לישראל דרוש מנהיג חלש ולחיץ - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לישראל דרוש מנהיג חלש ולחיץ

העימות ששודר בערוץ 2 הציג מנהיגים חלשים - אבל גם הם יכולים להניע רפורמות. כשלוחצים עליהם

9תגובות

מה חשבתם על העימות הטלוויזיוני בין ראשי המפלגות ששודר ביום חמישי בערוץ 2?

חלקם סיפקו הופעה "טובה" יותר, וחלקם פחות. חלקם בחרו להתמקד בהתקפה, אחרים ניסו למנות את ההישגים שלהם או להסביר מדוע לא היו כאלה. רובם ניסו להתמקד בנוסחה המוכרת: חזרה על סיסמאות קצרות וקליטות, שאולי ייזכרו על ידי הצופים ויבדלו אותם מהמועמדים האחרים. בסקרים שיפורסמו השבוע אולי נראה אם העימות (שזכה לרייטינג מכובד של 31%) השפיע על עמדות הבוחרים - אבל דבר אחד בטוח: מה שראינו היו לכל היותר הבטחות בחירות עמומות, ואין הרבה קשר ביניהן לבין מה שהזוכים בבחירות יעשו בפועל, גם אם יזכו להיכנס לקואליציה העתידית. כי גם כשהם רוצים ומתכוונים למה שהם אומרים - במקרים רבים הם פשוט לא יכולים.

שני מאמרים שפורסמו בסוף השבוע בעיתונות הכלכלית העולמית הדגישו שתי בעיות שעלו מהעימות - הפער בין הרצון ליכולת ובין ההתפארות להישגים. ב"אקונומיסט" בחרו העורכים לחזור למשבר ביוון, ולהציג את הפער בין רצון רוב הבוחרים - "הכרעת הדמוקרטיה" - לבין היכולות של הנבחרים הטריים לספק את הסחורה המבוקשת, שהיא במקרה היווני סיום מדיניות הצנע ושיפור כלכלי.

השבועון הבריטי בחר להדגיש שתי זוויות. הראשונה: לא בטוח עד כמה הממשלה היוונית באמת יכולה למלא את קופת המדינה בהכנסות ממסים נוספים על תאגידים ועל בעלי יכולת, כפי שהזוכים בבחירות הבטיחו. בעיתון מזכירים שיש תקרה על ההכנסה האפקטיבית ככל ששיעור המס עולה, וסביר להניח שהתקרה הזאת ירדה בשנים האחרונות, מאז שחברות ואנשי עסקים נהפכו לניידים יותר ולמדו לדלג בין מדינות.

חדשות ערוץ 2

הזווית השנייה מתמקדת בעובדה שיוון, כמו כל מדינה אחרת, אינה פועלת בריק: היא תלויה מאוד בשותפיה לסחר ולמימון. במקרה היווני, יישום ההבטחות של מפלגת השלטון החדשה תלוי בנכונות של גרמניה ושאר מדינות אירופה לשנות את תנאי תוכניות החילוץ שנחתמו בעבר. ברור שגם החלופה של שבירת הכלים, אי־תשלום חובות או פרישה של מגוש היורו, נושאת עמה מחיר כלכלי גדול לא פחות עבור הציבורי היווני. לא בלתי־אפשרי שהצנע שעמו התושבים ייאלצו להתמודד במקרה כזה יהיה כואב אפילו עוד יותר ממה שהם חוו עד כה.

אם למישהו נראה שהסיפור היווני לא קשור למציאות הישראלית, הנה הסיכום של "אקונומיסט": "פוליטיקאים זוכים בשלטון על גב ההבטחות הכלכליות שניתנו לציבור המקומי. אבל הכוחות שיקבעו אם הציבור ייהנה משגשוג הם גלובליים, ולא מקומיים - האם הכלכלה הסינית תאט או תאיץ, מה יקרה לאספקת הנפט וכן הלאה. הפוליטיקאים המקומיים יואשמו אז בנזקים שהכוחות האלה יגרמו, אף שהם לא בשליטתם. השחיקה הזאת תגביר את הציניות של הבוחרים כלפי הפוליטיקה, והיא ותפגע בתמיכה בדמוקרטיה".

במלים אחרות, מקומיות יותר: לבנימין נתניהו, ליצחק הרצוג, לציפי לבני ולמשתתפי העימות בערוץ 2 יש השפעה חלקית מאוד על הצמיחה של הכלכלה הישראלית ועל רמת החיים של תושביה. רוב הכלכלנים בישראל יאשרו ששיעור הריבית בישראל מוכתב על ידי הריביות בחו"ל ותנועות ההון הגלובליות (כלומר: מה עושים הספקולנטים הזרים). הצמיחה ביצוא נקבעת בעיקר על ידי הפעילות הכלכלית בשווקים שאליהם אנחנו מוכרים מוצרים ושירותים. יש כלכלנים, למשל בבנק ישראל, שחושבים שהשפעת המדיניות המקומית כמעט שולית ביחס למשקל המגמות הגלובליות. אפילו שווקים מקומיים לחלוטין מושפעים על ידי אירועים מחו"ל שעליהם לפוליטיקאים שלנו אין שום שליטה. למשל, מה יקרה בשוק הנדל"ן בתגובה לביקושים מצד יהודים צרפתים שהחליטו לעלות לישראל בעקבות אירועי הטרור בפריז?

הקשר בין הצהרות להישגים קלוש

חדשות ערוץ 2

על בסיס אותו עיקרון, גם הקשר בין ההצהרות של פוליטיקאים על הישגים כלכליים לבין המדיניות שבה הם עצמם נקטו (או לא נקטו) הוא לעתים קרובות מקרי - או בכלל לא קיים. במקרים אחרים, הביצועים הכלכליים הם אמנם תוצאה של מדיניות מקומית, אבל כזאת שבוצעה שנים ארוכות. במקרה של גרמניה, למשל, טוען הפרשן יורגן יסקה באתר "פרוג'קט סינדיקייט" שההצלחה המרשימה של גרמניה - יצוא חזק, אבטלה נמוכה ותקציב מאוזן - היא תוצאה של המדיניות הגרמנית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, זו שיצרה את "הנס הכלכלי" הגרמני. המדיניות הנוכחית שונה לטענתו לחלוטין, ועלולה דווקא לפגוע במנוע הגרמני.

את התופעה הזאת אפשר בהחלט למצוא בישראל. פוליטיקאים מצטיינים בהטלת אשמה על פוליטיקאים אחרים, למשל אלה שכיהנו לפניהם (נתניהו על אולמרט) או אלה שלא נתנו להם לסיים את העבודה (לפיד על נתניהו). באותה מידה הם ממהרים לקשור לעצמם כתרים ולקחת בעלות על הצלחות. בשני המקרים, התרומה שלהם לכישלון או להצלחה היא לעתים קרובות מקרית או חלקית, בוודאי כשבוחנים תופעות כוללות כמו צמיחה, רמת חיים ויוקר מחיה.

נפתלי בנט יכול לדבר על טיפול במונופול המלט, חוליי מכון התקנים וחוק המזון, אבל הוא יטעה את שומעיו אם כבר עתה יקשור את השניים ליוקר המחיה. לפיד יכול להצהיר על הוצאת חרדים לעבודה, אבל התופעה התחילה הרבה לפניו. ואם הכלכלה הישראלית תציג יום אחד נתונים טובים בשל צניחת מחירי הנפט בעולם, שאינה קשורה להחלטות המקומיות, אפשר כבר עתה לכתוב את נאום הניצחון של שר האוצר וראש הממשלה, ולספור את כמות הפעמים שהמלה "אני" מופיעה בו.

השורה התחתונה היא זו: פוליטיקאים מדברים, מעוותים, מפריחים סיסמאות, מבטיחים הבטחות - חלקם אפילו מאמינים למה שהם אומרים - אבל היכולת האמיתית שלהם להשפיע על התהליכים הכלכליים הגדולים קטנה הרבה יותר ממה שהציבור חושב. היא קטנה כי הכלכלה מושפעת מאוד ממה שקורה בעולם, היא קטנה כי לכל מדינה יש אילוצים ומגבלות, והיא קטנה כי לכל פוליטיקאי יש אילוצים פוליטיים שמונעים ממנו מלעשות את הדברים הנכונים.

האילוצים הפוליטיים הם המחסום העיקרי

פעמים רבות, דווקא האילוצים הפוליטיים האלה הם המחסום העיקרי. מפלגות לא מטפלות בוועדי העובדים החזקים שהשתלטו על חברות ממשלתיות, כי הם חוששים מהכוח שלהם בימי הפריימריז. שרים חוששים מטייקונים, וחברי כנסת לא שוכחים שאותם טייקונים עשויים להיות המעסיקים שלהם כשיסיימו את הפרק ה"ציבורי" בקריירה שלהם. עד היום, אף אחד לא רוצה להתעמת עם הבנקים ועם חברות הביטוח, ועד לאחרונה לא היה פוליטיקאי שהיה מוכן להתמודד עם קרטל חברות הסלולר. אין פוליטיקאים שמוכנים באמת להתעמת עם הצבא ומערכות הביטחון.

לעתים, אפילו אם קיימים רצון ונכונות לעשות מעשה מתבקש - המנגנון הפקידותי והמשפטי מטרפדים אותו. כמעט כל הפוליטיקאים חוששים ונרתעים מקבוצות אינטרסים, וכמעט כולם שמים את האינטרסים של הקהל ששלח אותם לכנסת לפני האינטרסים של הציבור כולו. בנט ידאג קודם למתנחלים, ליצמן לחרדים, דרעי למסורתיים המזרחים. זה אולי חלק מהדמוקרטיה, אבל רוב הציבור - שאינו חלק ממיעוט מיוצג או אינו שייך לקבוצת אינטרסים - יישאר אחרון בתור לקבל את חלקו בעוגה.

לכן, לא כדאי להתרגש יותר מדי ממה שפוליטיקאים אומרים ומבטיחים, פשוט כי היכולת שלהם לספק את הסחורה די מוגבלת. גם לא כדאי לדרוש בשל כך "מנהיג חזק", כי כנראה לא יכול להיות כזה, וכי הוא עשוי לבוא מאחת מהקבוצות הסקטוריאליות ולהיות חזק רק עבור הציבור שהצביע עבורו - על חשבון רוב העם.

ובכל זאת, למרות החולשה שלהם, לעתים אנחנו פוגשים פוליטיקאי שמוציא לפועל רפורמות, אפילו נגד האינטרסים האישיים שלו. משה כחלון הכניס תחרות לשוק הסלולר למרות לחץ של כמה מעשירי המדינה. בנימין נתניהו הקים את ועדת הריכוזיות למרות הקירבה למשפחת דנקנר, ואת ועדת ששינסקי להגדלת תמלוגי הגז אף שדלתו פתוחה לטייקונים. איך זה קורה?

חדשות ערוץ 2

התשובה היא: בגלל לחץ ציבורי. המחאה החברתית הגדולה של 2011 גרמה ללחץ כה גדול בקרב הפוליטיקאים לעשות משהו למען הציבור, שחלקם הוציאו לדרך תהליכים שלא יכלו להסתיים ללא רפורמות. לחץ ציבורי על פוליטיקאים בתקשורת וברשתות חברתיות משפיע עליהם, מפחיד אותם, גורם להם לחשוש לכיסא שלהם, והם נאלצים לבצע שינויים גם אם אלה אינם תואמים את האינטרס האישי שלהם. אין זה אסון שהפוליטיקאים שלנו חלשים, מוגבלים, "לא יכולים" ו"לחיצים": אם רק הציבור והתקשורת והרשתות החברתיות יידעו ללחוץ עליהם מספיק - הם יעשו את מה שצריך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#