אם רוב הציבור בעד הדברים הטובים, אז למה המעטים מנצחים? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אם רוב הציבור בעד הדברים הטובים, אז למה המעטים מנצחים?

הדינמיקה ההרסנית של הפוליטיקה מעניקה תמריצים לנבחרים שמפריחים הצהרות

9תגובות

המאמר הזה נכתב בשעה שהקלפיות עדיין פתוחות, מה שמקשה קצת לפרגן למנצחים ולנחם או לשמוח לאידם של מפסידים.

קשה עוד יותר לנסות לנחש איך תיראה הממשלה הבאה, ומה היא תעשה בדיוק. אבל יש דבר שקל לכתוב בכל מצב ובכל תוצאה שהיא: מהו סדר היום שנדרש לממשלה החדשה. אין קל מזה. זה קל כל כך, שמתסכל לראות מדוע זה לא קורה.

בניגוד למחלוקות שנחשפו במערכת הבחירות בין מפלגות ובתוכן, ובין גושים פוליטיים ובתוכם, ובניגוד ליריבויות ולשנאות האישיות בין פוליטיקאים - נראה שדווקא על סדר יום כלכלי, חברתי ואפילו מדיני־ביטחוני יהיה קל להשיג רוב בישראל. רוב הציבור רוצה שלום והסדר מדיני, רוב הציבור בעד הורדת יוקר המחיה, רוב הציבור רוצה מדינה שפויה ומתקדמת, רוב הציבור בעד ביצור הדמוקרטיה הישראלית, בעד צמצום פערים ודאגה לאוכלוסיות חלשות. רוב הציבור בעד שוויון זכויות וחובות בין כלל האוכלוסיות שמהן עשויה ההטרוגניות הישראלית.

אז אם רובנו בעד התפריט הזה, איך זה שאנחנו לא מצליחים לממש אפילו חלק קטן ממנו? כדי להבין זאת צריך ללכת שנתיים אחורה.

רמי שלוש

למחרת בחירות 2013 פירסמנו כאן רשימת מכולת של דברים שהממשלה החדשה צריכה לעשות. דיברנו על הצורך לטפל בשוק הדיור, ביוקר המחיה, בקידום השוויון בנטל, בצמצום הפערים החברתיים, במערכת הבריאות ובשירותים הממשלתיים, בריסון תקציב הביטחון, בקידום פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, בעידוד היזמות וההשקעות ובקידום הסדר מדיני. האם זה יותר מדי? האם זו פנטזיה? מה כבר ביקשנו?

והנה, הוקמה ממשלה חדשה שניסתה לתת מענה לחלק מהבעיות — למשל בענף הבריאות. להבדיל מסוגיות כמו שוויון בנטל או הסדר מדיני, שנתונות במחלוקת פוליטית תמידית, כאן לא היתה צריכה להיות בעיה. כך גם בנושאים כמו הרכבת הקלה, יוקר המחיה או שוק הדירות. אלה בעיות שנוגעות לכלל האוכלוסייה, ולא למגזר כזה או אחר.

שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, הקימה ועדה בראשותה, שישבה חודשים ארוכים וגיבשה המלצות למבנה מערכת בריאות ציבורי יותר שפותר חלק מחוליי המערכת. העבודה הזאת ירדה לטמיון עם פירוק הממשלה היוצאת ועזיבת השרים ממפלגת יש עתיד. כך הופקר האינטרס הציבורי רק בשל יריבות פוליטית, ולא משום סיבה אחרת. זהו מקרה קל יחסית, משום שלא היתה עליו מחלוקת של ממש בין מפלגות הקואליציה. אפשר היה ללכת אתו עד הסוף. אבל עוד לא קם המנהיג הפוליטי שיקדם רעיון של יריב שלו — ולכן מערכת הבריאות וחולייה ימתינו לשר הבא.

לגבי הטיפול בשוק הדיור ראינו מחלוקת חריפה — ולכן שם הבעיה רק החמירה. שר האוצר, יאיר לפיד, הציע את תוכנית מע"מ 0% שלו, ואילו שר השיכון, אורי אריאל, קידם את תוכנית מחיר מטרה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השקיף מהצד כאילו כל זה כלל אינו נוגע לו. התוצאה היא המשך המחדל בשוק הדירות. במקום לעבוד יחד כדי לקדם את האינטרס הציבורי, כל מפלגה באה עם סדר יום משלה, חיבלה בעבודתן של המפלגות האחרות ופגעה באינטרס הציבורי.

מרק ישראל סלם

אפשר לתת למפלגות השונות קרדיט ולומר שהן באו עם כוונות טובות — אבל משהו בדינמיקה הפוליטית, בשיטה ובמפת הכוח מוביל בסופו של דבר לאותה תוצאה עגומה של חידלון וכישלון. המחדל בשוק הדירות גדול במיוחד, משום שכל כולו תלוי בעבודת הממשלה. היא זו ששולטת ברוב הקרקעות בישראל, בכל שלבי התכנון ובמתן היתרים. אין כאן מתנגדים של ממש שיהפכו שולחן אם הממשלה תגדיל את היצע הקרקעות או תייעל את הליכי התכנון ואת מתן היתרי הבנייה. זה לא דומה למאבק על שוויון בנטל השירות הצבאי, שמקפיץ את החרדים, או הצעות לקיצוץ בתקציב הביטחון, שמגייסות מיד למאבק את כל החונטה הביטחונית. אין כאן מפלגה שנשכבת על הגדר כדי למנוע את הגדלת היצע הדירות — ובכל זאת זה לא קורה.

הפוליטיקאים חוששים מעימותים

המסקנה הבלתי־נמנעת היא שנבחרינו אינם יכולים, אינם רוצים או אינם יודעים לספק את הסחורה - ציון "נכשל" ביכולת ביצוע וביכולת לעבוד יחד למען הציבור. ראינו במסע הבחירות שהסתיים אתמול כיצד מפלגות מאשימות זו את זו בכישלון. נפתלי בנט מאשים את לפיד, לפיד מאשים את נתניהו, וזה מאשים את ציפי לבני. בזה הם טובים. ממש טובים.

האם יש דרך למנוע שחזור של הדינמיקה הזאת גם בממשלה הבאה? זו השאלה שצריכה לעמוד למבחן החל מהיום, כשתתחיל מלאכת הרכבת הממשלה, יהיה הרכבה אשר יהיה. לכאורה, אנחנו, הציבור, עשינו את שלנו אתמול. שמנו פתק בקלפי, ואנחנו מוכנים להגן על הבחירה שלנו ולנמק אותה. בעוד יום־יומיים נשקע בחזרה בעניינינו ונחכה בסבלנות שמי שבחרנו בהם יעשו באמת את מה שהבטיחו. לא יהיה זה הימור מסוכן מדי לקבוע כי אם נשקע בחזרה בעניינינו - שום דבר לא יקרה.

אף פוליטיקאי לא יקדם פתרון לשום בעיה אם לא יופעל עליו לחץ ציבורי. כל פוליטיקאי נכנס מהיום למצב צבירה שונה מזה שהיה בו עד אתמול: הוא נהפך בן לילה מאיש שיווק נלהב לחבר כנסת או שר, שצריך לשרוד במערכת הפוליטית והציבורית. לכאורה, עשייה למען הציבור היא מתכון מצוין להישרדות, ואפילו להתקדמות פוליטית. אבל זה רק בתיאוריה. 
היום־יום של פוליטיקאי - שר או חבר כנסת - מורכב מעוד כמה דברים, כמו שיקולים מפלגתיים וקבוצות לחץ שדוחקות אותו לפינה.

הפוליטיקאי חושש מעימותים עם גופים חזקים, ולעתים גם חסרים לו ידע או חזון ברור. התמריץ להיאבק למען משהו לא תמיד נראה לעין - והרי כל שינוי ועבודה אמיתית כרוכים במאבקים ובתשלום מחיר אישי כבד בטווח הקצר. קל יותר לפזר התבטאויות תורניות בנושאים כמו איראן, חמאס או פליטת פה של מישהו, או סתם להשתלח בחבר כנסת יריב - רצוי ערבי/חרדי/שונא חרדים/שמאלני/מתנחל. אין קל מזה כדי לקבל כותרות ולמלא זמן אוויר בתוכניות הרדיו והטלוויזיה. זה אפילו יוצר מראית עין של אקטיביות. זו כמובן טעות קשה של אמצעי התקשורת, שמתמסרים לדינמיקה הזאת במקום לקדם סדר יום שבאמת ישפיע וישנה את חיינו לטובה.

אנחנו לא זקוקים לפוליטיקאים כאלה. קצנו בהם. הם לא רלוונטיים לחיינו. הם לא יקדמו אותנו אפילו במילימטר אחד אל המקומות שבהם רוב הציבור הישראלי רוצה להיות. אנחנו כן זקוקים לפוליטיקאים שרוצים לקדם את האינטרס הישראלי, את האינטרס הציבורי, את רמת החיים ואת החיים עצמם.

התרגלנו כבר למחשבה שכל פוליטיקאי מרים דגל אחד, או מקסימום שניים — וכל השאר לא מעניין אותו. אחד רוצה לטפל באיראן, השנייה רוצה שתי מדינות לשני עמים, השלישי עסוק רק ביוקר המחיה והרביעי בדאגה לחלשים. כל הרעיונות ראויים וטובים. מה שלא טוב הוא הנוסחה ההרסנית שקובעת שיש לחבל בהישגים של יריבים פוליטיים כדי לא לתת להם להתחזק ולצבור פופולריות, וכך פוגעת באינטרס הציבורי. קבוצות הלחץ שפועלות בישראל — כמו מערכת הביטחון, המונופולים הגדולים והאיגודים המקצועיים — מזהות היטב את פיזור הכוח הפוליטי ומצליחות לשמר כך את כוחן.

הפרגמנטציה של המפה הפוליטית אמורה להבטיח לנו שיטה מרובת איזונים ובלמים, אך בפועל אנחנו מרגישים בעיקר את הבלמים, שמביאים לקיבעון ושיתוק. יש לקוות שבממשלה החדשה שתוקם, יהיה הרכבה אשר יהיה, נראה הרבה פחות בלמים והרבה יותר יוזמות ועשייה למען הציבור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#