תיאום מחירים בקריצה: כך מתחילה היעדר התחרותיות בבנקים בישראל - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיאום מחירים בקריצה: כך מתחילה היעדר התחרותיות בבנקים בישראל

אינפלציה דוהרת או דפלציה, מלחמות ופיגועים או הסכם שלום - ריבית הפריים האחידה של הבנקים נמצאת במרווח קבוע של 1.5% מעל ריבית בנק ישראל כבר עשרות שנים

14תגובות

שר האוצר המיועד, משה כחלון, זכה בעשרה מנדטים על בסיס ההבטחה להפחית את יוקר המחיה ולהגביר את התחרותיות במשק, ובעיקר בקרב הבנקים. תוכניותיו של לרפורמה תחרותית בבנקים עדיין אינן ברורות, אבל אם חסרים לו רעיונות היכן ואיך ליצור תחרות במערכת, כדאי לו לקרוא ידיעה שפורסמה ב–TheMarker בימי החג.

היתה זו ידיעה פיננסית סבוכה, שעסקה במצב האבסורדי שנוצר כשריבית בנק ישראל נושקת לאפס, ואו־טו־טו היא שלילית. הבנקים, מתברר, לא ערוכים מבחינה תפעולית ופיננסית לריבית שלילית, והם חוככים כעת בדעתם כיצד להיערך. אחת ההצעות שנשקלת, לפי הדיווח ב–TheMarker, היא "שינוי של מרווח הפריים, שהוא כיום 1.5% מעל ריבית בנק ישראל וזהה בכל הבנקים, אף שלכאורה גובה הפריים נקבע על ידי כל בנק בנפרד".

תרשו לנו לחדד את הפרסום ב–TheMarker. זה לא שמרווח הפריים כיום הוא 1.5% מעל ריבית בנק ישראל, אלא זהו שיעורו מקדמת דנא. בשבועות האחרונים הצקנו לבכירים בבנקים ובבנק ישראל בשאלה ממתי מתפרסמת ריבית הפריים בישראל, והאם תמיד היה המרווח שלה 1.5%. איש לא זכר את התשובה. בנק ישראל מפרסם טבלאות ריבית שמתחילות רק ב–1995, ולכן אנו יודעים בוודאות שלפחות מאז, 20 שנה בדיוק, מרווח הפריים בישראל הוא 1.5%. ניחוש מושכל הוא שגם שנים ארוכות לפני כן היה זה אותו המרווח בדיוק.

קצת היסטוריה: בינואר 1995 היתה ריבית בנק ישראל 17%, ולכן ריבית הפריים אז היתה 18.5%. במארס 2015, ריבית בנק ישראל נמצאת הכי נמוך שהיתה מעולם, 0.1% בלבד, וריבית הפריים במשק היא 1.6%. מתברר שהעולם יכול להתהפך, האינפלציה יכולה לרדת מרמה דו־ספרתית לדפלציה, ריבית בנק ישראל יכולה לצנוח בעשרות אחוזים, הסיכון במשק יכול להשתנות באופן דרמטי, המחבלים המתאבדים יכולים להתפוצץ ברחובות תל אביב או לחתום על הסכם שלום עם ישראל. הכל יכול לקרות, וכל אותה עת ריבית הפריים נותרת ללא שינוי — תמיד שם, תמיד במרווח של 1.5%. רק אירוע דרמטי כמו מעבר לריבית שלילית גרם לבנקים לשקול, במתואם כמובן, לשנות לראשונה את ריבית הפריים. אין ספק, ריבית הפריים היא ממש צוק איתן, גם אם הכוונה הפעם היא לצוק פיננסי.

הלווה הישראלי מסוכן פחות מהאמריקאי?

ריבית הפריים היא הריבית הבסיסית להלוואות ולפיקדונות שהבנקים גובים ומשלמים ללקוחותיהם. כל בנק אמור לתמחר אותה בעצמו, אך בפועל היא זהה בכל הבנקים מאז מעולם. ריבית הפריים היא מרווח הסיכון המינימלי שהבנקים דורשים עבור העמדת אשראי — כלומר הבנקים מתמחרים את הסיכון המינימלי של הלקוח הישראלי ב–1.5%. הם, מבחינתם, קונים את הכסף במחיר של ריבית בנק ישראל, ומוכנים למכור אותו הלאה במחיר שגבוה ב–1.5% לפחות. זהו העוגן לתמחור הריבית. לקוחות מסוכנים יידרשו לשלם פריים פלוס 10%; לקוחות מצוינים יכולים לקבל הלאוות אפילו בריבית נמוכה מהפריים (פריים מינוס).

לכאורה זוהי מערכת משוכללת לתמחור מחירי ריבית, שבעולם הבנקאות מתנהלת תמיד במונחים של מרווח מעל ריבית עוגן. לכאורה, ריבית הפריים אפילו אינה המצאה ישראלית. גם בארה"ב ובקנדה יש ריבית פריים — ריבית (מרווח) הפריים של 30 הבנקים הגדולים בארה"ב היא 3.25%, והיא לא השתנתה מאז 2008. מרווח הפריים בארה"ב, כלומר, יותר מכפול מזה של ישראל, כך שלכאורה מצבו של הלווה הישראלי טוב משל האמריקאי. רק שכל זה לכאורה בלבד.

ריבית הפריים אמנם קיימת בארה"ב ובמדינות נוספות, אבל היא תעריפית, כלומר משמשת ככל הנראה רק להלוואות סטנדרטיות פשוטות מאוד. ברוב הגדול של המקרים, הבנקים מתמחרים את מרווחי הריבית שלהם ביחס לליבור — הריבית הבין־בנקאית — שהיא עלות הכסף האמיתית של הבנקים. הבנקים לווים בעצמם מבנקים אחרים בעלות של ליבור, ומוכנים להלוות הלאה רק במרווח מעל הליבור.

עופר וקנין

לעומת זאת, ריבית הפריים אינה ריבית אמיתית. עלות הכסף של הבנקים בישראל היא של ריבית בנק ישראל, או שמא עלות התלבור (המקבילה הישראלית לליבור). לכן, אפשר היה להבין אם הבנקים היו מתמחרים את מרווחי הריבית ביחס לריבית בנק ישראל, או ריבית התלבור, אך הם מתמחרים את הריבית ביחס לריבית מלאכותית — מרווח קבוע של 1.5%, שרק ממנו מתחיל התמחור.

העובדה שזאת אכן ריבית מלאכותית אינה דורשת הוכחה מיוחדת. כאמור, אם גם ב–1995 וגם ב–2015, על כל ההבדלים ביניהן, מרווח הפריים נשאר קבוע, ברור שהמרווח הזה מלאכותי. הוא אינו קשור לסיכון המשק, למצב הכלכלי, או לתחרות בין הבנקים. הוא פשוט רווח קבוע שהבנקים גורפים לכיסם, לפני שהם מתחילים להתמקח עם הלקוחות על הריבית שיגבו מהם. קודם כל הבנקים שמים בכיס 1.5%, ורק אחר כך הם מתחילים את התחרות על המרווח שישלמו הלקוחות השונים.

תשובות מגומגמות מצד הבנקים

כששאלנו את הבנקים הקמעוניים ואת בנק ישראל מהי ההצדקה למרווח הפריים, ואיך ניתן להסביר את העובדה שהוא לא השתנה ב–20 השנים האחרונות למרות השינוי הקיצוני ברמות הסיכון של המשק, קיבלנו תשובות מגומגמות. הבנקים טענו שגם בשאר עולם יש ריבית פריים, ואפילו גבוהה מזאת של ישראל. הם שכחו לציין שאין עוד מדינה בעולם שבה ריבית הפריים משמשת לתמחור הבסיסי, של כל הבנקים ללא יוצא מן הכלל, ושהיא נותרה ללא שינוי עשרות שנים. ריבית הפריים בעולם היא רשמית במהותה, ועיקר התמחור נעשה על בסיס הליבור.

בנק ישראל טען כי השאלה לא מעניינת, משום שמדובר בריבית עוגן בלבד, שממנה נפתחת תחרות בנקאית ראויה. עובדה שיש לקוחות שמקבלים הלוואות בריבית של פריים מינוס, וגם התמחור של הפיקדונות נעשה על בסיס פריים. "מה זה משנה אם מצטטים ריבית של בנק ישראל פלוס 2.5% או פריים פלוס 1%?" שאלו בבנק ישראל, הרי שני הציטוטים מייצגים את אותה הריבית בדיוק (2.6% כיום).

רקפת רוסק עמינח
עופר וקנין

לכאורה בנק ישראל צודק, אך בפועל הוא טועה. ראשית, אפשר לראות את ההבדל השיווקי העצום בין שני הציטוטים. לקוח שהבנק יודיע לו שהוא גובה ממנו "ריבית בנק ישראל פלוס 1%" ירגיש עשוק, מטבע הדברים, וינסה להתמקח. לעומת זאת, כשאותה הריבית מוצגת כ"פריים מינוס 0.5%", הלקוח מרגיש כמי שהבנק עושה לו טובה, בהיותו לקוח מובחר. העובדה הפשוטה שזאת אותה הריבית (1.1%), והיא רק הוצגה באופן שיווקי שונה, מלמדת עד כמה ריבית הפריים משרתת את חוסר התחרותיות של הבנק.

שנית, אם זה עד כדי כך לא משנה ולא חשוב, איך זה שריבית הפריים היא הדבר היציב ביותר בישראל, והיא שורדת כל שינוי מאקרו או מיקרו כלכלי? שלישית, הערכה מקובלת היא שריבית הפריים היא אמנם ציטוט טכני, אבל היא הבסיס לפירמידה האנטי־תחרותית שהבנקים בנו לעצמם. העובדה שכל הבנקים מצטטים תמיד את אותה ריבית הפריים במשך עשרות שנים מלמדת כי הם ויתרו על התחרות במרווח הבסיסי ביותר — מרווח האשראי.

הוויתור על התחרות נעשה בדרך גאונית: איתות מחיר שכל המערכת יכולה להתיישר על פיו. במועד כלשהו גילו הבנקים שהם יכולים לתאם מחירים בלי להסתכן בפלילים: הם בסך הכל מיהרו להודיע, מיד אחרי כל שינוי של ריבית בנק ישראל, שהריבית המינימלית שהם גובים תהיה גבוהה מכך ב–1.5%. בנק אחד הודיע, וכל השאר מיהרו להתיישר.

זהו תיאום מחירים בקריצה, שנעשה באמצעות התלות בעוגן פשוט וקל לאיתות. ריבית הפריים היתה האיתות הראשון שבו הבנקים השתמשו, והוא נחל הצלחה מסחררת. הוא הצליח כל כך, שבחלוף עשרות שנים הוא נשאר יציב וקבוע, ואפילו הבנק המרכזי של ישראל אינו חש שלא בנוח מכך.

שיטת ה"אי־תחרות בקריצה" נולדה עם ריבית הפריים הקבועה והאחידה, ומאז היא הבסיס לחוסר התחרות של מערכת הבנקאות הישראלית. קבוצות ריכוז אחרות, אגב, למדו את השיטה, וכיום היעדר תחרות בקריצה הוא התרבות הרווחת.

אז נכון, ריבית הפריים היא איתות טכני בלבד, וספק אם ביטולה יגביר את התחרות במערכת שבה שולטים חמישה בנקים שקורצים זה לזה כבר עשרות שנים. ובכל זאת, דווקא מכיוון שזהו איתות טכני וחסר כל חשיבות לכאורה, אולי כדאי לבטלו, ואז לראות איך הבנקים מתאמצים לתאם את מרווחי הריבית שלהם בלעדיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#