נתניהו של 2003 לא היה נכנע: מדוע אסור לרה"מ לקבל את דרישות החרדים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נתניהו של 2003 לא היה נכנע: מדוע אסור לרה"מ לקבל את דרישות החרדים

בליכוד מוכנים כנראה לקבל את דרישת הסיעות החרדיות להעלות את קצבאות הילדים ■ הקיצוץ בקצבאות דווקא צימצם את העוני

91תגובות

ראש הממשלה המכהן והמיועד, בנימין נתניהו, הוכיח ללא ספק כי הוא האיש הרעב ביותר לתפקיד. במשך מסע הבחירות היה מוכן נתניהו להגיד כל דבר ולהקריב כל ערך על מזבח הניצחון — ראו את התנערותו מההסכמה לעיקרון שתי מדינות לשני עמים, וכמובן את ההסתה הפרועה שלו נגד אזרחי ישראל הערבים.

הנזק שהוא גרם לדמוקרטיה הישראלית, למעמדה של ישראל בעולם, ואולי בהמשך גם לכלכלה הישראלית — במידה שהתנערותו מפתרון שתי המדינות תאיץ את מהלכי החרם הכלכלי על ישראל — נראה לו זניח במסע להשגת הניצחון. זוהי טקטיקת "המטרה מקדשת את האמצעים", ובמקרה של נתניהו, המטרה היא המטרה האישית (היבחרות מחדש), שמקדשת את האמצעים הלאומיים.

תפישת "המטרה מקדשת את האמצעים" נראית כממשיכה להדריך את נתניהו גם במשא ומתן הקואליציוני. על פניו, הוא מוכן להבטיח כל דבר ולשלם כל מחיר כלכלי, ובלבד שתובטח שלמות הקואליציה שבהנהגתו. כך, כל ההישגים של הממשלה הקודמת בראשותו עומדים לעלות בתוהו, לנוכח מה שמצטייר ככניעה כוללת של נתניהו לאינטרסים החרדיים.

"יש לחזור לערכים של 2012", אמר ח"כ איציק כהן (ש"ס) בראיון ל–TheMarker. "הממשלה היוצאת לקחה את כל מה שקשור לחרדים ולילדים, וקיצצה בלא רחם. מאות אלפי אנשים נכנסו אל מתחת לקו העוני", אמר.

בנימין נתניהו ומשה גפני
אמיל סלמן

גם מקורות בכירים בליכוד אמרו ל–TheMarker, הפעם באופן אנונימי, כי "העלאת הקצבאות והוזלת המזון הן מהלכים חברתיים, שמיועדים לכל האוכלוסייה — ולא רק לחרדים". בכך אותתו בכירי הליכוד כי לא נושא פעוט כמו העלאה מחודשת של קצבאות הילדים יהווה מכשול בדרך להקמת הקואליציה. ההערכה היא שהעלאה מחודשת של קצבאות הילדים, יחד עם ביטול הקיצוץ שנעשה בתקציבי הכוללים החרדיים, יעלו כ–3 מיליארד שקל בשנה.

קשה לכמת את השלכות הפילוג

רק שזהו שקר. העלות הישירה של שני המהלכים היא כנראה 3 מיליארד שקל בשנה, אך העלות הישירה קטנה לעומת העלות העקיפה — העלות של אלפי משפחות חרדיות שחיות בעוני ובבערות מחוץ לשוק העבודה. זוהי העלות של אובדן הצמיחה של מדינת ישראל, כתוצאה מכך שכ–10%–14% מאזרחיה אינם יוצאים לעבוד, ואם הם טורחים לעבוד — הרי שבשל היעדר השכלה מתאימה, הם עובדים בעבודות פשוטות ותורמים הרבה פחות מהערך המוסף הפוטנציאלי שלהם. זוהי עלות המשך גידולה של הפירמידה ההרסנית, שבה הרוב החילוני נושא על כתפיו מיעוט גדל והולך, שמתקיים על קצבאות מחוץ לשוק העבודה.

עד 2050, החרדים אמורים להוות 25% מהאוכלוסייה, והחילונים 50% מהאוכלוסייה. אין שמץ של סיכוי שיחס של אזרח מחוץ לשוק העבודה על כל שני עובדים יוכל לקיים את עצמו. זוהי גם העלות של הפילוג הפנימי המעמיק בישראל, כשהרוב החילוני היצרני והתורם מתמרמר, בצדק, על הצורך לקיים מיעוט שבוחר שלא לעבוד. את ההשלכות החברתיות שיש לפילוג הזה על המשק קשה לכמת.

חזרה למסלול הרסני

לפיכך, חזרה ל"ערכים של 2012" היא חזרה למסלול ההרסני, שבו ישראל ממשיכה לממן את החרדים מחוץ לשוק העבודה. קצבאות הילדים הן רק כלי אחד שמחזיק את המשפחות החרדיות מחוץ למעגל העבודה.

הכלים החשובים הנוספים הם קצבאות האברכים, שמשולמות דרך תקציבי הכוללים; הקלה בקריטריונים לקבלה למעונות יום מסובסדים גם למי שאינם עובדים, אף שהמעונות אמורים לשרת הורים עובדים; הנחות בארנונה, שנותנות עדיפות לחרדים על פני עניים עובדים; המימון בידי המדינה של מערכת חינוך חרדית שאינה מלמדת לימודי ליבה; ובקצה, גם דיור מוזל שהמדינה מממנת לחרדים.

בשנות ה–80 וה–90 המדינה בנתה לחרדים ערי מסכנות בשטחים (עמנואל, מודיעין עלית, ביתר עלית וכיוצא בזה) — ערים שמיקומן בשטחים והעובדה שהן נבנו מראש כגטאות חרדיים סייעה לכך שרמת המחירים בהן היתה נמוכה משמעותית מבשאר אזורי המדינה. כיום כבר לא בונים בשטחים, אז במקום זאת חוזרים על אותה שיטה בתוך גבולות הקו הירוק — ראו את התכנון של העיר החרדית כסיף בנגב, שצפויה להיהפך לגטו חרדי זול ונטול תעסוקה. כך, מחסומי יוקר המחיה העיקריים שעמם מתמודד כל זוג צעיר בישראל — עלות הדיור ופרנסה — פשוט נחסכים לחרדים, באדיבות המדינה.

קיצוצי הקצבאות הוכיחו את עצמם

מערך ההטבות האדיר שבנו החרדים, שיכול להתקיים משום שהסיעות שמייצגות אותם הן לשון מאזניים בקואליציה, מאפשר להם להמשיך ולהתקיים על חשבון קצבאות והטבות — מבלי שאב המשפחה יאלץ לעבוד (האמהות החרדיות עובדות, ובשיעורים ניכרים, אלא שמשרת אם אינה יכולה להחזיק לבדה משפחה גדולה). המסלול ההרסני הזה נחשף במלוא עוצמתו ב–2002–2003, כשהתברר כי המדינה מגדילה את הוצאותיה על רווחה, בד בבד עם הגידול בפערים ובעוני. התברר אז שהקצבאות חדלו לחלץ מעוני, בשל הבחירה של מיעוט גדל להישאר עני. זאת היתה גם נקודת התפנית של מערכת הרווחה הישראלית, שמי שהוביל אותה היה לא אחר מבנימין נתניהו.

קיצוצי הקצבאות הגדולים של 2002–2003 נועדו קודם כל לייצב את מצבה הכלכלי האנוש של ישראל באותן שנים, אבל גם לקדם תפישה של עידוד האדם העובד — או הכבדת הנטל על האדם שאינו עובד. הרבה טעויות נעשו בנקיטת המדיניות הזאת, בעיקר משום שהכבדת הנטל על מי שאינם עובדים לא לוותה בתמריצים ובעזרה מתאימה לשילובם בשוק העבודה, אבל בעשור שחלף חלק מהטעויות תוקנו, והמדיניות נשאה פירות.

דו"ח העוני של הביטוח לאומי ל–2013 — עשור בדיוק מאז שננקטה אותה מדיניות — הוכיח את הצלחתה. הדו"ח דיווח על ירידה בממדי העוני, וכן על גידול ניכר בשיעורי התעסוקה של שכבות עניות, כולל חרדים. הדו"ח דיווח בעיקר על שיפור בשכרם של עובדים עניים, והוסיף כי "גידול זה האפיל על השפעת העלייה בעוני עקב הקיצוץ בקצבאות הילדים".

כלומר, בניגוד גמור לדברי המפלגות החרדיות, הקיצוץ בקצבאות הילדים לא הכניס מאות אלפים מתחת לקו העוני — שיעור העוני דווקא ירד, מכיוון שהנטייה לצאת לעבוד (גם של חרדים), כמו גם השיפור בשכרם של עובדים עניים, פיצו ביתר על הנזק שספגו משפחות עניות עובדות כתוצאה מקיצוץ הקצבאות. "הסיבה לירידה בעוני", כתבו בביטוח הלאומי, "היא שיפור בהשתכרות בקרב עובדים בשכר נמוך, הן בגלל גידול בשיעור התעסוקה והן כתוצאה מעלייה בשכר". כך שמדיניות עידוד התעסוקה היא המדיניות שמשיגה את הפירות הטובים ביותר בהקטנת העוני והפערים — ולא מדיניות הקצבאות.

שכר העובדים העניים לא עלה מספיק

זה לא שדו"ח העוני ל–2013 היה כולו מעודד. הביטוח הלאומי מדווח על החמרה במצבן של משפחות עניות שאינן עובדות — בגלל אותו קיצוץ בקצבאות. גם שכר העובדים העניים עדיין לא עלה מספיק, וקיים גידול במספר המשפחות העניות בעלות שני מפרנסים. בהתאם לכך, הביטוח הלאומי קרא להגדלת הקצבאות לעניים שאינם עובדים, וכמובן להמשך נקיטת המדיניות להעלאת שכרם של עובדים עניים. אלה הן המלצות חשובות, אבל הגדלת קצבאות הילדים או קצבאות הכוללים ממש אינה מכוונת לשם.

כדי לשפר את מצבן של משפחות עניות שאינן מסוגלות לעבוד — והדגש הוא על אינן מסוגלות — צריך להחזיר לתחייה את תוכנית ויסקונסין (או כל תוכנית דומה לה), שתאבחן את מקבלי הבטחת ההכנסה, תפעיל עליהם מבחן תעסוקה, תבחין בין מי שבוחרים לא לעבוד לבין מי שאינם מסוגלים לעבוד, ולאחר ההבחנה תאפשר את הגדלת הקצבאות לאותו מיעוט משולל יכולות עבודה. החרדים אינם כלולים במיעוט הזה.

כדי לשפר את שכרם של עובדים עניים חייבים לשפר את הפריון שלהם, באמצעות שיפור השכלתם, הכשרות מקצועיות, תחבורה ציבורית טובה, מעונות יום, עידוד העסקת עובדים מוחלשים ויום לימודים ארוך. צריך גם להרחיב את הקצבאות שמעודדות עבודה — קצבת מס הכנסה שלילי היא המפורסמת שבהן, אבל היא בהחלט לא היחידה. אין צורך לציין כי המשך המימון של מערכת חינוך חרדית בדלנית, שאינה מקנה לחרדים כישורים להשתלבות בשוק העבודה, עומד בסתירה מוחלטת למטרה של הגדלת הפריון של העובדים העניים.

לפיכך, בניגוד גמור לעמדת החרדים, אסור לחזור לערכים של 2012, כי אנחנו יודעים כיום בוודאות שהערכים הללו הם שגויים, וכי הם מדרדרים לעוני הן את החרדים והן את מדינת ישראל כולה. ב–2003 נתניהו הבין זאת היטב. מה קרה להבנה הזאת ב–2015?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#