למה דרעי ובנט חמים אש על כחלון - ומה סוכם בפגישה בין נתניהו לשר האוצר המיועד? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
צאר הדיור

למה דרעי ובנט חמים אש על כחלון - ומה סוכם בפגישה בין נתניהו לשר האוצר המיועד?

הסיכומים שהושגו בין כחלון לנתניהו בפגישותיהם הרבות והארוכות, מזכירים את אלה שנקבעו בין שר האוצר נתניהו, לראש הממשלה שרון בממשלתו השנייה ב-2003

39תגובות

בארה"ב נהוג לכנות אנשי ציבור המרכזים בידיהם כוח והשפעה מוחלטים בנושא מסוים, "צאר". כך כונו במאות קודמות שליטי רוסיה. מקורה של המלה במלה קיסר. אם בממשלה המתרגשת עלינו יש מישהו הראוי לתואר, זהו משה כחלון. הוא יהיה צאר הדיור. מלוא הסמכויות בידיו. מלוא האחריות עליו. גם שר האוצר, גם מחזיק בידיו את מינהל התכנון שנלקח ממשרד הפנים ואת מינהל מקרקעי ישראל שהופרד ממשרד הבינוי והשיכון שיהיה בידי סיעתו, גם יעמוד בראשות קבינט הדיור וינהל את הקבינט החברתי־כלכלי. אפילו תוקם ועדה פרלמנטרית לרפורמות, כמסלול עוקף ועדת הכספים. אין לכך תקדים.

דרעי ובנט חמים עליו אש. האמירה הרווחת במערכת הפוליטית היא שהם יהיו מוכנים להיכנס לממשלה בלי תיקים, רק כדי לנקום בו ולתקוע את התוכניות השאפתניות שלו. הם רואים בחמדנות שלו, באימפריאליזם שלו, את מקור כל הרע, את אם כל חטאת, ואת העילה המרכזית לקשיים במלאכת המרכבה.

מישהו מתוך החדר השווה את הסיטואציה עם כחלון והמו"מ הקואליציוני לזו שבחדר האוכל בקיבוץ: אנשים נכנסים, נעמדים בתור ליד הבופה, לוקחים מגש, מעמיסים צלחת או שתיים, וניגשים לבחור לעצמם מזון מכאן ומכאן, על פי ההיצע. פתאום נכנס לו מישהו, לוקח מגש, מעמיס צלחת, בוחר לעצמו מנה ראשונה, ועיקרית, וקינוח מן המזנון, ואז הוא ניגש לשולחנם של חבריו, ומתחיל ללקט גם מצלחותיהם. המישהו הזה הוא כחלון, שלא הסתפק במטעמים שקיבל, אלא לטש עיניים גם לאלה של שותפיו.

הדרישה הבלתי מתפשרת שלו לקרוע את מינהל התכנון רב ההשפעה ממשרד הפנים, הכניסה את כל המערכת לסחרור, לחד גדיא של ממש: ביבי נאלץ לפצות את דרעי הנעלב בתיק הדתות. זה הטריף את בנט, משום שבציבור שלו התיק הזה נחשב לקריטי, להחזרת עטרה ליושנה, אחרי שנים ארוכות בהן הוא הוחזק בידי החרדים. מצביעי בנט לא ינידו עפעף אם הוא לא ימונה לשר החוץ. לכן הוא גם מיהר לרדת מזה, כשהבין כי אין לו גב, גם לא בסיעתו שהצטמקה לה. אבל תיקי החינוך והדתות, הם ציפור הנפש. אלא שבנט לא רוצה את החינוך, לכן הוא חייב להילחם על הדתות, וכך הלאה, וכך הלאה. הכול בגלל כחלון.

הסיכומים שהושגו בין כחלון לנתניהו בפגישותיהם הרבות והארוכות, מזכירים את אלה שנקבעו בין שר האוצר נתניהו, לראש הממשלה שרון בממשלתו השנייה ב-2003. נתניהו כונה אז בעיתון זה: "ראש ממשלה כלכלי". הוא נהנה מחרות מוחלטת וזכה לגיבוי טוטאלי משרון לכל החלטותיו וצעדיו, עד להתפטרותו בקיץ 2005, טרם הנסיגה מעזה.

כחלון לא השאיר אף פינה לא מטופלת. אפילו בעניינים פרוצדורליים לכאורה הדורשים, על פי תקנון הממשלה הסכמה פורמלית של ראש הממשלה (כמו למשל, לזמן ישיבה של הקבינט הכלכלי חברתי), הוא דרש לא להיות תלוי בלוח הזמנים של נתניהו. מי כמו כחלון המנוסה יודע שלפעמים קשה להשיג את ראש הממשלה שעות ארוכות, אפילו ימים, מסיבות שונות ומשונות.

אמיל סלמן

ערב יום הזיכרון התקיים בלשכת רה"מ מרתון דיונים ראשון על תקציב 2015–2016 בנוכחות נתניהו, שר האוצר המיועד, ובכירי משרדי רה"מ והאוצר. כחלון הודיע לנוכחים: "לא יועלו מסים, ולא יבוצע קיצוץ בתקציבי המשרדים החברתיים". הוא פרש שם שורה ארוכה של רפורמות, לביצוע מיידי. נתניהו תמך, מה זה תמך, אפילו בהתלהבות. הוא היה לגמרי "און בורד", מונח שהוא נוהג להשתמש בו תדיר. לא פלא שכחלון נשמע השבוע מבסוט. "אין לי טענות", הוא השיב למי ששאל אותו לשלומו. אין טענות זו לשון המעטה.

מי שפחות שמח וטוב לב הוא נפתלי בנט שלנו. רק שני מנדטים פחות מכחלון, וים של דמעות מפריד ביניהם. בנקודת הזמן הזו, השותף הכי טבעי מצטייר כמפסידן הכי גדול. נכון, בליל הבחירות הוא קיבל, כמובטח, את שיחת הטלפון הראשונה מביבי (אחרי מרים פרץ) אך מאז הוא נתקל במפח נפש אחרי מפח נפש. דחייה רודפת דחייה, סירוב עוקב סירוב.

בבית היהודי מאשימים את נתניהו בהפרתן של ארבע התחייבויות טרום־בחירות: מתן תיק הביטחון לבנט, השארת תיק הדתות בידי המפלגה, ניתוץ עצמאותן של הרשות השופטת והמייעצת, ובנייה מוגברת בהתנחלויות. אבל ככה זה כשאתה קהל שבוי. כשאין לך ארץ אחרת ואין לך ממשלה אחרת. מזל שנשארה לו הגיטרה עמה הוא הופיע לבאי הפגנת הימין ערב הבחירות. הוא יוכל לנגן לעצמו שירים נוגים, "למה לי לקחת ללב" למשל.

התסכולים המוחצנים של בנט וחבריו מזיזים לנתניהו את קצה המשואה, בדיוק כמו ה"מרד" שפרץ השבוע בעשיריה השלישית של רשימת הליכוד, כאשר חמישה ח"כים חדשים, אלמוניים ברובם, הזהירו את מנהיגם לבל יהין להקים ממשלה עם המחנ"צ. עוד לא הספיקו להגיש הצעה לסדר, וכבר הם קוראים לסדר את האיש שהביא אותם על כפיו, ממחוזות העסקנות אל הכנסת. בלשכת רה"מ סבורים כי שר התחבורה, ישראל כץ, הוא שעמד מאחורי ההתארגנות הזו, ברצותו לאותת לנתניהו כי לא יסכים לוותר על תיק התחבורה לטובת אריה דרעי. בליכוד מספרים שהתרגיל הצליח לו. התיק האובד הוחזר לידיו.

כץ מתמחה בהבערת דליקות מקומיות, ונתניהו עושה שעות נוספות בכיבוין, רק על מנת להצית שריפה נוספת, בגזרה אחרת. עכשיו יש לו את דרעי על הראש. הש"סניק כבר התאהב ברעיון שיהיה שר התחבורה, אך כמו בשירו של פוליקר, רק ניתן לו ותיכף נלקח.

לטור המלא של יוסי ורטר ב"הארץ" לחצו כאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#