"אם להורים שלך אין כסף - כלום לא יעזור לך. אם יש להם - אתה מסודר. זו אוליגרכיה" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אם להורים שלך אין כסף - כלום לא יעזור לך. אם יש להם - אתה מסודר. זו אוליגרכיה"

נדב איל, עורך חדשות החוץ של "חדשות 10": "בישראל השלטון הוא מעמד, כמו אצל המובארקים" ■ "לא תהיה רכבת קלה עד שיהיה משבר קואליציוני על זה"

127תגובות

אתה עורך חדשות החוץ של הערוץ, אבל תחום ההתמחות שלך הוא דווקא גלובליזציה. למדת ב־LSE "גלובליזציה פוליטית".

אנשים תופסים את הגלובליזציה כתהליך שפשוט קרה לעולם, אבל גלובליזציה היא לא תופעה התפתחותית אלא פוליטית. זו פשוט תוכנית פוליטית של ארצות הברית, שנהגתה ויצאה לפועל אחרי מלחמת העולם השנייה. הרעיון היה לייסד עולם שיהיה קשור בכמה שיותר קשרי גומלין כדי לטפח את העוצמה של המערב, לפתוח שווקים חדשים ולחזק את העמדה מול הגוש הקומוניסטי. אבל אחרי שהגוש הקומוניסטי קרס, פתאום התרחשה קפיצה של הגלובליזציה, וזה מה שאנחנו מרגישים היום. לפעמים מייחסים את זה לטכנולוגיה, אבל זו כמובן טעות.

תומר אפלבאום

באמת, זו טעות? המהפכה הטכנולוגית היא לא הכוח העיקרי שהניע את הגלובליזציה קדימה?

לא. בין 1870 ל–1914, למשל, בתקופת הבל־אפוק, הגלובליזציה בפשטות היתה חזקה יותר, נניח, ממה שהיה ב–2001. רואים את זה בזרימת ההון מהצפון לדרום הגלובלי אז והיום, וזרימה של הון נטו בכלל בין מדינות באורח יחסי. לנו, כמובן, יש תחושה שהעולם שלנו הרבה יותר פתוח היום — אבל הפתיחות לא נמדדת רק ביכולת להרים טלפון לכל מקום. היא נמדדת בראש ובראשונה בחופש התנועה של בני אדם, ביכולת שלהם להגר. העולם בתקופת הבל־אפוק היה עולם שבו חופש התנועה של בני האדם היה הרב ביותר, ומי שצריך לדעת את זה טוב מכולם זה העם היהודי, שנהנה מתנופת ההגירה האדירה החוקית והאפשרית הזאת.

עכשיו, אם הייתי שואל אותך ב–1913 כמה זמן לוקח להעביר מסר מלונדון לוושינגטון, התשובה היתה עשר דקות. מהירות הטלגרף. היום, נניח, זה עשר שניות. אז הרגע הקריטי שבו הטכנולוגיה עזרה לגלובליזציה התרחש כבר לפני מאה שנה. הקפיצה בין לשלוח מכתב לבין להרים טלפון.

אבל לא רק ממד הזמן התכווץ. אופן השימוש בפלטפורמות השתנה. הטכנולוגיה הולידה, למשל, את האופציה לתקשר עם זרים גמורים בצד השני של העולם.

זו הנקודה. העידן שלנו הרחיב, העמיק והאיץ את קשרי הגומלין בין האנשים. אם הייתי יכול להעלים מהחדר כל דבר שלא יוצר ברדיוס של מאה קילומטר מכאן, כל האנשים בבית הקפה עכשיו היו יושבים עירומים. אם הייתי עושה אותו דבר בדור של ההורים שלנו, לא היה קורה כמעט כלום. פעם הדברים הרחוקים היו יקרים. היום הדברים הקרובים, המכנסיים מהבוטיק בשינקין הם היקרים, משום שהגלובליזציה מצווה — היא לא מבקשת, היא תופעה דורסנית לטוב ולרע, והיא מצווה - על יעילות.

יעילות כלכלית, נטו.

כן, ואת לא יכולה לעמוד נגד הציווי הזה. את לא יכולה להקים מפעל לגרביים בתל אביב, כי אף אחד לא יקנה אותם. הם יעדיפו גרביים ממלזיה, כי שם הכי זול ויעיל לייצר אותם. הציווי הזה מאוד אכזרי. אנשים שקוראים יותר מדי תומס פרידמן חושבים שהגלובליזציה מבוססת על שוויון, אבל זה שקר מוחלט. הגלובליזציה מבוססת על אי שוויון ועל כך שאני יכול לנצל את אי השוויון, והיא כמובן שואפת לשמר אותו, כי אחרת לא יהיה אפשר לייצר רווחים.

וזה עובד מעולה. תראה באיזו קלות אנחנו מדחיקים את זה שלפחות חצי ממה ששנינו לובשים עכשיו כרוך בסבל אנושי.

יש ביטוי שהייתי שמח לגנוב, אבל לצערי אני חייב לתת לו ייחוס, ועוד לאפיפיור — "הגלובליזציה של אי השוויון". הוא השתמש בזה בהקשר של המלחמה בסוריה. ככל שאנחנו יודעים יותר פרטים על המציאות המחרידה שבה אנשים אחרים חיים, זה לא גורם לנו להיות מעורבים יותר. לפעמים ממש להפך, זה גורם לנו להיות אדישים יותר. הגלובליזציה מנוגדת לקהילתיות, לאינטואיציה האנושית.

ומנגד, היא מאפשרת לאנשים לחבור ולהתאגד סביב תחומי עניין, או סביב רעיונות.

נכון. כאשר בתוניסיה התחילה מחאה, והשלטונות הסיניים ראו את זה, הם אסרו על השימוש במילה "יסמין" ברשתות החברתיות שלהם, משום שהמילה הזאת מייצגת בתוניסיה את המהפכה ואת האביב הערבי והם לא רצו שסינים יעשו שימוש במילה הזאת.

חדר שידור של חדשות ערוץ 10
אלון רון

שלא ייכנסו להם רעיונות לראש.

אבל רעיונות מתפשטים. גם המחאה בישראל הושפעה מהמחאה הערבית. לא נתַנו מספיק קרדיט לדרך שבה התמונות האלה השפיעו עלינו. זוהי גלובליזציה של ידע ומידע. על אסון התאומים ידע רובו המכריע של העולם, כולל אנשים שאין להם טלוויזיה או חיבור למחשב. אבל כאשר השריפה הגדולה בלונדון פרצה ב–1666, ושרפה חלק עצום מהעיר — כמה אנשים בכל העולם ידעו שבירתה של אחת המעצמות הגדולות בעולם אז עלתה באש? כמה אלפים בלבד — האריסטוקרטיה, הכמורה, מעמד הסוחרים הגבוה. היתה אליטה גלובלית שהיה לה הכסף והיה לה הכוח, והיא חלשה על הידע והמידע ועל הדרך והיכולת להביא רעיונות. והאליטה הזאת הפכה, בעידן שלנו, להיות כולם. מונופולים של ידע ומידע נשברו באופן עמוק, וכיום הם שבורים ללא תקנה. למדינות עצמן קשה מאוד להשפיע, אלא אם כן הן צפון קוריאה. אין להן באמת שליטה על המידע ועל הרעיונות שזורמים אל ראשי האזרחים שלהן. בסין אנחנו רואים ניסיונות, אבל ברור שהעוצמה של המהפכה הטכנולוגית חזקה יותר. הפועל היוצא הוא שהכוח של המדינות לשלוט, נגיד, בפיננסים שלהן, הופקע מהן. היום כשאתה נוסע לחו"ל כבר אף אחד לא שואל אותך כמה כסף הוצאת מהמדינה, וכנ"ל לגבי משקיעים זרים שנכנסים ויוצאים. מה שבעצם נשאר למדינות הם אמצעי ניטור ופיקוח, שמאוד מאוד התגברו בשנים האחרונות.

הניטור והפיקוח הם ריאקציה לאיבוד שליטה.

בהחלט. כי המדינות צריכות להתמודד עם קרטלי סמים בינלאומיים מתוחכמים, או עם ארגוני טרור שיודעים להעביר כסף דרך שרשרת פיננסית מאוד מאוד מורכבת. המדינה פשוט נשחקת אל מול הגלובליזציה.

איך התהליך הזה משפיע על המזרח התיכון?

כל המדינות סביבנו מאותגרות באופן עמוק ובסיסי מהגלובליזציה. קחי למשל את סוריה, את הדרך שבה המלחמה שמתחוללת שם התהפכה עלינו. זה קשור לחלוטין לעניינים של דימוי ציבורי ותקשורתי. הרי כריתות ראש בסוריה לא ממש עניינו את העולם. חוסר ההתלהבות הבוטה של ברק אובמה מכניסה למאבק ישיר בדאעש נבע בין היתר מההבנה שיהיה קשה מאוד לחסל את הארגון הזה בלי להקריב דם וכסף. אמריקה ממש לא רוצה להקריב דם וכסף, אבל מצד שני התמונות האלה משודרות שוב ושוב בטלוויזיה. מנהיג בתקופה אחרת לא היה צריך בכלל להתמודד עם מנגנון הלחצים הזה. בסופו של יום ארצות הברית ואירופה נכנסו למאבק אלים וצבאי בעיראק ובסוריה בגלל כריתת ראשיהם של פחות מ–20 בני אדם ששודרה בטלוויזיה. הקרדיט על כך בפירוש שייך לגלובליזציה.

מה הכי מפתיע במצב העולמי היום, בהתחשב בתהליכי הגלובליזציה המואצת?

שני דברים. ראשית, אנחנו לא יודעים איפה היא, מה מצבה ולאן היא הולכת וכמובן, אף אחד לא שולט בה. גם לא האמריקאים שיצרו אותה והיא התהפכה עליהם, כשכל יתרות מטבע החוץ זרמו לסין. הדבר השני הוא ההנחה שהגלובליזציה מנצחת. שלא יהיה מעצור בפני הרצון של כל העולם ליישר איתה קו. שכולנו ניכנע לגלובליזציה של התרבות האמריקאית. אבל בעשור שמאז אסון התאומים יש שורה של מגמות שדוחפות בכיוון ההפוך מגלובליזציה.

מגמות של הסתגרות ובידול.

כן. למשל, פונדמנטליזם דתי — זו תגובה לאיום של העולם הגלובלי. לא רק פונדמנטליזם איסלאמי, אלא גם פונדמנטליזם בודהיסטי או נוצרי.

או יהודי.

שהולך ומגביר את נוכחותו, נכון. הפונדמנטליזם היהודי גם הוא תגובת נגד להשתלבות של ישראל בתוך העולם. נהוג להניח שבגלל הגלובליזציה הלאום והמקומיות משמעותיים פחות, אבל זה לא נכון. קבוצות אתניות נאבקות זו בזו. שיעים נגד סונים, קטלונים נגד אנדלוסים, סקוטים נגד אנגלים. הגלובליזציה מגבירה את הרצון של אנשים להיות שייכים לדברים קטנים יותר אל מול הגל הזה, שאנחנו כעלה נידף מולו. כשמודיעים לנו שבגלל שינויים בשער המטבע הסיני סוגרים את המפעל בדימונה, אנשים רוצים את הביטחון של האישי והמקומי. עכשיו, אם אתה חושב שהגלובליזציה כאן כדי להישאר, אתה גם צריך לשאול את עצמך מה המגמה שבה המדינה שלך פועלת. בעולם שהופך ליותר ויותר קשור בקשרי גומלין, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו חיים בחברה מכלילה (inclusive) או מדירה (exclusive), וזו שאלה חשובה ביותר.

אמיל סלמן

כי אתה צריך לחשוב איזו חברה אתה רוצה לייצר בעוד עשר, עשרים או חמישים שנה מעכשיו. האם ניתנים לילדים שגדלים כאן הכלים להתמודד עם העולם החדש.

כן. בהיבט אינטרסנטי טהור, אתה רוצה חברה מכלילה. חברה מבדלת, שמדירה מתוכה, היא חברה חלשה יותר באופן יסודי. אומות גדולות הן אומות שיודעות לכלול הרבה פרטים בתוכן ולתת להם לפחות חלק מהחלום שלהם. זה הכיוון של העולם היום, בין אם אתה מסתכל על האיחוד האירופי ובין אם אתה מסתכל על סין. אובמה מבין את זה, ולכן הוא מרשה לעצמו לחון חמישה מיליון מהגרים לא חוקיים בצו אחד.

בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, שוקדים על חוק הלאום.

ישראל מתפקדת באווירה שיש בה פרדוקס מובנה שכולנו מרגישים. מצד אחד אנחנו חברה מאוד גלובלית ומעודכנת בטרנדים הבינלאומיים. הפריחה שכולנו חווים, ההתקדמות מהימים שבהם כולנו נסענו בסובארו, קשורה לשני גורמים — תהליך השלום והגלובליזציה. שניהם קרו במקביל בתחילת שנות ה–90, יחד עם ההגירה הגדולה מברית המועצות. ישראל הפכה לפתע ממדינה פרובינציאלית נידחת ולא מחוברת למה שקורה בעולם למדינה מעודכנת ומשגשגת.

מצד שני, אנשים מרגישים מאוימים מהתרבות האמריקאית ברובה שמופצת באמצעות הגלובליזציה, מאוימים בגלל החופש המוחלט שהגלובליזציה תובעת לעצמה, מאוימים מהצו להיות חלק מהעולם. לגלובליזציה ממש אין סבלנות לסכסוכי גבולות קטנים במזרח התיכון. פשוט אין לה סבלנות לזה. היא כמו נהר גדול שצריך לקבל החלטה — אם האי הקטן הזה יישאר אי והזרם יזרום סביבו, או שהוא יהפוך להיות חלק מהנהר.

את יודעת, יש לי חבר, עיתונאי הודי. בהודו שולטת מפלגה הינדית לאומנית. המספרים הם משהו כמו מיליארד הינדים ועוד 20% מוסלמים. כמונו, יש להם מדינה שכנה, פקיסטן, שהם בסכסוך טריטוריאלי איתה, רק שיש לה נשק גרעיני. שאלתי את החבר שלי על סעיף הלאום בחוקה ההודית, ומתברר שאין כזה. הודו נוסדה על הרעיון ההודי העתיק — אחדות באמצעות גיוון — Unity In Diversity. החבר שלי היה מאוד מופתע מזה שאנחנו מאפשרים לחוק הלאום לקרות. שאלתי אותו מה היה קורה אם זה היה בהודו. הוא לא רצה אפילו לחשוב על זה. חוקים כאלה רק מחלישים אותנו. החברות שהולכות לכיוון של הדרה הולכות ומתכווצות לתוך דת, לתוך אתניות. הן סגורות להשפעה חיצונית, נוקשות ובלתי גמישות במחשבה שלהן, ובסופו של דבר התוצאה של חוסר הגמישות הזאת היא הקצנה או קריסה פנימית. את הדוגמאות אנחנו כבר מכירים.

באופן מוזר, דווקא מכיוון שיש לנו פריבילגיה להתנגד לתהליכים הללו ולמתוח עליהם ביקורת, אנחנו שוכחים לפעמים שהם קורים.

ישראל הרשמית, לפחות, מנסה לעשות את ההפרדה. להגיד "יש את ההיי־טק והמסחר שלנו, ויש גם את הסכסוך, אבל אין ביניהם קשר. בבקשה, תתייחסו רק לזה שמייצרים פה שבבים" — אבל זה לא עובד. זה לא עובד כי כל המידע עובר האחדה, והמשמעות של ההאחדה הזאת היא שאנחנו צריכים להחליט איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו רוצים.

תראי, למשל, את המאבק על סודה סטרים. ישראל ניהלה קרב הרואי מפואר למען סודה סטרים. סיקרתי את ההפגנה מול כלבו "ג'ון לואיס" באוקספורד סטריט, כש–BDS הפגינו בכניסה מפני שמכרו שם סודה סטרים. ישראל נלחמה כמו אריה ונפלה כמו זבוב. גם חנויות של מוצרי "אהבה" נסגרו בבריטניה, ו"ג'ון לואיס" הורידו את סודה סטרים מהמדפים. הם כמובן לא אמרו שזה בגלל החרם, אלא טענו שזה לא הצליח כלכלית. זה כמובן לא הצליח כלכלית, כי כל שבוע עמדו פעילים של BDS בכניסה ואמרו, "אל תקנו סודה סטרים".

בסופו של דבר, הדברים האלה משפיעים על העובד הישראלי במפעל סודה סטרים במישור אדומים באופן ישיר. ישראל לא יכולה לקחת על עצמה את האתגר של עמידה בפני הגלובליזציה. אם היא רוצה ליהנות מהפירות שלה היא צריכה לדעת גם לשלם את המחיר, וחלק מהמחיר הוא האתוס שבו היא בוחרת. ככל שהוא מנוכר ומתבדל יותר, היא מרחיקה את עצמה בגלוי מהעולם. זו לא באמת אלטרנטיבה.

אם כבר מרחיקים את עצמנו מהעולם, בוא נדבר קצת על בנימין נתניהו ועל הבחירות המתקרבות. על מפלגת שלטון שלא טורחת להציג מצע.

חלק מהבעיה של השיח הוא שאנחנו ממוקדים, בתקשורת וגם בציבור, בפוליטיקה של הפוליטיקה, מי יחבור למי ומה הוא יקבל, ומדברים הרבה פחות על תוצאות ורעיונות. אנחנו לא מודדים אנשים לפי מה שהם עושים. אני לא זוכר שר בישראל שהודח בגלל תפקוד לקוי. תראי איך ראש הממשלה אומר שהיה לו שר אוצר כושל. זה אדם שהוא עצמו מינה לתפקיד, וגיבה במשך שנתיים.

עשיתי פעם כתבה על הרכבת הקלה. לא תהיה רכבת קלה עד שיהיה משבר קואליציוני על זה. עד שממשלה תוכל ליפול על זה. עד אז שר התחבורה יכול לחגוג בגזירת סרטים בלי תוצאות. אין שום אחריות, משום שהם חושבים שאנחנו חיים בתוך המעגל הזה. בחרנו עבודה או ליכוד כי ככה אנחנו בוחרים ולנצח נבחר כך, ולכן הכל מותר והשיח של המנהיגות הישראלית מתקיים על דברים לא אמיתיים. הוא לא עוסק בשום צורה ואופן בצרכים של הישראלי הממוצע.

בעיקר משום שאין להם מושג מה הם הצרכים האלה.

בישראל השלטון הוא מעמד, כמו אצל המובארקים. אני כותב על זה כבר שנים. הפוליטיקאים הישראלים לא מבינים בכלל מה הפונקציה שלהם. ככתב פוליטי הייתי בהמון אירועים פוליטיים, וראיתי איך הפוליטיקאים שלנו הולכים לכל מקום עם נאום שמורכב מסיסמאות שקשורות לאיזה אידיאל שאין לו שום נגיעה לעולם הצרכים של האנשים שהם מדברים איתם. וזה להבדיל מפוליטיקאי בכמעט כל מקום דמוקרטי אחר בעולם, שמנסה לקלוע אל עולם הצרכים של שומעיו. אני רואה את זה יום־יום בעבודה שלי. בחדשות 10 אנחנו עוסקים יותר ויותר בצרכים, באזרחי. מאז שגולן יוכפז נכנס לתפקיד, אנחנו עושים סדרות עומק שעוסקות בצרכים אזרחיים כמו רווחה ובריאות ותחבורה ורפואה. אנשים צמאים לשיחה הזאת, כי היא נשללה מהם.

זה נכון הרבה שנים אחורה. לפונקציונר מההסתדרות שהיה מגיע למעברה, ובמקום לדבר עם האנשים על ההצפות בחורף הוא דיבר על כיבוש הנגב והשממה. זה היה יותר נוח לדבר על סיסמה. מלחמת ששת הימים קיבעה את הסיסמאות בעולם הפוליטי הישראלי; שטחים כן או לא. לפוליטיקאים זה באמת מאוד קל ונוח. הם פשוט לא צריכים ללמוד את החומר או להראות קבלות, כמו פוליטיקאי אמריקאי בעיר קטנה באיווה, נניח.

העובדה שלא מדברים פה על הדברים האלה פוגעת באופן מיוחד בשמאל. השמאל בכל מקום בעולם לא עולה מכיוון שהוא מקדם נסיגה מאזור כזה או אחר. הוא עולה כי הוא פונה לאנשים ואומר — אני יודע שאתם עובדים קשה מדי במכרה ולוקחים לכם יותר מדי מס. ככל שהפוליטיקה הישראלית מדברת פחות על צרכים ויותר בסיסמאות, השמאל נחלש. השמאל הוא דינמי, פרוגרסיבי, מתאים את עצמו לצרכים משתנים. הוא בתנועה. אם אפשר לכלוא את דעת הקהל בתוך מעגל קפוא ושוטה של סיסמאות — הסטטוס קוו מנצח. השמרנות מנצחת. הימין מנצח.

הכנסת הזאת פוזרה לאחר שהוזרם בעורקיה הרבה מאוד דם חדש. ועדיין — דבר לא השתנה.

בכנסת הזאת ראינו לפחות איזשהו ניסיון. יש פה בעיה יותר עמוקה, והיא שאחד השיעורים הראשונים שפוליטיקאי מתחיל מקבל כאן הוא, שהוא לא יצליח לשנות כלום. אומרים לו שלא יחשוב אפילו שהוא יכול לשנות. תראי מה קורה עם הדיור — אין שום מקום בעולם שבו הממשלה שולטת בלמעלה מ–90% מהקרקעות, ולא מיישמת שום מדיניות כלשהי של דיור בר השגה. במקומות אחרים בעולם המדינה צריכה לשאת ולתת עם בעלי הקרקע. כאן הקרקע היא שלנו.

אבל המדינה לא מעוניינת לטפל במצוקת הדיור. היא מרוויחה ממחירי הנדל"ן הגבוהים. מדהים בעיני שבתקופת בחירות נתניהו אפילו מנסה לפזר הבטחות חסרות כיסוי בנושא שכל כך מטריד את רוב אזרחי המדינה.

זה אפילו לא עניין של רווח. אפשר להרוויח גם בדרכים אחרות. בבריטניה הממשלה השמרנית הרוויחה כסף רב, משום שהיא נתנה ערבויות לקבלנים וקיבלה את כספה בחזרה בתוספת ריבית נאה. הסיבה הרבה יותר פרוזאית, מדכאת ומאכזבת — המדינה לא עושה את זה משום שהיא כלואה בכלא מנטלי ואין לה מושג. האנשים שמקבלים את ההחלטות או קובעים את המדיניות לא מבינים איך זה עובד בעולם היום. השיח הוא מטריקס, הוא מזויף לגמרי. אין פה איזו מדינת רווחה סגורה שצריך להוריד בה את ההגנות והמכסים, אבל גם אין פה מקום קפיטליסטי.

במקום קפיטליסטי, מי שמרוויח משכורת גבוהה יכול להבטיח לעצמו רווחה כלכלית. כאן זה לא המצב. כבר אין שום ניידות מעמדית.

כאן זו אוליגרכיה. המעמד הוא קבוע. אתה יכול להרוויח הרבה כסף, אבל אם להורים שלך אין כסף — זה לא יעזור לך. מנגד, אתה יכול להרוויח מעט מאוד כסף, אם בכלל, אבל אם להורים שלך יש — אתה מסודר. האוליגרכיה הזאת, מעבר לחטאים המוסריים שהיא חוטאת לחברה, לא מתגמלת הצלחה. היא הרסנית לכלכלה.

אנחנו נמצאים במקום גבוה בטבלת חוסר השוויון, מטפחים אותו ויוצרים אותו. כשקמה המדינה, מייסדיה אמרו שיש לנו צ'אנס, כי יש לנו Clean Slate. אני חושב שלישראלים עדיין יש אפשרות להשתמש במשאב היקר בישראל, שהוא ההון האנושי, ובמשאב השני הכי יקר בישראל, שהוא הקרקע, ולייצר כאן את החברה המתוקנת בעולם. יש לנו את הקרקע, את הזכות, את החקיקה, את האתוס. זה מקום שהצליח להקים מדינת רווחה בתוך מלחמה, שהאמין בחברת מופת. זה רק עניין של החלטה, ולא רק החלטה אלקטורלית. זה שינוי תודעתי של המעמד השולט, ושל הבוחרים. אני חושב שהוא כבר קורה.

מה דעתכם על דבריו של נדב אייל? מסכימים?


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#