לפיד, נתניהו וטרכטנברג - והמדיניות הכלכלית שמבטיחים לנו בבחירות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לפיד, נתניהו וטרכטנברג - והמדיניות הכלכלית שמבטיחים לנו בבחירות

רוב המפלגות מבטיחות לנו סוג כלשהו של מע"מ 0%, ומי שלא מציע אותו - מציע לנו רעיונות מאותו סוג

44תגובות

1. מע"מ 0%. רק יאיר לפיד מזוהה עם תוכנית מע"מ 0%, רק הוא מסרב להיפרד ממנה, רק הוא מבטיח ליישם אותה בממשלה הבאה אם הציבור ייתן לו מספיק מנדטים בבחירות. אבל במערכת הבחירות של 2015, כמו בקודמותיה, רוב המפלגות מבטיחות לנו סוג כלשהו של מע"מ 0%, ומי שלא מציע אותו - מציע לנו רעיונות מאותו סוג.

מע"מ 0% היא תוכנית גרועה מכל זווית שבוחנים אותה: היא לא תוביל להורדת מחירי הדיור, אלא תעוות את מערכת המס לטווח ארוך ורק תעזור להנציח את העיוותים במשק, שגוזרים מחירי נדל"ן מנופחים על דור שלם שממשכן את עתידו שלו ושל הוריו לעשרות שנים.

יותר משחשוב לנתח את הנזקים של תוכנית מע"מ 0% לטווח הקצר, הבינוני והארוך, חשוב להבין מדוע שר האוצר היוצא מצא אותה אטרקטיבית כל כך ומדוע רוב המפלגות מציעות לנו רעיונות דומים, הגם שהן מתחבאות מאחורי סיסמאות שונות.

הנה הבעיה: מחירי הנדל"ן עלו בשבע השנים האחרונות בכ-100%. בצד הביקושים דחפו את המחירים הריבית הנמוכה והעדפות המיסוי, ובצד ההיצעים כישלון הממשלה בהוצאתן לשוק של קרקעות זמינות לבנייה בהיקפים המתאימים ובמחירים נמוכים.

חיים צח

יש מגוון דרכים להוריד את מחירי הדיור, אבל אין שום דרך שלא תפגע באחת מקבוצות האינטרס שפועלות בשוק הנדל"ן - שהוא מהגדולים ביותר בישראל, אם לא הגדול מכולם.

זה מתחיל בבנקים שמושקעים בנדל"ן וחשופים לענף ישירות ובעקיפין בהיקף של מאות מיליארדי שקלים, עובר ביזמים שרכשו קרקעות בשנים האחרונות, ממשיך עם הקבלנים שחשופים למחיר הסופי של הדירה, המשקיעים הגדולים בנדל״ן, המשקיעים הקטנים בנדל״ן - עשרות אלפי ישראלים שהעבירו את חסכונותיכם משוק ההון ומהבנקים לרכישת דירות להשקעה בשנים האחרונות, כל תעשיות הבנייה והנלוות, עורכי הדין וכמובן הרבה מאוד שחקנים בזירה הפוליטית שקשורים לכל אחת מהקבוצות האלה או נמנים עמן.

לאלה יש להוסיף כמובן שורה ארוכה של משרדי ממשלה, רשויות ממשלתיות וגופים עירוניים, שיותר משהם נהנו מעליית מחירי הדיור הם חשופים להפסדים, לגירעונות, לאובדן יוקרה, מעמד או השפעה במקרה של כל רפורמה שתנסה לשנות את שיווי המשקל בשוק הנדל"ן.

לרוב השחקנים שהוזכרו לעיל יש כוח וקול עודף בדמוקרטיה הישראלית: לחלק יש הרבה מאוד כוח ולחלק יש הרבה מאוד מה להפסיד. חלקם יושבים בצומתי קבלת ההחלטות וחלקם קשורים, מממנים או שייכים לקבוצת ההתייחסות של מקבלי ההחלטות.

ככל שמחירי הנדל"ן עולים יותר ובקצב גבוה יותר, כך הכאב והסיכונים בהורדתם חזרה למחירים סבירים יותר, המתאימים לכושר ההשתכרות של הישראלים, גדולים יותר. ככל שהזמן חולף, כך האינטרסים הנהנים מהמחירים הגבוהים או שתלויים במחירים הגבוהים, מתחפרים עמוק יותר במערכת האקולוגית השלמה שסביב שוק הנדל״ן.

כל אדם שינסה לקרוא תיגר על מחירי הנדל"ן הגבוהים, להוריד אותם בעוצמה ובשיעור המתבקש ולהוביל רפורמה בדרך שבה פועל השוק ימצא עצמו, ברגע שייתפש כמי שבאמת מתכוון לעשות שינוי, בעימות כואב מול חלק או כל הקבוצות המוזכרות לעיל. חלקן נהנות לא רק מכוח כלכלי או פוליטי אלא גם מיוקרה, ממעמד ומידע רב על השוק ועל התנהלותו. יש להן כלים מצוינים להרתיע אותו וגם להכריע אותו בקרב על הלגיטימציה הציבורית.

בנק ישראל, למשל, ישמח להסביר לכל פוליטיקאי שירצה להוריד את מחירי הדיור ב-20%-30% שזה עשוי לגרור הפסדים של מיליארדי שקלים לבנקים, ולהזכיר לו שהמערכת הפיננסית היא בת ערובה של יציבות המערכת הבנקאית. במשרד האוצר יזכירו לו שהתקבולים ממסי נדל"ן וממכירת קרקעות במחירים מנופחים עזרו לסתום את הגירעונות התקציביים בשנים האחרונות.

אז מדוע מע"מ 0%? משום שמע"מ 0% פוטר את הפוליטיקאי מכל עימות עם האינטרסים רבי העוצמה האלה. זהו קסם כלכלי ופוליטי: מע"מ 0% מוריד את מחירה של הדירה ב-18%, או לפחות מוריד את המחיר הנתפש ב-18%, אבל הוא לא מאיים או פוגע משמעותית באף אחת מהקבוצות שהזכרנו כאן.

מע"מ 0% הוא כלכלת קסמים: מיטיבים עם הציבור בלי לפגוע בציבור, בלי שאף אחד צריך לשנות את התנהגותו. כולם נהנים. כמו אותו מן שירד מן השמים על בני ישראל, כך מע"מ 0% הוא פרס על התנהגותנו הטובה, וכל מה שהיינו צריכים זה להאמין בכלכלת קסם.

הסוד של כלכלת קסמים כמו מע"מ 0% או כסף לניצולי שואה ושאר תופינים שפוליטיקאים רוצים להרעיף על הציבור הוא שאת המחיר שלו איש אינו רואה בכיסו - כי הוא מתחלק על מיליוני משלמי מסים.

קשישים, חולים, מובטלים, עצמאים, פרילנסרים, עובדי קבלן, שכירים - מיליוני אזרחי ישראל שאינם חלק מקבוצת אינטרס שישלמו את המיליארדים שיעלה מע"מ 0% לא יידעו ולא יוכלו לעולם לקשור בין מצבם הכלכלי או השירותים הציבוריים הנשחקים לבין מע"מ 0%.

עליזה אורבך

העברת כסף מציבור רחב, מפוזר, לא מאורגן ובדרך כלל לא מיודע לקבוצות אינטרס קטנות באוכלוסיה היא השיטה הכלכלית של רוב ממשלות ישראל זה שנים ארוכות, ללא הבדל בין שמאל, ימין או מרכז.

3, אולי 4 מיליארד שקל שתפסיד המדינה ממע"מ 0% עשויים להיות הכסף שחסר לקיצורי תורים בבתי חולים, להגדלת כיתות או לנכים. אי אפשר לצבוע את הכסף הזה וגם אין סיבה לעשות זאת. הם יצטרפו לעוד עשרות פטורים, הטבות, סובסידיות, הגנות ורגולציות שאיש לא יודע את עלותם ובוודאי לא את תועלתם.

2. אירן. מע"מ 0% הוא דוגמה מצוינת לשיטה של פוליטיקאים ולעתים גם של הפקידים הכפופים להם להימנע מעימותים כואבים ומתמשכים עם קבוצות אינטרס חזקות במגזר הפרטי והציבורי, ויותר מכך הימנעות מדיון ציבורי פתוח, מכליל, ארוך, כואב וקשה בסדרי העדיפויות, המבנים והערכים שעומדים מאחורי שיווי המשקל הכלכלי הנוכחי בישראל.

מע"מ 0%, בדיוק כמו העלאת המע״מ שבוצעה בתחילת הקדנציה של הממשלה הקודמת, הוא רק שיטה אחת של הפוליטיקאים להמשיך להיבחר בלי להזדקק לעימותים ואפילו לא לדיונים בנושאים כלכליים. את השיטה השנייה, הבדוקה והוותיקה לא פחות אפשר לראות בהקשה של המלים "ניקוי ראש דמוקרטיה" בגוגל, שמובילה לסרטון שהועלה ליוטיוב מהערוץ הראשון מהתקופה הקצרה שבה היתה כאן סאטירה של ממש בפריים־טיים, שהחזיק ב-100% רייטינג.

תנו לטוביה צפיר ולדובי גל, המייצגים את המפא"יניק והחירותניק, להסביר לכם איך זה עובד: בשתי הדקות הראשונות של הקטע הם שודדים את הילד והקשישה תוך קריאות "דמוקרררררטייייה", ובדקה האחרונה הם פורצים בריקוד של "כן שטחים/לא שטחים" - מופע שבחסותו מתנהלת כאן המדיניות הכלכלית זה עשרות שנים ושהוכיח עצמו לא רק כמשרת את עמדות הכוח הכלכליות אלא גם משמר את הכיבוש עצמו.

שיחוד קבוצות מסוימות באוכלוסיה באמצעות גביית המחיר מקבוצות גדולות ומפוזרות (שכוללות בחלקן גם את הקבוצות הראשונות) הוא כמובן לא הדרך היחידה להימנע מהובלת מהלכים כואבים שדורשים שינוי באמונות, בערכים ובהתנהגות של הציבור. דרך נוספת היא מציאת אויב משותף חיצוני או פנימי - העיקר שהוא לא חלק מ״אתנו״.

לפיד השתמש בבחירות הקודמות במגזר החרדי כאויב חיצוני של רוב הציבור החילוני שאחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות, אבל במערכת הבחירות הזו הוא נאלץ לנטוש את הקו הזה כאשר הציבור הבין ששם לא הכסף, שהחרדים יוצאים לעבוד כבר עשור בגלל כוחות השוק ואת המשמעות המועטה של גיוס של 2,000 בחורי ישיבה לצבא.

לראש הממשלה, לעומת זאת, יש תרגיל שמחזיק מעמד כבר 30 שנה: אירן. איום ענק, מפחיד ורחוק, שלא צריך להתממש אי־פעם וישרת כנראה גם את יורשיו. בקדנציה האחרונה שלו לקח נתניהו את שיטת ההפחדה עד אבסורד מוחלט: הוא מינה את לפיד לשר אוצר כדי שייכשל ואימץ לעצמו תשובה אחת לכל דיון בכישלונות כלכליים וחברתיים - אירן, אירן ושוב אירן. בכך הוכיח נתניהו לציבור שהוא אינו כשיר ולא מעוניין להקשיב למצוקותיו ולהתמודד אתן.

תומר אפלבאום

3. פרופ' מנואל טרכטנברג היה אחד השחקנים הראשונים בזירה הציבורית שהביא מאז המחאה החברתית משב רוח מרענן לשיח הכלכלי. מאות אלפי הישראלים שיצאו לרחובות בקיץ 2011 יצרו רגע קסום, מרגש ונדיר בציבוריות הישראלית ואיפשרו לטרכטנברג ולכמה מחברי הוועדה שבראשה עמד לכתוב במבוא לדו"ח שלו ובפרק על יוקר המחיה כמה אמיתות כואבות שאיש בממסד הישראלי לא העז מעולם לדבר עליהן בכוח, בעוצמה ובנחישות כאלה.

דו"ח הוועדה הודה לראשונה בתופעות הריכוזיות, ההתעשרות של מעטים באמצעות קירבה לשלטון תחת כותרת "השוק החופשי" שנהפך בעיקר לקפיטליזם של מקורבים, והסביר מדוע הממשלה והרגולציה לא בנויים לשרת את האזרחים, אלא את עצמם או את אלה שהם אמורים לפקח עליהם. בשיחות סגורות הסביר טרכטנברג לשומעיו שבכל מוסד ממשלתי שבו נתקל בעשור האחרון הוא רואה את חוסר היכולת להניע תהליכי שינוי או לייצר שירות אפקטיבי כתוצאה ממבנה המערכת ומהכוח העצום של קבוצות האינטרס. טרכטנברג הבין שבלי לגיטימציה ציבורית למהפכה במגזר הציבורי וברגולציה לא יהיה שינוי של ממש בישראל.

כאשר טרכטנברג הודיע לפני שלושה חודשים על פרישה מתפקידו בות"ת הוא המשיך בקו הזה ואמר שהוא הולך ללמוד, לכתוב ספר ולחשוב בצורה יסודית עם אנשים רבים אחרים, כמו בתקופת הנאורות, איך אפשר להמציא מחדש את הפוליטיקה ותהליך הרפורמות והשינויים במשק הישראלי באמצעות יצירת מחנה משותף.

באוקטובר 2014 הוא אמר בראיון לרותם שטרקמן וליאור דטל ב-TheMarker את הדברים הבאים: "הייתי רוצה לראות שמתגבש כאן מכנה ערכי משותף לחברה הישראלית, שבמרכזו החתירה לצדק חברתי. עצם החתירה לצדק חברתי כנושא מרכזי תוביל לגיבוש של מרכז רחב וחוצה גבולות. יכול להיות שלא נסכים בעתיד הקרוב על גבולות המדינה, אבל אולי נוכל להסכים על גבולות אי־השוויון. אולי לא נסכים על פתיחת חנויות בשבת, אבל נוכל להסכים על נורמות של שכר הוגן. כשאתה חותר למחירים סבירים של דיור ושל מזון, חינוך ובריאות ושיפור השירותים החברתיים, אז אתה לא מפריד בין חרדים, ערבים, דתיים וחילונים. במחאה יצאו חצי מיליון איש לרחובות, אבל זו היתה קבוצה לא הומוגנית. אם נתאחד סביב השאיפה הזאת, נוכל גם להתמודד עם שאלות קשות כמו הקונפליקט הישראלי-ערבי".

אין ספק: אלה דברים מרגשים, שונים ומעוררי תקווה שחורגים מהקו הרגיל של שמאל/ימין, בעיקר כאשר הם באים מפרופסור לכלכלה שמצד אחד מאמין בכוחות השוק, ומצד שני מבין שבלי ממשלה איכותית אי אפשר לייצר מגרש משחקים הוגן ושוויון הזדמנויות. והנה, חלפו פחות משלושה חודשים, טרכטנברג ויתר על תהליך הלמידה והכשרת הלבבות וזינק ישר לתוך מפלגת העבודה: הפלטפורמה הכי ותיקה בפוליטיקה הישראלית, שלכודה כבר עשרות שנים על ידי כל קבוצות האינטרס הגדולות במשק, המפלגה שהיתה עד לא מכבר הבית והכלי של המונופולים וקבוצות הכוח הגדולות בישראל - תואר שאותו היא חולקת בשנים האחרונות עם הליכוד, שנהפך למפא"י ב׳.

אפשר לנמק את הקפיצה המוקדמת לפוליטיקה ואת הבחירה בעבודה כהליכה על פלטפורמה חזקה ועם ותק. שלי יחימוביץ' רשמה הישגים גדולים בהעלאת הנושא הכלכלי והחברתי לראש סדר היום הכלכלי באמצעות הפלטפורמה הזאת. אבל השבוע, כאשר נחשף ב-TheMarker חוג הבית הסגור בנווה אביבים שבו השתתף טרכטנברג - וכאשר התברר כי כתבי ערוץ 10 סולקו מהמקום - התחזק החשש כי שינוי של ממש לא מסתמן כאן, לפחות לא מהכיוון הזה.

החיבור רב השנים בין היזם, הקבלן והפיננסייר אלפרד אקירוב שנתן לטרכטנברג "שיעור" ב"השקעות" ובפוליטיקה לבין הפוליטיקאים בישראל הוא סמל בולט לאותן תופעות שעליהן דיברו ועדת טרכטנברג והפרופסור עצמו בשנים האחרונות. אקירוב, מקורבו של אולמרט שהעסיק את שולה זקן בתקופת משפט אולמרט, נמנה עם קבוצה קטנה של אנשי עסקים שהציבור חושד שהחיבור שלהם לאנשי השלטון לא נועד לשרת את הציבור.

לפי חשיפה משותפת של חדשות 10 עם המיזם העצמאי "100 ימים של שקיפות", אקירוב הטיח בטרכטנברג שאנשים כמוהו או יצחק תשובה לא ישקיעו דולר בישראל באווירה הכלכלית הנוכחית, אותה אווירה שנוצרה בעקבות המחאה החברתית לפני שלוש שנים - שטרכטנברג מדבר בשבחיה בשנים האחרונות.

מצופה היה מטרכטנברג שישיב לאקירוב שהכנופייה ששלטה בכלכלת ישראל עד למחאה החברתית לא יצרה שום ערך למשק, אלא בעיקר לקחה ערך קיים באמצעות חיבורים, חלקם פליליים, לפוליטיקאים, לרגולטורים ולבנקאים.

מצופה היה מטרכטנברג שישיב לאקירוב שכפרופסור לכלכלה, איש השוק החופשי, הוא לא יצליח למרוח אותו בשיטה המקובלת, משום שהוא יודע שעם ישראל כלל אינו זקוק ל״הון״ של אותם "אילי הון" שאקירוב דיבר בשמם - לא רק משום שאין שום מחסור בהון בישראל אלא בעיקר משום שמתוך 3 טריליון שקל של נכסים פיננסיים פנויים להשקעה בישראל, פחות מ-3% שייך לאקירובים, לתשובות, לדנקנרים - והשאר שייך לציבור.

טרכטנברג היה צריך לפתוח את חוג הבית לציבור הרחב, להזמין את כל אנשי העסקים שמעוניינים לבוא ולהגיד להם, כמו גם לעובדים ולצרכנים של העסקים שלהם, שלא חסר הון במדינת ישראל וגם לא חסר כישרון אדיר.

מה שחסר לנו הוא מגרש משחקים הוגן ופתוח שנותן הזדמנויות שוות לכל היזמים וכל העובדים להצליח. מה שדרוש לנו הוא פוליטיקאים ומנהיגים שישחררו אותנו מהלפיתה של כמה כנופיות, קבוצות אינטרס ובעלי מונופולים שעיקר הצלחתם נובעת מכך שהם נכנסו לתוך המועדון, הזמינו לתוכו כמה פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים, סגרו את הדלתות מאחוריהם ולא מעוניינים לתת לאף אחד שלא מחובר אליהם דריסת רגל או הזדמנות להצליח בישראל.

וכדי לסיים בהומור וברוח טובה, טרכטנברג היה יכול להגיד לאקירוב: תגיד לחבריך הטייקונים שמאיימים לברוח מישראל שאנחנו מעדיפים שיישארו ויעשו כאן עסקים בצורה פתוחה, הוגנת ושקופה, מבלי להיפגש לארוחות ערב סגורות עם ראשי ממשלה ושרים. אבל אם הם מתעקשים שנמאס להם - אז יש לנו רק בקשה אחת: שיואילו נא להקדים ולפרוע את החובות שלהם לבנקים ולפנסיות שלנו בטרם הם עושים את דרכם לנתב״ג, משום שמדובר בכסף ציבורי, והשלושה האחרונים שאיימו שיעזבו או ״לא ישקיעו שקל״ אם לא נאפשר להם לשמר את קפיטליזם המקורבים הישראלי - הותירו אחריהם חובות במיליארדי שקלים, שעד לרגע זה לא ברור כיצד ייפרעו, אם בכלל.

איש אינו יודע מה נאמר בחדר אחרי שכתבי ערוץ 10 סולקו והדלת נסגרה. מי יודע, אולי טרכטנברג הטיח את כל הדברים האלה או דברים דומים להם באקירוב. בכל מקרה, כדאי שהציבור ישמע אותם בקרוב, שאם לא כן הוא עשוי לחשוב שמפלגת העבודה חוזרת להיות הכלי לא רק של ועד עובדי חברת חשמל, אלא גם של לקוחות הרצוג־פוקס־נאמן לסידור ענייניהם בשלטון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#