רעידת אדמה - זו אחריות שלכם - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רעידת אדמה - זו אחריות שלכם

הציפייה שהמדינה תבצע את המיגון במקום אזרחיה, או שתעניק להם סבסוד עמוק לשם כך, היא ציפייה נכזבת

10תגובות

80 שנה לא היתה בנפאל רעידת אדמה חזקה, עד שהאדמה רעדה שם בסוף השבוע שעבר בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר. מניין ההרוגים ברעידת האדמה הקשה, שהחריבה ערים שלמות בנפאל, מגיע לאלפים, וההערכה היא שהנזק ימחק עשרות אחוזים מהתוצר השנתי של המדינה הענייה.

גם בישראל לא רעדה האדמה באופן משמעותי כבר כ-90 שנה. רעידת האדמה הקשה האחרונה אירעה כאן ב-1927, אבל על פי הניסיון המר של נפאל - גם בישראל חוששים מרעידת אדמה קשה שתתרחש בעתיד הקרוב או הרחוק.

אי־פי

עד כמה קשה צפויה להיות רעידת אדמה שתתרחש בישראל? תרחיש הייחוס שהממשלה עובדת לפיו הוא של רעידת אדמה שתביא לקריסת 30 אלף בניינים, תהרוג 7,000 איש ותותיר כ-170 אלף נפש ללא קורת גג. זה מפחיד, אבל הרושם המפחיד הוא גם מטעה: תרחיש הייחוס הוא זה שהממשלה שמה לעצמה יעד להיערך אליו, אף שברור בעליל כי זהו תרחיש שכמעט אין סיכוי שיתממש. התוכנית נבנתה על פי ההיסטוריה המוכרת של רעידות אדמה בישראל - ככל הידוע לא התרחשו באזורנו רעידות אדמה קשות כמו אלה של נפאל, וההערכה היא שישראל חשופה לרעידות אדמה של עד 7.5 בסולם ריכטר - ושקלול הנזק שעשוי לנבוע מהן. על פי התוכנית נדרשת היערכות לנזק באחוזון ה-95, כלומר, המדינה מצפה מעצמה להיות ערוכה לנזק שיש סיכוי של 95% כי הנזק בפועל יהיה קטן ממנו. רק ב-5% מהמקרים עלולה ישראל להיחשף לנזק גדול מזה שהיא קבעה לעצמה כיעד להיערכות.

רק כדי לסבר את האוזן עד כמה מדובר בהערכות שמרנית: תקן עמידות הבנייה ברעידות אדמה בישראל נקבע על פי האחוזון ה-90%, כלומר, הבניינים אמורים לעמוד ב-90% מרעידות האדמה האפשריות - כך שהתוכנית הממשלתית שמרנית יותר מתקן הבנייה. וזאת בשעה שתקן הבנייה כשלעצמו נחשב שמרני - זהו התקן המקובל בקליפורניה, שהחשיפה שלה לרעידות אדמה גדולה פי כמה מזו של ישראל.

140 מיליון שקל בשנה לחיזוק מבני ציבור

העיסוק הסטטיסטי המורכב הזה בא להבהיר את נקודת המוצא של ההיערכות לרעידות אדמה: אי־אפשר להיערך לכל רעידת אדמה אפשרית, וגם לא רוצים להיערך לכל רעידת אדמה אפשרית. היערכות לרעידת אדמה שכמותה לא אירעה באזור 10,000 שנה תחייב את ישראל להפנות את כל משאביה לכך, וזה כמובן חסר היגיון. בכל מקרה, ההסתברות להיפגע בתאונות דרכים גבוהה עשרות מונים מההסתברות להיפגע ברעידת אדמה, ואיש אינו דורש להפסיק את התנועה בכבישים בשל כך. המחשה קרובה יותר היא זו של טילים: ההסתברות שבניין יקרוס בישראל מפגיעת טיל גבוהה פי כמה מההסתברות שהוא יקרוס בגלל רעידת אדמה, ולמרות זאת בכ-1.5 מיליון דירות בישראל אין ממ"ד ובעליהן אינם אצים לבצע את השדרוג הנדרש לתוספת ממ"ד.

המדינה, לפיכך, נערכת ל–95% ממקרי רעידות האדמה האפשריים (למעשה ל-95% מהנזק האפשרי), ולשם כך מופעלת זה כשבע שנים תוכנית לאומית לחיזוק מבני ציבור באזורים מועדים — בעיקר בתי ספר ובתי חולים. המדינה הקצתה לתוכנית תקציב של 140 מיליון שקל בשנה למשך 25 שנה, ובחלוף שבע שנים חוזקו שני בתי חולים וכעשרה בתי ספר בלבד. זהו קצב מיגון נמוך מאוד, אבל בניגוד לטענה המקובלת לא התקציב הוא זה שהיווה את המחסום. למעשה, מרבית התקציב שהוקצה למיגון מבני ציבור כלל לא הגיע לכדי מימוש בגלל אינספור חסמים אחרים. כך, כבר בשלב ראשון התברר שהמהנדסים בישראל יודעים איך לבנות בניין עמיד ברעידת אדמה, אבל אין להם מושג איך מחזקים בניין קיים. לאחר כמה שנות לימוד הנדסי הגיעו החסמים הביצועיים: חיזוק של בית חולים פעיל הוא מהלך מסובך מאוד. גם חיזוק של בית ספר פעיל התברר כמסובך, מה עוד שלקשיים ההנדסיים היתוספה התנגדות ההורים - אלה לא הסכימו שילדיהם יסתובבו בבית ספר שהוא אתר בנייה.

למרות קצב המיגון האטי עד כה, ד"ר אבי שפירא, ראש ועד ההיגוי להיערכות של ישראל לרעידות אדמה, מעריך כי הניסיון שנצבר במשרדי הבריאות והחינוך יאפשר להאיץ את קצב המיגון בשנים הבאות. נוסף על כך, בזמן שחלף - ובחסות ירי הטילים על העורף והגידול בכוחו של פיקוד העורף - ההיערכות של המערכת הממשלתית לטיפול במקרי אסון לאומי השתפרה מאוד. מערכי החילוץ וההצלה, טיפול בנפגעים, טיפול בעקורים ואפילו קבורה המונית - בכל אלה ישראל נחשבת לערוכה יחסית למדינות מפותחות אחרות.

תומר אפלבאום

דירות חוזקו רק לאחר איום בסנקציות

ההיערכות הממשלתית לרעידת אדמה, אם כך, מתקדמת אף כי בקצב מעט אטי. הבעיה שהיתה ונותרה היא ההיערכות האזרחית לרעידת אדמה, ובמלים אחרות: מה לכל הרוחות עושים עם 800 אלף הדירות שנבנו בישראל לפני 1980, השנה שבה נכנס לתוקף תקן של בנייה עמידה ברעידות אדמה? למותר לציין, שלרוב מאותן 800 אלף דירות גם אין מיגון מפני טילים, או שהמיגון שיש להן בעייתי.

800 אלף דירות אלה הן דירות פרטיות. בהיותן פרטיות, המדינה אינה יכולה וגם אינה רוצה לפעול בהן. הבעלים של אותן דירות, אזרחי ישראל, הם אלה שצריכים לדאוג למיגונן.

זו אינה בעיה ישראלית ייחודית. לפחות שלוש מדינות נוספות במערב - יפן, ניו זילנד ומדינת קליפורניה שבארה"ב - מתמודדות עם הסוגיה כיצד גורמים לבעלי בתים פרטיים לחזק את הבתים שלהם מפני רעידות אדמה. הפתרון שנמצא באותן מדינות הוא שילוב של מקל וגזר: מתן תמריצים כלכליים למיגון הבתים (הלוואות מסובסדות, מענקים, הנחות בארנונה, תוספת בנייה שאינן נחשבות לצורכי מס ועוד), וכן דרישה קטגורית מבעלי בתים מסוכנים לחזק את בתיהם תוך איום של המדינה לפעול נגד מי שלא עושה כן. הסנקציות נגד בעלי בתים סרבניים מתחילות בקנסות והערות אזהרה בטאבו, ומגיעות עד עיקול הבית ואפילו הריסתו בכפייה. הניסיון העולמי מלמד שהתמריצים הכלכליים לא הועילו. מה שהביא לחיזוק מסיבי של בתים היה בעיקר האיום בסנקציות, וזאת גם במדינות שבהן הסכנה של רעידת אדמה מוחשית בהרבה מזו שבישראל, כמו קליפורניה.

הערכה לא נכונה 
של הסיכון?

ישראל עוברת תהליך דומה. בעשור האחרון המדינה נוקטת מדיניות מתמרצת - תמ"א 38, הנותנת הקלות ותוספת של שטחי בנייה לאלה שמחזקים את בתיהם באמצעות ממ"ד. הקלות דומות מוצעות גם לבניינים שלמים, שנהרסים ונבנים מחדש במסגרת פינוי־בינוי. כידוע, שני הפתרונות כאחד מתקשים להתרומם, ועד כה רק כמה אלפי דירות בודדות זכו להיות מחוזקות מתוך 800 אלף.

כידוע, רוב הפרויקטים של חיזוק דירות נערכו בערים היקרות של אזור המרכז, מאחר שבתמ"א 38 אין כדאיות כלכלית דווקא ביישובים הדורשים חיזוק יותר מכל - יישובי הפריפריה החלשים שלאורך השבר הסורי־אפריקאי.

בנקודה הזאת מתפצלות העמדות בשאלה מה עושים בהמשך. עמדה אחת טוענת שעל המדינה לקחת אחריות ולחזק על חשבונה את הרכוש הפרטי של אזרחי ישראל, בעיקר באזורי הפריפריה החלשים. המהלך האחרון של השר להגנת העורף, גלעד ארדן, לפני פירוק המשרד, היה להגיש המלצות של צוות בין־משרדי שהמליץ כי על המדינה לדאוג לחיזוק דירות פרטיות בפריפריה בעלות של כ-3–7 מיליארד שקל בעשור. למותר לציין שלא נמצאו התקציבים לכך.

במקום זאת, משרד השיכון החל ב–2014 במהלך קטן של הפניית משאבי תקציב שיקום שכונות, כ–100 מיליון שקל בשנה, לסבסוד תמ"א 38 בשכונות בשיקום. המשרד מעמיד סבסוד של 20–100 אלף שקל ליחידת דיור, בהתאם לסיכון הסייסמי של היישוב ומצבו הסוציו־אקונומי, כדי לאפשר לבתים שמתאגדים לבצע מיגון של הבניין. השנה הראשונה לפרויקט נרשמה כהצלחה, כאשר יותר מ–1,000 דירות קיבלו את הסבסוד למיגונן. כלומר, בתהליך אטי, המדינה התחילה לממן מיגון של דירות פרטיות הנמצאות בשכונות חלשות באזור המרכז ובפריפריה.

בכל מקרה, הסיוע המוגבל שניתן לפריפריה לא רלוונטי לדירות היקרות שבמרכז - אלה שבעבור תוספת של 80–100 אלף שקל לדירה יכולים למגן את בתיהם וגם לשפץ אותם, וכמובן ליהנות מתוספת ערך של שטחים בבניין ובדירה. ניתן היה להניח כי אזרחי ישראל, בוודאי לנוכח האיום המוחשי מאוד של מתקפות טילים, יבחרו לממש מרצונם את תמ"א 38 - תוכנית הכוללת גם הטבה כספית משמעותית.

הכישלון של תמ"א 38 מלמד כי מיגון הבתים אינו נמצא גבוה בסדר העדיפויות של אזרחי ישראל, אולי בשל הערכה לא נכונה של הסיכון מצדם. מהסיבה הזאת מתקיים ויכוח סוער בממשלה אם לאמץ את הצעד הקליפורני, ולחייב בעלי בתים במרכז לחזק את בתיהם. בינתיים משרד המשפטים מתנגד, בשל הגנה על זכויות הקניין, ומסכים להטיל חובה רק של מיגון מינימלי - מיגון מפני טילים, אבל לא מפני רעידות אדמה. הוויכוח עדיין לא הוכרע, אבל מה שברור הוא שהציפייה שהמדינה תבצע את המיגון במקום אזרחיה, או שתעניק להם סבסוד עמוק לשם כך, היא ציפייה נכזבת. אם האזרחים לא רוצים להתמגן, זו האחריות שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם