דנקנר ופישמן במינוס של מאות מיליונים - אבל הילדים שלהם יחיו כמו מלכים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דנקנר ופישמן במינוס של מאות מיליונים - אבל הילדים שלהם יחיו כמו מלכים

זהו המנגנון ששומר על מחירים גבוהים בדיור, במזון, בבנקים, בשוק הרכב וביבוא

204תגובות

האם ידעתם, קוראים יקרים, שאתם יותר עשירים מנוחי דנקנר ואליעזר פישמן? כן, השווי הנכסי הנקי של דנקנר הוא כמינוס חצי מיליארד שקלים, ואילו של פישמן  - כל מספר בין מינוס מיליארד למינוס שני מיליארד. אבל לפני שאתם שמחים ועולזים על מעמדכם החברתי והכלכלי החדש יש לנו חדשות פחות טובות עבורכם ועבור ילדיכם.  דנקנר ופישמן הם אמנם פושטי רגל כלכלית (גם אם לא משפטית), אבל הם חיים ויחיו עוד שנים רבות ברמת חיים גבוהה פי 10 משלכם. ילדיהם ונכדיהם יהיו עשירים מופלגים לכל חייהם - והכל תודות לכסף שלכם, למבנה הריכוזי של המשק הישראלי, למועדון ההון-שלטון-עיתון שצמח פה. ובאופן לא מפתיע אתם קוראים עליו רק כאן ולא בעיתונים אחרים.

כמו נוחי דנקנר, אליעזר פישמן כבר שנים חייב יותר כסף ממה שיש לו. אם כך, מדוע הנושים לא עוצרים לו את החגיגה ומשתלטים על נכסיו? כי זה הסוד של האוליגרכיה הישראלית.

עופר וקנין

נוחי דנקנר - פושט רגל שחייב 450 מיליון שקל לבנקים

הסיפור של הטייקון לשעבר נוחי דנקנר ידוע היום לכל מי שחי בישראל בשנים האחרונות. וכך זה הולך: היה היה בן למשפחת אצולה שרצה להיות גדול יותר מהדוד שלו, לקח הלוואות וקנה את הקונצרן הגדול בישראל. הוא המשיך לקחת הלוואות כדי לקנות את שותפיו, אבל תאוות השליטה והביטחון העצמי עיוורו אותו - ולבסוף הוא נפל כשהתחייבויותיו האישיות עברו את היקף נכסיו, ועתה הוא גם עומד למשפט על הרצת מניות.

אבל דנקנר לא בדיוק איבד את הכל. הוא אולי פושט רגל שחייב 450 מיליון שקל לבנקים, אך לילדיו הוא קנה דירות במגדלי פאר, לבני משפחתו האחרים יש הרבה כסף, והוא עצמו ממשיך לחיות ברמת חיים גבוהה. מה שהציבור עדיין לא הפנים ולא הבין הוא שהמקרה של דנקנר אינו סיפור על החלטות שגויות או חוסר מזל, אלא על שיטה. נוחי דנקנר הוא רק דוגמה לשיטה הנפוצה בקרב הטייקונים, שמבוססת על כספים של הציבור. כמותו יש אחרים שלא נפלו - הם ממשיכים לקבל את תמיכת הממסד הפיננסי, והם חיים כמו מלכים.

תומר אפלבאום

אליעזר פישמן הוא טייקון כזה. ב-2001 הכתיר מגזין TheMarker את פישמן כראשון ברשימת "100 המשפיעים" של אותה שנה. על שער המגזין נכתב "מדוע הוא מחייך" והופיעה רשימה ארוכה של הנכסים שהיו ברשותו באותם ימים.

אלא שמאז פישמן עשה שורה של שגיאות עסקיות: הוא רכש שליש מהעיתון "ידיעות אחרונות" במחיר מנופח וחברות כבלים בשיא, והוא נכשל בהימורי מטבע, למשל על הלירה הטורקית. כתוצאה מכל אלה ומסיבות אחרות, פישמן נמצא זה שנים במצב גרוע מזה של דנקנר: היקף הנכסים שברשותו נמוך משמעותית מהיקף ההתחייבויות שלו.

בכמה? התשובה תלויה בין היתר ברמת שערי המניות בחברות העיקריות שלו, בהן כלכלית ירושלים, מבני תעשייה ומירלנד, אך בשנים האחרונות הפער בין הנכסים וההתחייבויות האישיות של פישמן מול מערכת הבנקאות הוא 1–2 מיליארד שקל. והיום? על פי חישוב שביצע מיכאל רוכוורגר, וגם על פי תנאי המו"מ שפישמן ובנק לאומי ניהלו לאחרונה להכנסתו של איש העסקים בני שטיינמץ לקבוצה, הבור האישי של פישמן הוא כ–1.5 מיליארד שקל. למי הוא חייב את הכסף? על פי הערכות פישמן חייב כ–4.5–5 מיליארד שקל, מהם 1.7 מיליארד לבנק לאומי, 1.7 מיליארד לבנק הפועלים, והיתרה מפוזרת בין שאר הבנקים.

אלא שבניגוד לדנקנר, שנדחק החוצה מהחברה לא בגלל נכונות של הבנקים להתעמת עמו, אלא בגלל פעילות של קרן גידור זרה שרכשה מניות ופנתה לבית המשפט בדרישה לבצע בחברה ארגון מחדש - איש במערכת המוסדית ובמערכת הבנקאות אינו מעז למשוך את השטיח מתחת לקבוצה של פישמן. וכך, על אף שלמעשה אין לו כסף, פישמן חי בדיוק כמו דנקנר ערב נפילתו או טייקונים אחרים שלא ברור כמה הם באמת שווים.

הוא קנה דירות פאר לילדיו, הוא מכשיר אותם לרשת אותו בניהול האימפריה ומציב אותם בעמדות הניהול שמזכות אותם בשכר גבוה. הוא מושך שכר של 3.4 מיליון שקל בשנה מהחברות הציבוריות, וחי כאחד החברים החזקים והמוערכים במועדון האוליגרכיה הישראלי. נאמר זאת שוב: מכיוון שיש לו מינוס של 1.5 מיליארד שקל במאזן, פישמן ומשפחתו חיים על חשבון כסף ציבורי - של הפנסיונרים, של החוסכים, של ציבור המשקיעים והמפקידים בבנקים.

דנקנר ופישמן הם שתיים מהדוגמאות הבולטות של שיטת האריסטוקרטיה הישראלית: אנשים שלוקחים הלוואות של מיליארדים מהציבור דרך הנפקת איגרות חוב והלוואות בנקאיות, רוכשים נכסים — ומגלגלים אותם לנצח באמצעות עוד אשראי ועוד הנפקות. כשהכל הולך הם הופכים ל"ראשי המשק", ל"משפיעים", ל"תורמים" נדיבים. הם וילדיהם מככבים בטורי הרכילות העסקית, למשל בחתונות, באירועי תרומות, בבריתות ובחגיגות בר מצווה. וכשלא הולך? גם אז, כמו שסיפר מנכ"ל בנק סיטי האמריקאי, צ'אק פרינס, באמצע המפולת הפיננסית הם "ממשיכים לרקוד". הם מצהירים שאם רק ייתנו להם עוד שנתיים, עוד שנה, הם ימצאו קונה לנכסים שלהם במחירים דמיוניים. את הנכסים הללו הם תמיד מסרבים למכור במחירי השוק, ומתעקשים לספר שהם שווים פי כמה.

אפשר להבין את דנקנר ופישמן: הם, וילדיהם, נהנים מהשיטה. אבל הנה השאלה המעניינת באמת: מדוע הנושים שלהם, מנהלי הבנקים והגופים המוסדיים שמנהלים את כספי הציבור, ממשיכים לאפשר לטייקונים להמשיך להתגלגל גם כאשר ברור שהם לא יכולים לגשר על הפער השלילי בין הנכסים להתחייבויות? כדי לקבל תשובה יש לצלול יותר עמוק לקרביים של מועדון ההון־שלטון־עיתון הישראלי, לשרטט את האינטרסים של כל הצדדים במשוואה - ואז ולהבין מדוע אין לשום צד אינטרס לעצור את החגיגה.

עופר וקנין

מקבילית הכוח

נתחיל דווקא בתקשורת. האם זהו מקרה שגם לפישמן וגם לדנקנר יש או היתה שליטה בעיתונים, אף שלכולם ברור כי אלה אינם עסקים נושאי תשואה גבוהה והם רק מכבידים על התזרים העסקי של הקבוצה? דנקנר שלט ב"מעריב" שאליו הזרים מאות מיליוני שקלים מהחברות הציבוריות באי.די.בי, ואילו פישמן שולט בעיתון "גלובס" והוא בעל חבילת מניות של כשליש מ"ידיעות אחרונות".

מדוע? כי האחזקה בתקשורת מעניקה לבעלי השליטה השפעה על שאר השחקנים בשוק. לעתים ההשפעה הזאת מיושמת באופן ישיר, כשהעיתון נוקט קו מערכתי שתואם את האינטרסים של בעליו. כך היה ב"מעריב" בעת שלטונו של דנקנר, וכך קורה לעתים ב"גלובס". לאחרונה, למשל, לקח גלובס את הצד של בעלי ההון במקרה של החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים לפתוח את שוק הגז לתחרות.

ואולם, הכוח האמיתי שמעניק עיתון אינו נובע ממה שמתפרסם בו, אלא ממה שלא נכתב בו. לכל איש עסקים רציני, ודאי טייקונים, יש הרי שלדים בארון — והשליטה בעיתון באה לידי ביטוי באיום הסמוי להוציא את הדברים הללו לאור. במלים אחרות: טייקונים שהם בעלי עיתונים מחזיקים בכלי התקשורת שלהם כדי ששאר השחקנים בזירה יירתעו ויחששו מהם.

נמשיך במערכת הפיננסית. מדוע מנהלי הבנקים והגופים המוסדיים ממשיכים לתמוך בטייקונים כושלים, כאשר הצעד העסקי הנכון הוא לקחת לידיהם את השליטה בנכסים? בקישור הזה מובא ניתוח המראה שכלכלית ירושלים היא השקעה מעניינת. אז מדוע בנק לאומי או בנק הפועלים אינם שמים את היד עליה?

ראשית, בגלל הסעיף הקודם, זה של התקשורת. הם חוששים שהטייקון יפגע בהם באמצעות העיתון שלרשותו. שנית, כי גם במקרה של מנהלי הבנקים, הכסף שבו הם שולטים אינו שלהם, הוא של הציבור. ב"כסף של אנשים אחרים" - במקרה של הבנקים מדובר במיליוני מפקידים שאינם מאוגדים - קל למנהל לעשות מה שנוח לו.

יש לכך ראיות: במקרה של נוחי דנקנר, מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח ביקשה לפני שנה לבצע מחיקה של 150 מיליון שקל מתוך החוב לבנק מבלי לדרוש שהטייקון יוותר על השליטה - ורק לחץ ציבורי מנע את המהלך.

סיפור דומה התבשל לאחרונה אצל פישמן, שהביא עמו את שטיינמץ, כדי לבצע עסקה כמעט זהה. שטיינמץ היה אמור להזרים הון, בנק לאומי היה אמור למחוק חלק מהחוב - והשניים היו אמורים להמשיך לשלוט יחד בחברה. גם כאן, רק החשש מחלץ ציבורי גרם לדירקטוריון החברה לסגת ברגע האחרון, ולדחות את התוכנית שנרקחה בהנהלה.

שלישית, ראשי הבנקים עצמם הם חלק ממועדון ההון הישראלי, בשר מבשרו. ילדיהם, משפחותיהם ומקורביהם עובדים אצל הטייקונים, ואילו ילדי הטייקונים עובדים בבנקים ובחברות הבנות שלהם. הם חברים, הם מבלים יחד והם עושים עסקים יחד.

בנקאי לא יגלגל אשראי לטייקון? מוסדי יסרב לרכוש אג"ח של טייקון בהנפקה? הוא יסתכן באובדן מקומות עבודה למקורביו, בסיכוי לקבל מינוי עתידי נחשק, ואולי בפגיעה בקריירה שלו כתוצאה מחשיפת מידע באחד העיתונים של הטייקונים.

גם פוליטיקאים ופקידי ציבור בכירים הם צלע במקבילית של ההון־שלטון־עיתון? לקוראי עיתון זה הדברים כבר צריכים להיות מוכרים. לרגולטורים ולפקידים הבכירים אין אינטרס לפעול נגד טייקונים ובנקאים, כי גם הם ממתינים לג'ובים הטובים לאחר שיעזבו את השירות הציבורי ויפנו "לעשות לביתם". הם מבינים איך פועל האקו־סיסטם של מועדון האוליגרכים, והדבר האחרון שהם מעוניינים לעשות הוא לצאת נגדו. פעולה כזו תחסל את סיכוייהם להגיע לתפקיד בשכר של מיליוני שקלים לשנה, וגם תסגור את הדלת לתפקידים נחשקים לילדיהם ולמקורביהם.

ההיסטוריה של השירות הציבורי מלאה בפוליטיקאים ובפקידים בכירים שפעלו כך ובתוך שנים בודדות נכנסו בעצמם למועדון המיליונרים הישראלי, וגם בפקידים שלא עשו את מה שנדרש מהם ומצאו את עצמם מחוצה לו - בלי תפקיד בכיר, בלי סידור לילדים, בלי כסף גדול.

תומר אפלבאום

האם אפשר לפרק את המועדון?

לא רק טייקונים, בנקאים, עורכי עיתונים ופוליטיקאים נמצאים במקבילית הכוח הישראלית. גם ועדי עובדים וגנרלים הם חלק ממנה. הנה שאלה: אצל מי הולכים הגנרלים וראשי ועדים לעבוד אחרי שהם משתחררים מהצבא? הנה התשובה: גבי אשכנזי הלך לעבוד בקידוחי נפט ומצא עצמו עושה עסקים עם אלון חסן, ראש הוועד של נמל אשדוד. יואב גלנט, שהיה מועמד להחליף אותו והוצב במקום השני ברשימתו של משה כחלון במרוץ לכנסת הקרובה, הלך לעבוד אצל בני שטיינמץ – אותו שטיינמץ שמקרוב לאהוד אולמרט ושניסה בשבוע שעבר לחלץ את אליעזר פישמן. אהוד ברק, פעם ראש ממשלה ורמטכ"ל, עובד עתה אצל טייקונים. שמואל אביטל, שניהל את קרנות הפנסיה של ההסתדרות ושלף מהם את הכסף שאיפשר את ההשתלטות של נוחי דנקנר על אי.די.בי, קיבל ממנו תפקיד של יו"ר חברת מקסימה שבה שלט, בשכר של עשרות רבות של אלפי שקלים לחודש - על אף שלא היה לו מושג בניהול של חברה העוסקת ביצור גזים תעשייתיים. יו"ר ההסתדרות לשעבר, עופר עיני, מייעץ עכשיו להנהלת בנק דיסקונט, ולחתונתו הגיעו רבים מהנציגים הבכירים של המועדון: שרים, טייקונים, ראשי ועדי עובדים, גנרלים, מנכ"לי בנקים וחברי כנסת.

אבל אם כך, האין זו פשוט דרכו שלו עולם? האם כך לא עושים כולם? כן, למעט עניין אחד קטן: כל החגיגה הזו ממומנת בכספי הציבור. היא ממומנת בכספי הפנסיה, היא ממומנת בכספי הבנקים שנמצאים בבעלות הציבור, והיא ממומנת באמצעות המחירים הגבוהים שהציבור משלם על המוצרים והשירותים שהוא קונה – יוקר המחיה. זהו המנגנון ששומר על מחירים גבוהים בדיור, במזון, בניהול כספים, בבנקים, בשוק הרכב, ביבוא ובעוד עשרות מקומות. בשורה התחתונה, החיים הטובים של בני האלפיון שבנו את שיטת האוליגרכיה הישראלית, ממומנים על חשבון שאר הציבור שאינו מחובר, שנאנק תחת יוקר המחיה, שלא יכול לרכוש דירה ושאינו יכול לצבור פנסיה שתספק את צרכיו בגיל מבוגר.

האם אפשר לפרק את השיטה? התשובה העקרונית היא: בחיים לא. מכיוון שלכל מי שמחזיק בכוח ושולט בכספי הציבור או בכלי תקשורת אין עניין לשנות מציאות שבה הוא מורם מעל שאר הציבור, הסיכוי למצוא משהו שיחבל בשיטה הוא נמוך.

אבל יש יוצאים מהכלל: משרד האוצר ומשה כחלון הצליחו לשבור את הריכוזיות בשוק הסלולר. הממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, החליט בכל זאת לנסות לשבור את מונופול הגז ולהכניס בו תחרות, גם אם זה יפגע בסיכוי התעסוקה שלו בעתיד. גלעד ארדן, כשכיהן כשר התקשורת, עשה ניסיונות אמיצים לפרק את המונופול של ערוץ 2 ולהכניס תחרות בשוק הטלוויזיה הרב ערוצית. שר התחבורה, ישראל כ"ץ, בכל זאת התעמת עם ועדי העובדים בנמלים והחל תהליך של יצירת תחרות בהם. המפקח על הבנקים דודו זקן בכל זאת הגביל את שכר הבכירים בבנקים, והממונה על שוק ההון, דורית סלינגר, הגבילה את כפל דמי הניהול בפנסיה ואת שכר מנהלי חברות הביטוח. השופט, איתן אורנשטיין, החליט להעביר את הבעלות באי.די.בי לנושיה ולהדיח את נוחי דנקנר. אז אולי יש בכל זאת סיכוי?

מקרים אלה, בודדים ככל שיהיו ביחס למציאות הרחבה, מוכיחים שאם מגיע אדם שמוכן להתעמת עם קבוצות האינטרסים, המועדון ומוקדי הכוח, הוא יכול בכל זאת לעשות את הדבר הנכון. התקווה של הציבור שאינו מחובר לעטינים היא שיבואו כמה שיותר אנשים כאלה ויתחיל מאבק נגד הטייקונים, שחיים על חשבון כספי החוסכים על אף שנכשלו והם פושטי רגל עסקיים, כמו נוחי דנקנר לפני שנה וכמו אליעזר פישמן. מותר לציבור לשאול את עצמו: מדוע שלילדים של פושטי רגל יהיו דירות פאר ושכר מנהלים - אבל הילדים שלו בקושי מצליחים לעמוד בתשלומי שכר דירה של מישהו אחר.

האם אפשר לפרק את השיטה ואת המועדון? מה דעתכם?


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#