תשכחו מאיראן: האיום האמיתי על עתידה של ישראל - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תשכחו מאיראן: האיום האמיתי על עתידה של ישראל

שערוריית הכספים הקואליציוניים: ההעדפה המתמשכת של האינטרס הצר על פני הממלכתי פוגעת בבסיסי הצמיחה - ושוחקת את אמון הציבור והלכידות החברתית ■ כך מפוררת הסקטוריאליות את ישראל

65תגובות

"הסכמים פוליטיים, ובכלל זה הסכמים קואליציוניים, הם חלק מההתנהלות הפוליטית בישראל. הסכמים אלה, ככל שהם משקפים את סדר העדיפות שמבקשות הסיעות לקדם, אינם אסורים. היבטים מסוימים של הסכמים אלה מעוגנים בסעיף 1 לחוק הממשלה ובפסיקת בית המשפט העליון".

המשפט הזה, שפותח את חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, סותם את הגולל על ההמולה סביב ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת נתניהו החדשה. המשפט הזה, שפותח את חוות הדעת שנועדה להסדיר את היישום של ההסכמים הקואליציוניים, קובע חד-משמעית: הסכמים קואליציוניים וכספים קואליציוניים הם מותרים.

כן, זה כולל גם את הסעיף המשונה בהסכם בין הליכוד לבית היהודי, שלפיו "הממשלה תקצה כל שנה 160 מיליון שקל ליעדים ומיזמים בתחומי החינוך, רווחה, התיישבות, תרבות, דתות, חקלאות, בריאות, ביטחון וחברה, שיוקצו על דין". זהו הסעיף של "20 מיליון שקל לראש", כלומר כסף קואליציוני של 20 מיליון שקל לכל חבר כנסת, כל שנה, שקיבלו כל הח"כים מטעם הבית היהודי ויהדות התורה לבזבוז כראות עיניהם. אפשר להבחין כי זהו סעיף סל, שמאפשר לח"כים להוציא את הכסף לכל מטרה שרק קיימת - כסף קואליציוני בצורה הרחבה והבוטה ביותר.

אליהו הרשקוביץ

גם הכסף הזה מותר, וגם אותו היועץ המשפטי לממשלה אינו מתכוון לעצור. מי שקיווה כי מערכת המשפט תוציא עבורו את הערמונים הפוליטיים מהאש, בטעות יסודו. היועץ המשפטי לממשלה אינו רוצה, וגם אינו מתכוון, להיכנס בנעליה של המערכת הפוליטית, ולהגביל את צעדיה. רוצה המערכת הפוליטית לחלק לח"כים בקואליציה 20 מיליון שקל לבזבוז שנתי? זו זכותה המלאה. הבוחר, ששילשל לקלפי פתק של הבית היהודי או יהדות התורה, נתן לח"כים שלהן את הזכות והכוח לעשות בכסף הציבורי כבשלהם. אין זה תפקידה של מערכת המשפט להעמיד את שיקול דעתה לפני שיקול דעתו של הבוחר, אין זה תפקידה של מערכת המשפט למנוע ממפלגות נבחרות לממש את המצע שלהן באמצעות הסטת תקציבים למטרות הקרובות ללבן.

עם זאת, זהו כן תפקידה של מערכת המשפט לבלום שימוש לא חוקי בכסף ציבורי. כאן נכנסה חוות הדעת התקדימית של ליכט, שהיא פועל יוצא של הסקת מסקנות מפרשת ישראל ביתנו, ומהשימוש המושחת לכאורה שעשו חברי כנסת בכירים במפלגה בכספי התקציב - הם הפנו כספים לגופים מסוימים וקיבלו מהם שוחד אישי בתמורה. כדי למנוע תופעות פסולות של שחיתות אישית, קבע ליכט כללים חדשים לגבי יישום ההסכמים הקואליציוניים.

לנבחרי הציבור מותר לחלק רק למגזר שלהם

"בסוג זה של הסכם", כותב ליכט בחוות דעתו ממארס, "ההנחיה אינה מסדירה את כריתת ההסכם, המצויה בעיקרה בעולם הפוליטי־מפלגתי. ההנחיה עוסקת בעיקר בדרך שבה מיושם ההסכם על ידי הגורמים המוסמכים ברשות המינהלית". משמע, ההנחיה החדשה של היועץ המשפטי לממשלה אינה מתערבת בחתימת הסכם קואליציוני, ואינה מגבילה את חלוקתם של כספים קואליציוניים, היא רק מסדירה את הדרך שבה הכספים האלה יחולקו.

למשל, את ה-20 מיליון שקל לראש יכולים הח"כים של הבית היהודי להפנות לכל נושא שבו הם חפצים, אבל לא הם ישלמו את הכסף. הם יבחרו נושא קרוב ללבם, נניח תוספת של שעות תפילה בחינוך הממלכתי־דתי (חמ"ד), אבל התשלום בפועל יינתן על ידי הפקידים המקצועיים של משרד החינוך: הכסף יועבר לסעיף הרלוונטי בתקציב משרד החינוך, וההקצאה בין בתי הספר של חמ"ד תיעשה על פי הקריטריונים המקצועיים של המשרד.

אחיקם סרי

הניתוק הזה בין חבר הכנסת הספציפי לבית ספר ספציפי או רשות מקומית ספציפית הוא הלקח מפרשת ישראל ביתנו. ברגע שהכסף מחולק לכל בתי הספר של חמ"ד, והחלוקה נעשית בידי פקידי משרד החינוך בלי שלחבר הכנסת שבחר בכך יש השפעה על החלוקה, הרי שנקטעה שרשרת השחיתות. אין יותר סיבה לבית ספר מסוים, או רשות מקומית מסוימת, לשחד את הח"כ, כי הוא כבר אינו יכול להבטיח שהכסף יגיע דווקא אליהם.

זוהי השחיתות האישית שבאה ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה להסדיר. בשחיתות המפלגתית לכאורה, זו שלפיה דווקא בתי הספר של חמ"ד יקבלו מעתה תוספת תקציבים, ולא שאר בתי הספר הממלכתיים, ההוראה אינה נוגעת. כאמור, זוהי זכותם של נבחרי ציבור להסיט כספים לנושאים הקרובים ללבם.

ההסטה הזאת תצטרך לעמוד בכללי המבחן המקובלים של התקציב - מבחן השוויוניות בעיקר - אבל אלה הם מבחנים שקל מאוד לצלוח. בוודאי שאלה הם מבחנים קלים לצליחה בתקציב מסובך כמו זה של משרד החינוך, שמלכתחילה אין בו מדדי שוויוניות ברורים וחדים, ומלכתחילה הפיקוח עליו, שאמור ליישם שוויוניות שלא קיימת, רופף במיוחד. עובדה שכבר עשרות שנים שבתי הספר של שתי הרשתות החרדיות הגדולות מקבלים תקציב, אף שהוא אמור להיות מותנה בלימודי ליבה ובהיעדר סינון תלמידים; עובדה שבתי הספר של החמ"ד נהנים מתקציבים גדולים יותר משל בתי הספר הממלכתיים האחרים, ורק מהלך פוליטי אמיץ של השר לשעבר, שי פירון, הצליח לתקן משהו באפליה לטובה הזאת. ההסכם הקואליציוני החדש עם הבית היהודי מבטיח שהתיקון הזה היה זמני בהחלט.

לפיכך, היועץ המשפטי לממשלה אינו יכול לתקן את הדמוקרטיה הישראלית ואת פירות הבאושים שלה - מפלגות סקטוריאליות נבחרות, והן דואגות להסטת משאבים למגזר שלהן על חשבון הממלכתיות. לא מצאנו עדויות לסקטוריאליות בהסכם הקואליציוני עם מפלגת כולנו, שבאופן ברור אינה מייצגת מגזר מסוים.

לאזן בין הסקטוריאלי לממלכתי

ההסכם הקואליציוני של כולנו הוא הסכם ממלכתי (בלי לחוות דעה על הסעיפים בו). לעומת זאת, ההסכמים הקואליציוניים עם יהודת התורה והבית היהודי הם סקטוריאליים מובהקים, דואגים כמעט אך ורק לאנשי שלומנו: יהדות התורה דאגה להעברת כספים ותקציבים לישיבות, לאברכים, ולחינוך החרדי; הבית היהודי דאגה להעברת כספים לישיבות ההסדר, לחמ"ד, להתנחלויות ולחטיבה להתיישבות. כל המטרות אולי חשובות וראויות, אבל הן בוודאי לא ממלכתיות.

ואולם גם אם החוק מתיר את הסטת הכספים הזאת, זה לא הופך אותה לראויה. אם נהיה בוטים, הסטת הכספים הסקטוריאלית היא לב לבה של השחיתות הפוליטית בישראל. אין זו שחיתות סטייל ישראל ביתנו, שבה, על פי החשדות, פוליטיקאים לקחו כסף לכיסם, אבל זוהי שחיתות ציבורית, משום שפוליטיקאים לוקחים כסף לכיס הבוחרים שלהם. באופן עקיף אפשר אפילו לטעון שגם כיסם האישי של הפוליטיקאים יוצא נשכר, כי בכך הם מבטיחים את המשך התמיכה הסקטוריאלית בהם.

אי אפשר להיות תמימים, כספים המחולקים למגזרים מסוימים קיימים בכל הדמוקרטיות הליברליות. בדמוקרטיות האזוריות זה אפילו חלק מובנה בשיטה - נציג האזור נבחר לפרלמנט כדי לייצג את האינטרס של אזור הבחירה שלו. אלא שבשיטה זו הסקטוריאליות האזורית היא שוויונית, כל האזורים בוחרים נציגים, ולכן האינטרס של כל האזורים זוכה להתחרות במידה שווה על התקציב הממלכתי.

בישראל, לעומת זאת, החלוקה האזורית אינה שוויונית, מפני שרק כמה מגזרים זוכים לייצוג באופן ברור בממשלה: החרדים (לשון מאזניים) כמעט תמיד, הציונות הדתית, ולפעמים זוכים לקבל ייצוג גם ההתיישבות העובדת, החקלאים או ועדי עובדים גדולים. הציבור הרחב אינו מאוגד תחת שום מסגרת, ולכן דווקא האינטרס שמייצג אותו - האינטרס הממלכתי - נפגע.

בכך הדמוקרטיה הישראלית שונה מהדמוקרטיות האחרות, שמוצאות את הדרך לאזן בין האינטרס האזורי לזה הממלכתי. ההעדפה המתמשכת בישראל של האינטרס הסקטוריאלי על פני הממלכתי פוגעת בבסיסי הצמיחה של המשק, שוחקת את אמון הציבור ומפוררת את הלכידות החברתית. התחושה שבה כל מגזר מנצל את כוחו כדי לשלוח יד לקופה הציבורית ולקחת רק לעצמו, הורסת את היושרה הציבורית ואת הנכונות לתרום למדינה (אפילו לשלם מסים). במדינה שבה כללי המשחק אינם שוויוניים ואינם ממלכתיים, גם התמיכה הציבורית במוסדות הציבור נעלמת. בכך, הסקטוריאליות מפוררת אותנו מבפנים, והיא נהפכה לאחד האיומים הקשים ביותר על עתידה של ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#