המהפך הערבי - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המהפך הערבי

העלאת אחוז החסימה חוללה נסים ברחוב הערבי: לכידות, מתינות ומוטיבציה להצביע

40תגובות

לפחות מבחינה אחת יצחק הרצוג התנהג במשך מסע הבחירות כמו ראש ממשלה: הוא לא ענה על שאלות. כאשר הרצוג נשאל לגבי משא ומתן עם הפלסטינים הוא ענה מיד שהוא בעד, אבל בתנאי שיתברר שיש פרטנר מהצד הפלסטיני. בנוגע לחלוקת ירושלים, הוא אמר שהוא בעד ירושלים מאוחדת בשליטה יהודית, אבל הוא בהחלט פתוח לבחון הסדרים שונים.

עמדתו של הרצוג לגבי ביטול הסנקציות הפליליות לחרדים שלא יתגייסו לצבא היא תמיכה בהידברות עם החרדים. הוא בעד תחרות בחשמל ובנמלים, אבל נגד פיטורי עובדים סתם כך. הוא בעד התחדשות של המגזר הציבורי, אבל מתנגד לשינויים בקביעות של עובדים. הוא מגדיל ומקטין את תקציב הביטחון בו זמנית ("תקציב הביטחון יגדל, אבל פחות"). וכמובן, המשפט המנצח של הרצוג בנוגע לכלכלה וחברה — הוא בעד הגדלת ההוצאה הממשלתית, אבל ממש מתנגד להעלאת מסים. המשפט הזה, לפחות, כבר מקרב את הרצוג ליאיר לפיד יותר מאשר לבנימין נתניהו מבחינת היכולת להבטיח הבטחות ללא כיסוי.

רמי שלוש

בראיון שערך עמו TheMarker הפליא הרצוג, כמו פוליטיקאי מיומן, לענות באדיבות ובאריכות בלי להגיד כלום. רק בסוף הראיון, בשאלה האחרונה ממש, חרג לפתע ממנהגו החמקמק. זה היה כשהוא נשאל על האפשרות של צירוף הרשימה המשותפת לקואליציה בראשותו. שם, לראשונה, העז הרצוג להגיד אמירה ישירה וכנה: כן, הוא ישמח לצרף שר ערבי לממשלתו - משמע, הרצוג בשל ומוכן לצירוף נציגים של ערביי ישראל לממשלתו.

זאת שאלה מרתקת, איך הגענו לנקודה שבה למועמד לראשות הממשלה קל יותר לשבור את הטאבו ההיסטורי של "ממשלה בלי ערבים", מאשר להודות בכך שמדיניות סוציאל־דמוקרטית הולכת יד ביד עם העלאת מסים. אפשר לתרץ זאת גם בכך שלהרצוג קל להבטיח את מה שהוא חושב שלא יצטרך לקיים - באורח אירוני, זוהי הרשימה המשותפת שהחרימה את הרוב היהודי בסירובה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, והודיעה מראש כי לא תשב בממשלה של מדינה יהודית "שאינה מדינת כל אזרחיה".

תהליכים מואצים 
של התבגרות וקדמה

אפשר בהחלט לתמוה על התבונה בהטלת חרם על קבוצת הרוב מצד מיעוט מקופח, שנלחם על שוויון זכויות. ועדיין, אי־אפשר שלא להבחין בשינוי הטקטוני שמתחולל לנגד עינינו: זהו הרוב היהודי שמוכן, בפעם הראשונה אי פעם, לקבל את המיעוט הערבי בזרועות פתוחות. גם אם המיעוט הערבי בוחר בינתיים לדחות את חיבוק הרוב, השינוי משמעותי מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו.

כבר הרבה שנים שהשינוי הזה מחלחל לאטו, בד בבד עם התבגרותה החברתית־כלכלית של ישראל. קפיצת דרך משמעותית היתה אחרי 2008, כשישראל הצטרפה למדינות המפותחות החברות בארגון OECD, והחלה לבחון את עצמה בראי השוואות הארגון — שבהן ערבים ויהודים נספרים ביחד, כמקשה אחת.

הנתונים על הפיגור העצום של ישראל אחרי המדינות המפותחות בתחומים כמו שיעורי עוני, פערים חברתיים והישגים חינוכיים, חשפו את המחיר הגבוה הכרוך במדיניות הקיפוח המתמשכת של האזרחים הערבים, ואת האיוולת של טאטוא בעיית ערביי ישראל מתחת לשטיח. אי־אפשר לטאטא פיגור כרוני של 20% מהאוכלוסייה, מבלי שה–80% הנותרים ישלמו על כך מחיר. לאט ובטוח, הרוב היהודי החל להפנים שהבעיות של ערביי ישראל הן גם הבעיות שלו, כי בסוף היום הצ'ק מוגש לו.

טלי מאייר

ההתבגרות של הרוב היהודי ביחסו אל המיעוט הערבי היא תהליך ארוך ומורכב, אבל היא מואצת על ידי שני תהליכים שהתרחשו במקביל. האחד - לא רק הרוב היהודי התקדם, אלא גם המיעוט הערבי מתפתח והולך — צומח בו מעמד ביניים משכיל, שכבר אינו מוכן להתפשר על פירורים מעוגת הצמיחה של המשק הישראלי. גם אם יש חילוקי דעות פוליטיים עמוקים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל - כמו המחלוקת על מדינה יהודית מול מדינת כל אזרחיה — נראה שבין שני פלגי האוכלוסייה שוררת תמימות דעים בנקודה בסיסית אחת: כולם רוצים שהילדים שלהם יגדלו להיות רופאים או מהנדסים.

התהליך השני הוא זה שקורה לנגד עינינו כעת: העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת לכארבעה מנדטים. ההחלטה, שלפי הערכות נועדה במקורה לפגוע במפלגות הערביות, חוללה את הנס הערבי שמתרחש כעת: המפלגות הערביות אולצו להתאחד, תוך שהן יוצרות מפלגה גדולה חזקה אחת, שלפי כל הסקרים תהיה המפלגה השלישית בגודלה בכנסת.

צעדים טכניים יכולים להשפיע מהותית

על הדרך, קרו עוד שלושה דברים נפלאים: האחד, הצורך להתאחד אילץ את השוליים הערביים להתפשר ולהתמתן, כדי להסכים על נוסחה מאחדת אחת. כלומר, הקיצוניים הערבים נאלצו בתהליך האיחוד לנוע למרכז. השני, התנועה אל המרכז יצרה לכידות ואחדות בתוך החברה הערבית, שכמותה לא היתה שנים. הסקרים ניבאו בעקבות זאת גידול בשיעור ההצבעה של ערביי ישראל, דבר שיחזק את הרשימה המשותפת עוד יותר.

השלישי, היהודים גילו לפתע מולם מיעוט ערבי גדול ומלוכד, שיש בתוכו ריבוי קולות - לרבות קולות מתונים. העובדה שהפנים החדשות של האזרחים הערבים הם מעתה איימן עודה המתון, ולא חנין זועבי, עושה נפלאות לתדמית של המיעוט הערבי בקרב הרוב היהודי. כאמור, זה לא סתם שבפעם הראשונה אי פעם הרוב היהודי בשל לאפשרות של שר ערבי בממשלת ישראל. כך, במחי החלטה טכנית אחת על העלאת אחוז החסימה, נוצר שיווי משקל חדש ביחסי ערבים־יהודים בישראל. ייתכן שאנחנו על ספו של רנסאנס ביחסים בין שני העמים החולקים מדינה אחת - אם כי עוד ארוכה הדרך לשוויון אזרחי מלא.

שווה להקדיש מחשבה נוספת להשפעות מרחיקות הלכת שיכולות להיות להחלטות טכניות לכאורה: במקום להסתבך עם מאבקים לגבי שינוי שיטת הממשל בישראל, אולי הצעד הכי פשוט הוא להעלות שוב את אחוז החסימה לשמונה מנדטים. צעד כזה יחייב את מפלגות הנישה הקטנות להתמזג אל תוך המפלגות הגדולות ויחזק בהכרח את המפלגות הגדולות, תוך שהוא יעצים גם בתוך החברה היהודית את המתינות, הפשרה וההליכה אל המרכז.

יתרה מכך, צעד כזה יכול לחולל מהפך גם בתוך מיעוט מסוכסך ומפולג נוסף שקיים בישראל - החרדים. אפשר רק לדמיין את התרחיש שבו האשכנזים (יהדות התורה) והספרדים (ש"ס) חולקים רשימה בבחירות לכנסת, ומה עשוי לחולל השיתוף הזה בכנסת בחיי היום־יום במגזר החרדי, שבו הספרדים נתפשים כנחותים מהאשכנזים. לא ברור מה עשוי לקרות קודם: החרדים האשכנזים יקבלו את הספרדים כשווים להם או שהמשיח יגיע - אבל שווה לנסות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#