יזם זריז ביקש להקים בניין ובו שמונה דירות - מה קרה אחרי שנתיים וחצי? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יזם זריז ביקש להקים בניין ובו שמונה דירות - מה קרה אחרי שנתיים וחצי?

העירייה שמחה על היוזמה לצירוף תושבים חדשים, אך התנתה זאת בכמה דרישות "קטנות" - מירב ארלוזורוב על הבעיה האמיתית של ישראל

24תגובות

יזם זריז ביקש להקים בניין ובו שמונה דירות. בינואר 2009 הוא הגיש בקשה להיתר בנייה לעיריית נתניה. העירייה שמחה על היוזמה לצירוף תושבים חדשים לעיר, אבל התנתה את מתן ההיתר בכמה דרישות. היזם הזריז נשלח להשלים טופס טיולים. בין התחנות: חברות הכבלים, בזק, חברת חשמל, פיקוד העורף, היחידה לאיכות הסביבה ורבים אחרים. עד שטופס הטיולים הושלם חלף המועד האחרון להגשתו - והיזם נאלץ לחדש את בקשת ההיתר. עיריית נתניה דנה בבקשה מחדש, התנתה תנאים נוספים, גבתה אגרות, ובסופו של דבר ההיתר ניתן ביוני 2011, שנתיים וחצי לאחר הגשת הבקשה.

המקרה של היזם הנתנייתי הועלה בדו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור. מתן היתר על ידי הרשות המקומית הוא הקצה האחרון של שרשרת החיול של תהליך הבנייה בישראל. בממוצע, קבלת ההיתר אורכת בין עשרה ל-15 חודשים. החודשים האלה הם רק חלק מתהליך בין ארבע לשמונה שנים, הזמן שלוקח לרשויות המקומיות לטפל בתוכניות דיור מפורטות.

בממוצע, פחות מ-50% מהתוכניות המוגשות לאישור ועדות התכנון המקומיות זוכות לקבל בסופו של דבר היתר בנייה. לשנים האלה צריך להוסיף את שלוש עד שש השנים שלוקח בממוצע לעבור את הליכי התכנון של ועדות התכנון המחוזיות, העוסקות באישור תוכניות דיור גדולות, כשלב מקדים להגשתן לקבלת היתרי בנייה של הרשויות המקומיות. וכל זה אינו כולל את משך הזמן של תכנון אותן תוכניות, לפני הגשתן לאישור ועדות התכנון, ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) או במשרד השיכון. חישוב זריז יגלה שאישור לבניית דירה בישראל אורך שבע עד 15 שנים, ללא משך התכנון המוקדם ומשך הבנייה עצמה. אפשר להמר בקלות, אם כך, על פרק זמן של 20-10 שנה ממוצע מרגע שמתחיל התכנון ועד שהדירה עומדת מוכנה.

איציק בן מלכי

מבקר המדינה מציין כמה פרויקטים שהצליחו לשבור כל שיא במשך הזמן שלקח לאשר אותם. ב-1997, למשל, הסכימו רמ"י, עיריית רמת גן והמשטרה על פינוי משטרת רמת גן ובניית 200 דירות על השטח שבמרכז העיר. נכון לדצמבר 2013, המשטרה עדיין לא פינתה את המתחם, בשל היעדר שטח חלופי להעתקת תחנת המשטרה. בכפר יונה מתנהל פרויקט דומה, שתקוע מאז 1999 בשל מחלוקות עם הרשות המקומית וחסמי תשתית ותחבורה.

הבדיקה של מבקר המדינה מצאה כי חלק גדול מתוכניות הדיור הגדולות תקועות במשך שנים בשל מחלוקות עם הרשויות המקומיות, חסמים הקשורים לביוב וניקוז, פינוי קרקע, טיהור קרקע, חסמי תחבורה, חסמי עתיקות או חסמי תשתיות לאומיות. חלק ניכר מהחסמים היו ידועים כבר בשלב הראשוני של התכנון, והתארכות השנים לא סייעה במציאת פתרונות להם.

מלאכת מחשבת 
של חידלון מתמשך

300 עמודי דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור הם מלאכת מחשבת של פרטים, נתונים - ובעיקר של חידלון מתמשך של הממשלה. אם צריך לסכם במשפט אחד - משבר הדיור הוא תוצאה של הניהול הגרוע של ממשלת ישראל. משבר הדיור אינו הבעיה, הוא רק הסימפטום של הבעיה האמיתית - ממשלה שאינה מנוהלת, וכל זמן שהניהול שלה לא ישתפר אין סיכוי שהבעיות השונות, לרבות בעיית הדיור, ייפתרו אי־פעם.

המבקר מצביע על ארבעה כישלונות ניהוליים בולטים, שהם הגורמים למשבר הדיור. הראשון הוא היעדר נתונים. מתברר שלממשלה יש כמה קובצי נתונים על הדיור, אבל הקבצים מנוהלים בנפרד - ללא קשר ביניהם. יש בינהם פערים עצומים ובלתי־מוסברים, ובכל אחד מהקבצים יש אינספור טעויות שאיש אינו עוקב אחריהן ואינו מתקן אותן. "קובץ רשות המסים", כותב המבקר, "הוא המקור המרכזי לנתונים המשמשים לבדיקת השינויים במחירי הדיור. נמצא כי הקובץ חסר ולא מדויק, אף לא מבוקר בידי גורם כלשהו, ואין הוא כולל נתונים מהותיים. על כן מהימנותו מוטלת בספק". גם הנתונים לגבי מלאי הדירות לתכנון התבררו כמנותקים מהמציאות, וכלא רלוונטיים - מאחר שאין בהם אבחנה בין דירות זמינות לבנייה ובין כאלה שאינן זמינות.

הכשלים ממשיכים עם היעדר עבודת מטה מסודרת. המבקר מצא כי המדינה לא קבעה יעדים בסיסיים לניהול מדיניות הדיור, כמו מה יהיה מלאי הדירות הזמין של מערכת התכנון; ואם קבעה - לא נעשה מעקב אחר העמידה ביעדים. בפועל, עד 2011 המדינה לא עמדה ביעדים שנקבעו לכאורה, וגם לא נקבעו תוכניות עבודה מסודרות עם יעדים מפורטים.

זה ממשיך עוד להיעדר כל תיאום וכל שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה - במקרה של הדיור מדובר על משרדי הפנים, השיכון, האוצר, משרד ראש הממשלה, התחבורה והתשתיות. "נמצא כי בנוגע ל-60% מיחידות הדיור שבתוכניות נקבעו תנאים למתן היתרי בנייה שמימושם עלול לארוך עוד שנים", כותב מבקר המדינה. "מדובר בתנאים כמו הקמת מתקני טיהור שפכים, הרחבת כבישים, הקמת מחלפים או גשרים, ביצוע הפרדות בין כבישים למסילות ברזל, הקמת מבני חינוך ומבני ציבור והעתקת קווי מתח עליון". זאת בנוסף לחסמים כמו פינוי מחנות צה"ל או טיהור קרקעות מזוהמות. כמות הגורמים שמעורבים בחסמים הוא כמספר משרדי הממשלה כמעט - ובאופן טבעי כל משרד ממשלתי קובע את האג'נדה של עצמו ואת לוחות הזמנים של עצמו. למשטרה לא הספיקו 16 שנים כדי לפנות את מתחם תחנת רמת גן, ואת משך הזמן שייקח לצה"ל לפנות את המחנות הגדולים שלו במרכז קשה להעריך גם כיום.

זה מסתיים בחוסר התיאום בין הממשלה לבין השלטון המקומי. הרשויות המקומיות עושות דין לעצמן גם בביורוקרטיה שלהן וגם ברצונות שלהן בנוגע להיקפי הבנייה של כל עיר בתחומה. המבקר מצא כי הרשויות המקומיות מעכבות את הבנייה בתחומן בממוצע בשנתיים־שלוש רק בשל הסוגיה של הקמת התשתית הנדרשת לבניית שכונה חדשה. בעבר נהגו הרשויות המקומיות להטיל על קבלנים שזכו במכרזים להקים עבורן את התשתיות ומבני הציבור. מאז שבית המשפט העליון פסק כי מדובר בנוהג לא שוויוני, והכריח את הרשויות לבנות בעצמן את התשתיות, חדלו הרשויות מלעשות כן. אף שהן גובות אגרות עצומות, המייקרות בממוצע כל דירה בישראל ב-7% לפחות, הרשויות המקומיות טוענות כי האגרות אינן מכסות את העלות של בניית התשתיות, ולכן הן מונעות הקמת שכונות חדשות. המבקר מביא דוגמה של תוכנית בנתניה, שהטיפול בה התחיל כבר ב–1987, אבל עד היום השכונה אינה בנויה - בגלל סכסוכים בין בעלי קרקע פרטיים, ובגלל חוסר הרצון של העירייה להשקיע בתשתיות היקרות.

השכילו לזהות - 
לא השכילו לטפל

בהחלטת הממשלה מ-2007 על האצת הבנייה לדיור נקבע כי "ייזום ותכנון הפעולות לפיתוח הקרקע מפוזרים בין כמה גופים. לכן אין כל תפישה אסטרטגית כוללת ומשולבת של הממשלה בנוגע לכיוונים וליעדים של הפיתוח הרצויים למדינה, ובמצב זה משרדי הממשלה פועלים ללא תיאום כולל בסדר העדיפויות". מבקר המדינה מצטט את המשפטים האמורים מהחלטת הממשלה, כדי ללמד עד כמה היתה ממשלת ישראל מפוכחת בנוגע לכשליה כבר ב-2007, וכמה מעט זה הועיל. גם ההחלטה של 2007 לא יושמה, כמו עשרות החלטות ממשלה לפניה ואחריה בתחום הדיור, מאחר שהמדינה השכילה לזהות את הכשלים - אבל לא השכילה לטפל בהם. בעיית היסוד של הדיור בישראל, חוסר התפקוד של הממשלה, נותרה כשהיתה מאז 2007 ועד היום.

זהו הפיל העצום שבחדר, שאיש אינו מדבר עליו. תחום הדיור הוא תחום ביורוקרטי במיוחד, עם מעורבות של כמה וכמה גופי שלטון מקומיים ולאומיים, ולכן החידלון הממשלתי בו הוא חריף במיוחד. אבל זהו אותו חידלון שמשמר את מדינת ישראל במקום 40 בעולם בהישגים החינוכיים שלה כבר שנים ארוכות; אותו חידלון שלא מאפשר למדינת ישראל לאכוף על החרדים לימודי ליבה; אותו חידלון שלא מביא את ישראל לקבל כבר החלטה סופית, אחרי 48 שנים, לגבי מדיניותה בשטחים; וכמובן זה החידלון הנמשך שממקם את ישראל כמדינה השנייה הענייה ביותר ב-OECD.

חידלונה הניהולי של ממשלת ישראל מבוסס על אותם כישלונות שהמבקר זיהה - חוסר מקצוענות (היעדר איסוף נתונים, וקבלת החלטות על סמך נתונים), חוסר שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה ובין הממשלה והשלטון המקומי, היעדר ניהול שיטתי (תוכניות עבודה, קביעת מטרות ויעדים, ומדידת השגת היעדים). כל אלה, בתוספת הכישלון החמור מכולם, שעומד בבסיס כל הכישלונות האחרים: מערכת יחסי העבודה הכושלת במגזר הציבורי, שלא מאפשרת לקבוע יעדים ותפוקות, לתמרץ או לפטר. הממשלה, נזכיר, היא סך כל הפקידים העובדים בה, וכל זמן שהפקידים האלה אינם נמדדים ואינם מתומרצים, לא ניתן יהיה לשפר את ניהול הממשלה.

דו"ח המבקר הבא על משבר הדיור כבר נכתב, משום שהבעיות שעומדות בבסיס המשבר הזה כלל אינן מטופלות. למקרא המצעים של המפלגות לקראת הבחירות - קשה לגלות אופטימיות גם לגבי טיפול עתידי. אף מפלגה לא מזכירה במצעה את הצורך לבצע רפורמה בממשלה, וכמובן שהס מלהזכיר את הצורך לעשות שידוד מערכות ביחסי העבודה במשק. רק שאלה הן שתי הבעיות הבוערות מכל, וההתעלמות של המפלגות מהן מבשרת רע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#