האוצר בוחן חזרה למודל החדש־ישן של ניהול הפנסיה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האוצר בוחן חזרה למודל החדש־ישן של ניהול הפנסיה

12 שנה לאחר שבוטל, באוצר בודקים אם ניהול לפי מנות פנסיה עדיף על ניהול לפי תשואה ישירה

7תגובות

המשבר הכלכלי של 2002–2003 היה שעתו הגדולה של משרד האוצר (לכל מי שלא זוכר, היתה זו תקופת המיתון היחידה בהיסטוריה הכלכלית של ישראל מאז תקופת הצנע). כמעט כל רפורמה מבנית שעליה חלם האוצר, כולל רפורמות שהוא אפילו לא העז לחלום עליהן, הועלו אז מהאוב והוצאו לפועל. בין השאר, נוצל המשבר הכלכלי הקשה כדי לערוך רפורמה היסטורית בחיסכון הפנסיוני: סגירת הפנסיה התקציבית ומעבר לפנסיה צוברת, הלאמת קרנות הפנסיה הוותיקות מידי ההסתדרות, ושינוי מודל הסבסוד של קרנות הפנסיה החדשות.

במרחק של 13 שנה, אין כמעט מחלוקת על כך שזו היתה אחת הרפורמות החשובות בתולדות ישראל. יש מי שמדברים על רפורמה שהצילה את המדינה מגורלן של חלק גדול ממדינות המערב, השקועות עד צוואר בהתחיבויות פנסיוניות שלעולם לא יוכלו לעמוד בהן. הענן הפנסיוני הכבד המעיב על המדינות המזדקנות של המערב אינו קיים בישראל, אף שהיא מדינה צעירה בהרבה, ולכאורה לא בער לה לפתור את הבעיות הפנסיוניות העתידיות שלה.

למרות ההצלחה הבלתי מעורערת של רפורמת 2003, היא מעוררת באחרונה בכל זאת הרהורים מחודשים, בעיקר לגבי החלטה אחת בה, שהיא טכנית ומקצועית מאוד, ואולי בשל כך גם מוכרת פחות. ההחלטה עסקה בדרך שבה מנהלות קרנות הפנסיה החדשות את ההשקעות שלהן בשוק ההון. קרנות אלה הוקמו רק ב–1995, ונבדלו מהקרנות הוותיקות בדרישה לאיזון אקטוארי, ובכך שהבטחת הפנסיה היחידה שלהן היתה מה שהן מניבות מהשקעותיהן בשוק הון. זאת, בניגוד לקרנות 
הפנסיה הוותיקות, שהתחייבו מראש לשלם פנסיה של 70% מהשכר האחרון ערב הפרישה, מה שסיבך אותן בגירעונות עצומים - ובסופו של דבר 
גרם להלאמתן.

בכל מקרה, במשך שמונה השנים הראשונות לקיומן (עד 2003), ניהלו קרנות הפנסיה החדשות את ההשקעות בדרך שונה מאוד מכפי שהן עושות בימינו. כיום, קרנות הפנסיה מנהלות את השקעתיהן בשוק ההון, ואינן מבטיחות דבר. כך, גודלו של החיסכון הפנסיוני ערב הפרישה יהיה תלוי רק בתשואה שהצליחו הקרנות להניב על השקעותיהן במהלך השנים. מאחר שהתשואה שתיצבר בעתיד אינה ידועה, גם הפנסיה העתידית אינה ידועה. אין כלל הבטחות לפנסיה - ואין גם אכזבות.

הממונה על שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר
אמיל סלמן

ואולם בשמונה השנים הראשונות לקיומן, קרנות הפנסיה החדשות כן הבטיחו משהו לגבי הפנסיה - הן הבטיחו מנת פנסיה. במלים אחרות, הקרנות ניסו להעריך מה תהיה התשואה שלהן עד ליום הפרישה, ומה יקרה עד אז לתוחלת החיים, ובשילוב שני הנתונים נתנו הערכה לגבי הפנסיה שיקבל כל חוסך בגיל פרישה. התחרות בין הקרנות התמקדה על גובה הפנסיה המוערכת, במקום התחרות העכשווית על שיעור התשואה שכל קרן הפנסיה מניבה מדי שנה.

המודל של שמונה השנים הראשונות של קרנות הפנסיה היה מעין מודל ביניים - בין זה של הקרנות הוותיקות למודל המונהג כיום. להבדיל מהקרנות הוותיקות, לא היתה התחייבות לפנסיה, היתה רק הערכה לגבי הפנסיה הצפויה, בהתבסס על הנחות שונות. במקרים שבהם ההנחות התבררו כשגויות, הקרנות היו חייבות לתקן את הערכת הפנסיה שלהן. לפיכך היה זה מודל ניהול שלא יצר גירעונות, מכיוון שלא היתה בו התחייבות, אלא רק הערכה.

להבדיל ממודל ניהול ההשקעות הנוכחי, אי הוודאות של החוסך לפנסיה היתה בכל זאת מועטה יותר, משום שהוא קיבל הערכה לגבי הצפי לגודל הפנסיה שלו. נכון שזו היתה הערכה ולא הבטחה, והיה תמיד סיכון משמעותי כי עד שהעובד יגיע לגיל פרישה ההערכה תתוקן כמה וכמה פעמים, אבל גם הערכה עדיפה על אי הוודאות המוחלטת השוררת היום.

ניהול לפי מנות - 
ולא לפי תשואה

עופר וקנין

היה עוד יתרון, משמעותי יותר, לניהול לפי מנות פנסיה - הוא השפיע על אופן ניהול ההשקעות. העובדה שקרן הפנסיה הבטיחה לנסות לעמוד במנת פנסיה מסוימת, גם אם אין זו התחייבות של ממש, גרמה לכך שהקרן ניהלה את השקעותיה כך שתוכל לעמוד בהבטחותיה, ולעמוד בתשואה ארוכת הטווח שהניחה בבסיס החישוב של מנת הפנסיה. התוצאה היתה ניהול השקעות בהסתכלות ארוכת טווח, שהוא בדיוק ניהול ההשקעות המיטבי לקרן פנסיה. לעומת זאת, כיום קרנות הפנסיה מתחרות ביניהן על התשואה השנתית העכשווית, ומתמקדות בניהול השקעות קצר־טווח.

יתרון זה הוא שמעלה עכשיו מחשבה מחודשת לגבי מודל הניהול לפי מנות פנסיה. 12 שנה לאחר שבוטל, במשרד האוצר שבים ובודקים אם ניהול לפי מנות פנסיה עדיף על ניהול לפי תשואה ישירה, מתוך תקווה כי המעבר לניהול לפי מנות פנסיה עשוי לשפר את איכות ניהול ההשקעות של הקרנות.

אלא שההצעה מעוררת שני קשיים ניכרים. האחד הוא חשש שניהול לפי מנות פנסיה, כאשר קרן הפנסיה מנסה להעריך מה תהיה תשואתה במשך שנים, תביא את הקרנות למקד את השקעותיהן בנכסים שקל יחסית לחזות את התשואה הארוכה שלהם. במלים אחרות, העדפה של איגרות חוב ממשלתיות ארוכות טווח על פני השקעה במניות. זה אמנם יקל את החיים של מנהלי קרנות הפנסיה, משום שקל יהיה להם לבצע הערכות מדויקות יותר של מנות הפנסיה, אבל בהחלט לא ישרת את טובת החוסכים, שדווקא ההשקעה המסוכנת במניות אמורה להניב להם תשואה גבוהה יותר לאורך זמן. כך, בעוד שמצדדי המעבר לניהול לפי קרנות פנסיה טוענים שהוא ישפר את ניהול ההשקעות של הקרנות, יש מי שטוענים כי דווקא בשיטת המנות ניהול ההשקעות יהפך לבינוני עוד יותר.

הקושי השני מורכב עוד יותר. זהו אותו קושי שגרם לביטול מנות הפנסיה ב–2003 מלכתחילה, וכונה בזמנו על ידי הפיקוח על הביטוח: "ניהול לפי פטה מורגנה". הכוונה היתה לכך שקרנות הפנסיה הבטיחו מנות פנסיה מסוימות, אבל לא הבטיחו לקיים. חישוב מנת הפנסיה התבסס על הנחות רבות: שתי העיקריות היו ההנחה מה תהיה התשואה הממוצעת שתצליח קרן הפנסיה להניב על השקעותיה בעשרות השנים שעד יציאת החוסך לפרישה, וההנחה בכמה תגדל תוחלת החיים של האוכלוסייה עד אז.

נכון שקרנות הפנסיה השתדלו מאוד לתת הנחות סבירות, וגם השתדלו מאוד לעמוד בהנחות האלה ולהתאים את ניהול ההשקעות שלהן לתשואה ארוכת הטווח שלהן התחייבו לה, אבל השתדלות זה לא מספיק.

קשה לבצע הערכות מדויקות לעשרות שנים קדימה, ולכן מנות הפנסיה היו הערכה מאוד לא מדויקת. במונחים של החוסך לפנסיה, שראה בהערכה זו סוג של הבטחה, זו היתה הבטחה שמרבית הסיכויים היו שתתפוגג, כמו פטה מורגנה. כך עלולה היתה להיווצר אשליה מסוימת אצל החוסך. גרוע יותר, עלול היה להיווצר לחץ ציבורי לקיים את ההבטחה, גם כאשר ברור שהיא אינה ריאלית, מה שפותח פתח לגירעונות.

הנחת ריבית לא ריאלית

כדאי לשים לב להבטחה אחרת, שעומדת במוקד הדיון הפנסיוני כיום: חישוב הגמלאות של קרנות הפנסיה החדשות מתבסס על הנחת ריבית ארוכת טווח. ההנחה כיום היא של ריבית 4%, 
ובמונחים של שוק ההון הנוכחי ברור שההנחה גבוהה מדי. כלומר, במצב הדברים כיום, חוסכים צעירים לפנסיה מסבסדים את הקצבה החודשית שמקבלים מי שכבר פרשו לפנסיה, דרך הנחת ריבית לא ריאלית.

הצעד המתבקש היה תיקון הנחת הריבית, תוך פגיעה בקצבת הפנסיה המשולמת. אבל ברגע שהמפקחים על הביטוח - הקודם, עודד שריג, וזו הנוכחית, דורית סלינגר - התכוונו לבצע את התיקון הזה, קפצו עליו כל הפוליטיקאים שבעולם, ועד היום התיקון לא יצא אל הפועל.

אז כן, גם הנחת הריבית הגלומה בקצבאות הפנסיה כיום היתה הערכה ולא הבטחה, אבל הניסיון העכשווי מלמד עד כמה מסובך לתקן הערכות כאלה, ועד כמה מפתה להימנע מתיקון. מכאן ועד גלישה במורד החלקלק של צבירת גירעונות (או סבסוד צולב) בחיסכון הפנסיוני - המרחק קצר.

ההתלבטות, לפיכך, היא בין המצב הקיים - שבו מנהלי קרנות הפנסיה מתחרים על תשואת השנה הקרובה, ומקריבים לשם כך את התשואה ארוכת הטווח של קרן הפנסיה שבניהולם - לבין המצב המוצע, שבו מנהלי קרנות הפנסיה עלולים להסתבך עם הבטחות גבוהות, שאחר כך יהיה קשה לקיים (ואולי גרוע יותר, יהיה קשה להפר). בשלב זה אין הכרעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#