיוחד בריטניה, שהסתמכה בעשור וחצי האחרונים על פריחת המגזר הפיננסי שלה - הסיטי של לונדון נהפכה לאבן שואבת של השקעות מכל העולם - אך הגיעה למסקנה שבתחום הכספים לא לעולם חוסן, ולכן, לצד שירותים פיננסיים חזקים, צריך גם מגזר ייצור חזק.

במקרה הישראלי, קובע רותם, אין אפילו מקום להתלבטות. זאת מאחר שמגזר השירותים הישראלי הוא ירוד ולא תחרותי - הבנקים בישראל נחשבים מהפחות יעילים מבין הבנקים בעולם - ולכן זאת פשוט תהיה טעות להסתמך על צמיחת מגזר השירותים כמספק של "תעסוקה בפריון גבוה".

הענף היחיד בישראל שהוכיח שהוא מסוגל לספק תעסוקה בפריון גבוה הוא זה של תעשיית היצוא - חברות היי־טק כמובן, אבל גם תעשייה מסורתית חדשנית שמצליחה להתחרות בשוקי העולם. מאחר שיש לנו כבר הצלחות מוכחות בתחום, הדבר ההגיוני ביותר הוא להמשיך ולפתח את ההצלחה הזו.

זאת ועוד, רותם קובע נחרצות כי מפעלי ייצור חדשניים וגדולים הם ספקי התעסוקה המשובחים ביותר - גם מאחר שהם מספקים תעסוקה בפריון גבוה, אבל בעיקר מאחר שהם מספקים תעסוקה רבה. הסיבה פשוטה: מפעלי היצוא אינם מוגבלים בגודל השוק שהם פונים אליו, שכן הם מוכרים לשוק הגלובלי, ולכן יכולים לספק תעסוקה בהיקפים גדולים מאוד.

לפי חישוביו של רותם, כל עובד במפעל ייצור תחרותי תורם עד 2 מיליון שקל לתוצר השנתי, ומייצר תעסוקה לעוד עשרות עובדים בקרב ספקי המשנה של החברה. מבחינה זו, רותם גם מתנגד בתוקף למרכזי הפיתוח של חברות ההיי־טק העולמיות, מאחר שעובד במרכז פיתוח מייצר הרבה פחות תעסוקה.

"מפעלי הייצור הגדולים מספקים תעסוקה ישירה ועקיפה לעשרות אלפי עובדים", הוא אומר, "לטבע לבדה יש השפעה בולטת על התוצר הישראלי. אם היו לנו עוד 10 טבע, ולא רק אחת, התוצר הישראלי היה גבוה באחוזים רבים".

אלא שלא כולם שותפים ללהט של רותם, הקורא להצבת עידוד תעשייה חדשנית ותחרותית כיעד לאומי אסטרטגי. בצמרת משרד האוצר ומשרד הכלכלה יש מי שמתנגדים לכך, וטוענים שאם המטרה היא לעודד תעסוקה בפריון גבוה, אין כל הכרח להגיע לשם דווקא באמצעות עידוד התעשייה.

"אנחנו כבר מעודדים את התעשייה, ובמיליארדי דולרים", אומרים בכירים במשרדים הכלכליים, ומבהירים שאין כוונתם רק להטבות המס הכלולות בחוק עידוד השקעות הון. הכוונה היא להטבות הגדולות באמת, "המחיר שהמשק משלם על יתרות הדולרים האדירות במרתפי בנק ישראל שנקנו במטרה להחליש את השקל, ובכך לשרת את היצוא. מישהו כימת פעם כמה זה עלה לנו, והאם זה השתלם?"

לדברי הבכירים, הממשלה אינה יודעת לעודד תעשייה חדשנית מעבר לעידוד שכבר ניתן כיום - חוק עידוד השקעות הון ומלחמת המטבעות שמנהל בנק ישראל - ולכן גם אין טעם לנסות. הם מעדיפים להתמקד ביצירת התנאים שיאפשרו למשק כולו ליהפך לתחרותי וחדשני: השקעות בחינוך ובתשתיות, הסרת חסמים רגולטוריים וחשיפת עוד ענפים לתחרות.

במחלוקת העקרונית הזו - האם צריך להתמקד בעידוד התעשייה, או פשוט להסתפק בשיחרור חסמים והשקעות במשק - מדינת ישראל תקועה כבר זמן רב. בינתיים, ההשקעות במשק בכלל ובתעשייה בפרט דועכות במהירות. בינתיים, מפעלי יצוא חזקים - אלה שהכי קל להם לפתוח מפעל בחו"ל ומדינות אחרות גם מחזרות אחריהם כדי שיבואו - יוצאים מישראל במהירות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תמהר לגבש עמדה בסוגייה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#