כדי להיות חברתי, צריך להיות מוכן לשלם - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כדי להיות חברתי, צריך להיות מוכן לשלם

נתניהו אולי נסחף, אך מודל חברתי אחר ידרוש העלאת מסים ושינויים בשוק העבודה

25תגובות

ב–1995 היה גודלו של תקציב ממשלת ישראל 52.7% מהתוצר של המדינה. נתח הממשלה מהתוצר נותר גבוה מ–50% עד 2003 - שנת המיתון הכלכלי הכבד ביותר בתולדות המדינה מאז ימי הצנע - השנה שבה בנימין נתניהו לקח לידיו 
את מושכות השלטון הכלכלי וטבע את המונח "השמן והרזה" - כשהוא מתכוון למגזר ציבורי שמן שחונק את המשק הפרטי הרזה.

ניתן לזקוף לזכותו של נתניהו את העובדה שכשר אוצר, פיו ולבו היו שווים והוא פעל בדיוק כפי שאמר. ב–2003 החל נתניהו במדיניות הנועזת שלו להקטנת תקציב הממשלה עד לשיעור של כ–40% מהתוצר בלבד. מדינת ישראל מיוצבת בקירוב על שיעור זה מאז 2010, ו–2014 הסתיימה ככל הנראה עם נתח ממשלתי של 40.3% מהתוצר.

על נתון זה ניתן לומר שני דברים עיקריים: ראשית, זהו שיעור נמוך משיעור ההוצאות הממשלתיות של מרבית המדינות המפותחות, וכאשר מנכים ממנו את ההוצאות של ישראל על ביטחון ועל ריבית (שני סעיפי הוצאה שאינם תורמים לרווחת האזרחים), עולה שישראל נמצאת במקום השני הכי נמוך בהוצאה הממשלתית האזרחית בקרב מדינות OECD. רק דרום קוריאה הסגפנית מוציאה על אזרחיה פחות מאשר ישראל. רבבות האזרחים שיצאו לרחובות במחאה החברתית של קיץ 2011 שיקפו את חוסר שביעות הרצון הגובר על רקע הידרדרות השירותים החברתיים, החינוכיים והבריאותיים במדינה.

שלט חוצות של בנימין נתניהו ויצחק הרצוג
תומר אפלבאום

שנית, לנתון זה יש מחיר: צניחת ההוצאה של ממשלת ישראל על אזרחיה קשורה באופן ישיר לשיעור המסים שהיא גובה מהם, והגרפים מוכיחים זאת בבירור. בשנות ה–90 היה נטל המס בישראל כ–37%. בעקבות משבר 2003 והתוכנית הכלכלית של נתניהו, ירד נטל המס בשיעור חד לכ–30%. ב–2015, נטל המס יהיה 
כנראה 31.2%, לאחר התחדשות מסוימת בהעלאת המסים בשנתיים האחרונות.

ישראל מתנדנדת בין שני קטבים כלכליים

כדי לספק לאזרחים שירותים רבים, הממשלה זקוקה לכסף רב, משמע הרבה מסים. לכן, ככל שהממשלה גדולה יותר כך צריך נטל המס לעלות, וככל שהממשלה צרה יותר, כך נטל המס יורד. זוהי תמצית הפער בין האידיאולוגיות הכלכליות כיום בעולם. בניגוד גמור לדעה הרווחת - כאילו יש בעולם החופשי מדינות סוציאליסטיות ומדינות קפיטליסטיות שביניהן תהום פעורה - המציאות אפורה הרבה יותר.

כל המדינות החופשיות דוגלות בכלכלה חופשית, לרבות מדינות המופת הסוציאל־דמוקרטיות של סקנדינוויה. כל המדינות החופשיות גם דוגלות כיום ברווחה ובסיוע לחלשים: ביטוח לאומי ותלושי מזון קיימים בארה"ב מאז שנות ה–30 של המאה ה–20, ואחרי האובמה־קייר יש אפילו ניצנים של מערכת בריאות ציבורית.

הפער בין המדינות טמון במידתיות - עד כמה יכולה וצריכה מדינה להגיש שירותים לאזרחיה, ובשם כך, כמה גבוהים צריכים להיות המסים שתגבה מהם. בסקנדינוויה, למשל, מצפים לשירותים ממשלתיים רבים - ולכן משלמים הרבה מסים. בארה"ב מעדיפים האזרחים שהממשלה תתעסק אתם כמה שפחות - שלא תתן להם שירותים, אבל שגם לא תדחוף את ידה לכיסם ותקח מהם מסים.

ישראל מתנדנדת בין שני הקטבים הללו. נתניהו מאמין במודל האמריקאי של ממשלה קטנה, עם מעט מסים ומעט שירותים. זהו מודל לגיטימי לחלוטין, ונראה שהוא גם עובד לא רע - הצמיחה האמריקאית (כמו גם הדרום קוריאנית) היא גבוהה. עם זאת, המחיר של מודל כזה הוא גידול באי־השוויון.

לעומת נתניהו, חלק מהמפלגות שהתמודדו בבחירות הן מפלגות שמקדמות את המודל הסוציאל־דמוקרטי של הרבה שירותים תמורת הרבה מסים. גם זה מודל לגיטימי לחלוטין וגם לגביו יש עדויות מצוינות, בוודאי בתחום הקטנת הפערים החברתיים - במדינות סקנדינוויה לדוגמה.

למודל הסוציאל־דמוקרטי יש מחיר כפול: הוא מחייב גביית יותר מסים, אך גם מחייב קיום ממשלה יעילה - כי אין דבר גרוע יותר ממדינה שגובה הרבה מסים ונותנת לאזרחיה שירותים מעטים בתמורה. כדאי לזכור שזאת היתה נקודת השבר שבה עמדה ישראל ב–1985, ערב תוכנית הייצוב הכלכלית. בכישלון הממשלתי של שנות ה–70 וה–80 נטועים שורשי השינוי הכלכלי־חברתי של ישראל, כמו גם התזוזה מהקוטב הסוציאל־דמוקרטי אל הקוטב הניאו־ליברלי.

מאמץ לייעול הכרחי

בעת הבחירות לכנסת ה–20, שררה כנראה הסכמה שלפיה ישראל נסחפה מעט עם הקיטון בהוצאות הממשלה. להיות המדינה השנייה שמוציאה הכי פחות על אזרחיה (ישראל היא גם השניה שמוציאה הכי מעט על שירותי רווחה, זאת חרף העובדה שהיא מדורגת שניה בשיעורי העוני הגבוהים שבה) זאת בעיה. אז אמנם ישראל סובלת מגיבנת ביטחונית, שמביאה לכך שמלכתחילה תהיה ההוצאה האזרחית בישראל קטנה יותר, אבל לא בטוח שהיא חייבת להיות קטנה כל כך.

זאת הסיבה שבגללה מאז 2010 התייצבה ההוצאה הממשלתית בישראל, והפסיקה לקטון. זאת הסיבה שתוכנית הפחתת המסים הנועזת של נתניהו בוטלה ב–2009, ושחלק גדול מהמסים שאמורים היו לרדת כבר חזרו לעלות מאז.

אפילו נתניהו הכיר בכך שמגמת הקטנת הממשלה הגיעה לנקודת קיצון, ולראייה - הוא עצמו נסוג מתוכנית הפחתת המסים שלו, ועל פי מקורביו היה גם מוכן באחרונה לשקול העלאות מסים כמו ביטול חלק מפטורי המס על הפנסיה. ועדיין, כל החלטה בהמשך הגדלת ממשלת ישראל מעתה והלאה מחייבת מוכנות לשלם את המחיר: יותר מסים ומאמץ כביר הכרוך בעבודת ממשלה יעילה.

בשני המקרים מדובר במחיר כבד, שנוגע לכל אזרח בישראל - במיוחד למעמד הביניים. האמונה שלפיה ניתן למלא את בור המסים רק באמצעות מיסוי העשירון העליון - שגם כך משלם נתח נכבד מהמסים בישראל - בטעות יסודה. יותר מסים פירושם בעיקר יותר מסים על מעמד הביניים, אם באמצעות ביטול פטורים (פנסיה, קרנות השתלמות, פירות וירקות ועוד), או אם באמצעות העלאת שיעורי מס ההכנסה של מעמד הביניים, שירדו מאוד מאז 2003 (מס ההכנסה על העשירון העליון כבר עלה).

באותה מידה, התפישה שלפיה ניתן לייעל את הממשלה רק באמצעות קיצוץ בשכר המנהלים שגויה גם היא. ייעול הממשלה מחייב מאמץ אדיר לשינוי תפישת העבודה והסכמי השכר בה. אין דרך לקדם את הממשלה מבלי להגדיל את פיריון העובדים בה - דבר שמחייב מדידת עובדים ותמרוצם, שכר דיפרנציאלי וגם גמישות ניהולית, ולו מינימלית. המודל של קביעות בעבודה בכל מחיר - קודש הקודשים - חייב יהיה להשתנות אם ממשלת ישראל והמשק הישראלי רוצים להשתפר.

להיות חברתיים זה אומר קודם כל להיות מוכנים לשלם מחיר - גם במסים וגם בביטחון תעסוקתי. מי שרוצה לקבל, חייב להיות מוכן גם לתת. כל השאר - סיסמאות ריקות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#