היהודים מנסים לדפוק את הערבים אבל דופקים את עצמם - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

היהודים מנסים לדפוק את הערבים אבל דופקים את עצמם

הדרך החובבנית עד כדי גיחוך שבה מתנהלת מדינת ישראל

24תגובות

מי שלא צלח את 300 העמודים של דו"ח מבקר המדינה על משבר הדיור, יכול לחסוך לעצמו ולהסתפק ב–14 עמודי התקציר שפירסם משרד המשפטים בסוף השבוע. משרד המשפטים אמנם לא עסק במשבר הדיור, אלא בחטיבה להתיישבות — אך שני הדו"חות עסקו בדיוק באותו הדבר — הדרך החובבנית עד כדי גיחוך שבה מתנהלת מדינת ישראל, או אם נשתמש בלשונה הציורית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר: "ככה לא בונים חומה".

הציבור בישראל — אם הוא לא גר ביישובים הכפריים בנגב, בגליל או בשטחים — ככל הנראה אינו מודע לקיומה של החטיבה להתיישבות. הסיבה היחידה שבגללה הציבור נחשף לחטיבה היתה ריבוי הפרסומים עליה בעת האחרונה. זאת, בין היתר בשל הנוהג המוזר של ממשלת ישראל לתקצב את החטיבה להתיישבות ב–50 מיליון שקל בתקציב המדינה, ועד סוף השנה להגיע לתקציב בפועל של 500 מיליון שקל — כשמרבית הסכום מועברת לחטיבה ברגע האחרון בסוף השנה, כמובן בתמיכה מסיבית של מפלגות הימין בוועדת הכספים של הכנסת. נציגי המתנחלים, ראשי הרשויות המקומיות בשטחים, אפילו טרחו והופיעו בישיבות ועדת הכספים של הכנסת כדי ללחוץ על חברי הכנסת לאשר את העברות הכספים לתקציב החטיבה במהלך דצמבר 2014.

ימים ספורים לאחר מכן, כמה מראשי הרשויות האלה מצאו את עצמם במעצר מתוקשר, לאחר שנחשדו בתשלום שוחד לבכירי ישראל ביתנו בעבור העברת תקציבים לרשויות שלהם. שבועיים אחר כך פשטו חוקרי המשטרה גם על משרדי החטיבה להתיישבות, ואף שאיש מעובדי החטיבה לא נעצר — החשד הרווח הוא שהחטיבה היתה אחד הצינורות המרכזיים שדרכו העבירו בכירי ישראל ביתנו כספים לרשויות מקומיות בדרום ובשטחים, ככל הנראה בתמורה לשוחד לאותם בכירים.

אי-אף-פי

ללא מכרזים 
או שקיפות

זה לא מקרי שדווקא החטיבה להתיישבות שימשה על פי החשד צינור מרכזי בפרשת ישראל ביתנו. לכך יש שני הסברים עיקריים — הראשון הוא העובדה הפרוזאית שהחטיבה להתיישבות היא צינור ההשקעות העיקרי של המדינה בשטחים. למעשה, המדינה התפרקה מנכסיה בכל הקשור להתיישבות בשטחים (וגם בנגב ובגליל), והפריטה את כל מה שקשור לניהול ההתיישבות שם לידי החטיבה.

החטיבה להתיישבות אחראית באופן מלא על ההתיישבות הכפרית בישראל — תכנון, הקמה, הקצאת קרקע, בניית תשתיות, מעורבות בקליטת תושבים, בניית מבני ציבור, ביטחון, הקצאת משאבים לעידוד פעילות תעשייתית או חקלאית ואפילו העברת תמיכות ממשלתיות ליישובים ולמועצות האזוריות. בקיצור, כל מדיניות ההתיישבות במרחב הכפרי בישראל, לרבות קביעת המדיניות עצמה, נתונה באופן מלא בידי החטיבה להתיישבות, וזאת בשעה שהחטיבה כלל אינה גוף ממשלתי.

החטיבה להתיישבות היא גוף פרטי לכל דבר. היא זרוע של ההסתדרות הציונית. משכורותיהם של כל עובדי החטיבה ומנהליה ממומנים על ידי ההסתדרות הציונית, בדרך כלל לפי מפתח מפלגתי כלשהו. על אף הניהול ההסתדרותי, התקציב הוא כולו ממשלתי, כאמור, תקציב שמתחיל ב–50 מיליון שקל ומסתיים ב–500–600 מיליון שקל כל שנה.

תקציב זה מתנהל מחוץ לממשלה וכמעט ללא פיקוח ממשלתי כלשהו. לממשלה יש אמנם חשב בחטיבה, אבל ללא עובדים משלו, החשב מתנהל כסומא באפלה. פרט לכך, היועץ המשפטי של החטיבה אינו כפוף לממשלה, אין חובת מכרזים, אין חובת שקיפות (חוק חופש המידע לא חל על החטיבה — אף שהמדינה מממנת אותה בחצי מיליארד שקל לפחות מדי שנה), אין חובת הגינות או שוויוניות, אין כללי אתיקה שחלים על עובדי החטיבה — בקיצור, אין כלום.

"אזור דמדומים ממשלי"

האנומליה הזאת — גוף פרטי, שקובע מדיניות ציבורית בתקציב ממשלתי, ללא כללים מחייבים וללא פיקוח אפקטיבי — מוציאה את משרד המשפטים מדעתו. בלשונה הלא עדינה של זילבר, מדובר ב"אזור דמדומים ממשלי, המהווה מצע נוח להתפתחות פתולוגיות מובנות".

הפתולוגיות, כדברי משרד המשפטים, נובעות קודם כל מהתפקיד שהממשלה ברוב חידלונה העבירה לחטיבה להתיישבות, של קביעת מדיניות ההתיישבות הכפרית.

נמרוד גליקמן

"ריכוז הסמכויות והתפקידים שמבצעת החטיבה", כותבת זילבר בחוות הדעת שלה, "מצויים בלבת הסמכות השלטונית, וככאלה לא ניתן לבצעם באמצעות גוף שאינו שלטוני... החטיבה אינה גוף ביצוע, אלא גוף שבפועל קובע מדיניות, מפעיל שיקול דעת רחב לצד הקצאת משאבים בהיקפים משמעותיים... קשה לחלוק על כך כי סמכויות אלה נכללות בגרעין הקשה של סמכויות שאותן המדינה לא יכולה לבצע באמצעות אחרים".

חידלונה של הממשלה, שנמשך ברציפות מאז תקופת לוי אשכול בסוף שנות ה–60, מעורר תמיהה — הרי אין אף תחום פעילות אחר שבו הממשלה הפריטה את שיקול הדעת שלה לידי גוף פרטי. מדוע דווקא בתחום ההתיישבות, ומדוע דווקא בשטחים? זילבר אינה מהססת לרמוז על התשובה. "קיים חשש מובנה", היא כותבת, "כי מצב זה עשוי ליצור מעין 'חצר אחורית' לממשלה לביצוע פעולותיה שלא במסגרת הדין... קיומו של 'אזור דמדומים' ממשלי, שאליו מנוקזות סמכויות שלטוניות רחבות לצד תקציבי עתק, המחולקים בהתאם לפרמטרים פנימיים, מקיימים באופן מבני חשש מהיווצרותן של פרקטיקות בעייתיות" — כלומר, זילבר רומזת כי החטיבה להתיישבות היא זרוע של הממשלה לפעול מחוץ לחוק.

מדינת ישראל אינה יכולה להפלות את היישובים הערביים בתקציבים, ולכן העבירה את הטיפול בהתיישבות הכפרית בגליל ובנגב לידי החטיבה להתיישבות. כמובן שהחטיבה אינה מקצה תקציבים ליישובים ערביים בגליל ובנגב, אבל זה בסדר — כי היא זרוע של ההסתדרות הציונית ולא גוף ממשלתי. לכן, האפליה לא יכולה ליפול על כתפי הממשלה. באותה מידה, פעולות ההתיישבות שנעשות בשטחים, שחלקן נעשה על הגבול האפור (וחלקן ככל הנראה מהווה הפרה ברורה של החוק), משויכות שוב להסתדרות הציונית ולחטיבה להתיישבות, ולא, חס וחלילה, לממשלת ישראל — שהחוק, כידוע, הוא נר לרגליה.

השימוש בזרוע הארוכה של החטיבה להתיישבות כדי לבצע פעולות "שלא במסגרת הדין", הוא החצר האחורית והפתולוגיות המובנות של ממשלת ישראל. זילבר מזכירה בהקשר הזה את הרקע ההיסטורי לקיומה של ההסתדרות הציונית — המוסדות הלאומיים הוקמו כולם במסגרת המפעל הציוני להקמת המדינה שבדרך.

מיכל פתאל

באותה עת, נזכיר, היתה ארץ ישראל בשליטת המנדט הבריטי, והמוסדות הלאומיים יצרו את התשתית להקמת ההתיישבות היהודית על אפו וחמתו של שלטון המנדט. רק שהצורך להתגבר על מכשלות החוק המנדטורי כדי לקדם את ההתיישבות לא היה אמור להמשיך להתקיים גם כשהחוק נהפך לחוק העברי של מדינת ישראל. "דפוסים שהתאימו לתקופת המדינה שבדרך, אינם יכולים להוסיף להתקיים במדינה שכבר עברה את תקופת התבגרותה והמתיימרת לפעול כמדינה מתוקנת", כותבת זילבר.

הבעיה במשפט הזה של זילבר היא ההנחה שמדינת ישראל כבר התבגרה והיא שואפת לפעול כמדינה מתוקנת. אם עצם קיומה של החטיבה להתיישבות נועד לשמש "חצר אחורית", כלומר נועד לשמש בידי המדינה כזרוע עוקפת החוק של המדינה עצמה, הרי שהתבגרות לא היתה כאן.

יתרה מכך, חוסר הבגרות שלנו גם מתפוצץ לנו עתה בפנים: זרוע שמשמשת חצר אחורית וכלי להעברת כספים ליישובים שלא על פי דין, נחשדת עתה גם כמי שנוצלה לכאורה בפרשה שהביאה להעברת כספים ללא דין לפוליטיקאים. תודו שיש כאן צדק פואטי: היהודים מרמים את החוק של עצמם כדי שיוכלו לדפוק את הערבים — וסופם שמתברר שהם דפקו את עצמם ואת המדינה שלהם. מגיע לנו.

לא היה ניתן להשיג את תגובת החטיבה להתיישבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#