הקרב הסודי של קצא"א: חוב המיליארדים הישראלי לאיראן הולך ותופח

ישראל ניסתה להתחמק מתשלום לחברת הנפט הלאומית של איראן באמצעות סחבת ביורוקרטית, תעלולים חקיקתיים וטענות לגבי הסנקציות הבינלאומיות ■ האיראנים, מצדם, מגיעים להישגים משפטיים

אלוף בן
אלוף בן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלוף בן
אלוף בן

יום חמישי, 23 בינואר 2014, היה יום משמח במיוחד לעורך הדין השווייצרי־איראני הומאיון ארפאזאדה. משרד עורכי הדין שלו בז'נבה, פיתון־פטר, הודיע על קידומו לשותף מלא, וציין את הישגיו כמומחה לבוררות בינלאומית. זה היה שבוע מוצלח: יומיים לפני הקידום הוא והשותף הבכיר במשרד, וולפגנג פטר, זכו בבית המשפט העליון של שווייץ בפסק דין לטובת הלקוח החשוב ביותר שלהם, חברת הנפט הלאומית האיראנית. בית המשפט קבע שחברות דלק ישראליות חייבות לשלם לאיראנים חוב ישן מתקופת השאה ודחה את הערעור שהגיש הצד הישראלי על תשלום החוב. תריסר שנים קודם ארפאזאדה פירסם מאמר משפטי־אקדמי על "הבחירה שבפני ישראל – צדק אמיתי או המשפט הבינלאומי". עכשיו רשם לזכותו, יחד עם שותפו, ניצחון קטן על ישראל במגרש המשפטי.

השופטת קתרין קְלֶט, שעמדה בראש ההרכב בבית המשפט הפדרלי בלוזאן, ניפצה את טיעוניו של דניאל גוגנהיים, עורך־דינם השווייצרי של הישראלים. חובות צריך לשלם, קבעה השופטת, והבעיות הפוליטיות בין ישראל לאיראן לא מעניינות את בית המשפט. ההפסד הצורב היה יקר: הישראלים חויבו לשלם לאיראנים הוצאות משפטיות בסך 90 אלף פרנק, ועוד 80 אלף פרנק לקופת בית המשפט. הנחמה היחידה היתה שגביית החוב המלא עוכבה בינתיים, עד שיתברר אם התשלום עומד בכללי הסנקציות של שווייץ נגד איראן.

למחרת ההפסד בבית המשפט בא לשווייץ ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כדי להשתתף בכינוס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. תשומת לבם של משתתפי הכנס התמקדה בחבר החדש במועדון, נשיא איראן חסן רוחאני, שבא להציג את פניה החדשות והמתונות של ארצו, לראשונה מאז ניצחונו בבחירות בקיץ הקודם. נתניהו התאכזב מהתשואות והאהדה שקיבל יריבו, וכדרכו פירסם הודעה, שבה הזהיר את הקהילה הבינלאומית מ"מופע ההונאה" של נשיא איראן. "מטרת משטר האייתוללות האיראני שמסתתר מאחורי חיוכו הרחב של רוחאני היא אחת – להקל על הסנקציות בלי לוותר על תוכניתם לייצר נשק גרעיני", אמר נתניהו. הוא מנה בהודעתו את חטאי המשטר האיראני, מבניית פצצות גרעין ועד לחסימת הגישה לאינטרנט, אבל לא הזכיר את התבוסה המשפטית שנחל מידי נציגי האייתוללות.

הנחת חלקו האחרון של קו צינור אילת־אשקלון, 1969. מכליות עם נפט איראני פרקו את מטענן בנמל אילת, והנפט הוזרם בצינור לבית הזיקוק בחיפהצילום: דניאל רוזנבלום / סטארפוט

איראן וישראל מנהלות כבר שנים רבות את "בוררות הנפט", שבמרכזה סכסוך על סכום הנאמד במיליארדי דולרים. בירושלים מתייחסים לבוררות ברגישות רבה, כאילו היתה סוד מדינה כמוס, ועד היום נמנעה הממשלה מהתייחסות רשמית לקרב המשפטי נגד האיראנים. אפשר לדמיין שכל התפתחות בתיק נידונה בדרג המדיני הבכיר ביותר, בין קומץ שותפי סוד, משפטנים וקציני ביטחון. באיראן נהוגה חשאיות דומה, והשלטונות לא חגגו את ניצחונם בבית המשפט בשווייץ בתהלוכות והצהרות. שני הצדדים מעדיפים להחליף איומים וגינויים ולהתעלם בהצהרותיהם מהערוץ היחיד, ככל הידוע, שבו מתקיים קשר בין נציגים רשמיים משתי המדינות.

עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, יו"ר ארגון "שורת הדין", עתרה לפני כשנה וחצי לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד משרדי החוץ והמשפטים, בדרישה לקבל מהם מידע על הבוררות המתנהלת עם איראן. המשרדים סירבו לבקשותיה בנימוק לקוני, והתיק מתברר עכשיו בבית המשפט העליון תחת צו חיסיון.

השופטת גיחכה

אבל השתיקה הרשמית בירושלים ובטהרן לא מחייבת את השווייצרים, שהבוררות מתנהלת על אדמתם. שני פסקי דין של בית המשפט העליון בלוזאן, שפורסמו בשנה שעברה ולפני שנתיים, חושפים את פרטי הפרטים של ההתדיינות המשפטית. בהתאם למסורת המשפטית השווייצרית, שמות הצדדים לא מופיעים בפסקי הדין, ובאחד התיקים ישראל אף ביקשה במפורש לשמור על חסיונם. השופטת קלט גיחכה בתגובה, ואמרה שהסכסוך המשפטי בין איראן לישראל מוכר וידוע בעולם – "cause célèbre" – וזכה לחשיפה נרחבת בכתבי־עת משפטיים המוקדשים לבוררות בינלאומית. פסקי הדין המפורטים מבהירים בדיוק במי ובמה מדובר.

קריאת המסמכים מלמדת שבשנים האחרונות, מאז שנתניהו חזר לשלטון, השתנתה האסטרטגיה המשפטית של ישראל. קודם נקטה ישראל סחבת וניסתה לגרור את הדיונים בנימוקים טכניים ופרוצדורליים. לפני כשש שנים אף שילמה לאיראנים מקדמה על חשבון החוב באחד התיקים. אבל בימי נתניהו הפגינה ישראל גישה לוחמנית, וניסתה להציג את סירובה לשלם כחלק מהמאבק הגלובלי נגד תוכנית הגרעין האיראנית. עורכי הדין של ישראל הציגו טיעוני הסברה בבית המשפט בשווייץ, ודיברו על קריאתם של מנהיגי איראן ל"מחיקת ישראל מהמפה" כצידוק לביטול החוב. השופטים השווייצרים לא התרשמו מזה, וגם לא מהניסיון הישראלי להשוות את התובעים האיראנים לרודן הזאירי המודח, מובוטו, או לשודדי אמנות.

נתניהו. החקיקה החדשה הוצגה כתרומת ישראל לסנקציות הבינלאומיות נגד איראןצילום: אמיל סלמן

בארבע השנים האחרונות האיצו שני הצדדים את מאבקם המשפטי, על רקע החרפת הסנקציות הבינלאומיות נגד איראן. כיוון שתהליכי קבלת ההחלטות בטהרן אינם שקופים, לא ברור אם היתה כאן מדיניות מכוונת של הצמרת האיראנית, שנועדה לבחון את קשיחות הסנקציות, להשפיל את ישראל, מאמץ נואש להשיג כסף, או סתם הרגל של פקידים ועורכי דין שהתמכרו לקרב המשפטי ולא רוצים להפסיק. ברור רק שהאיראנים מעריכים שיש להם קייס, שהבוררות תסתיים לטובתם והם יקבלו סכומי עתק מישראל.

באותה מידה, ברור שהצד הישראלי חושש להפסיד, ולכן עשה כל מאמץ להרוויח זמן ולחמוק מהדיון המהותי בתביעה הכספית. בשנים האחרונות התנהלו ההכנות המשפטיות בירושלים בצד החרפה פורמלית של כללי החרם נגד איראן, שהובילו נתניהו ושר האוצר הקודם, יובל שטייניץ. החקיקה החדשה הוצגה כתרומת ישראל לסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, שנועדו לעצירת תוכנית הגרעין. אבל ברור שמקבלי ההחלטות הישראלים היו מודעים לאיום הכספי הטמון בבוררות הנפט וביקשו לנצל את הסנקציות כדי לסכלו.

הסכסוך מתנהל סביב שתי תביעות של חברת הנפט הלאומית האיראנית (NIOC) לקבל כספים מעסקות משותפות עם ישראל שהוקפאו בעקבות ניתוק הקשרים בין שתי המדינות אחרי המהפכה האיסלאמית ב-1979. תביעה אחת, שאפשר לכנות "הבוררות הגדולה", נוגעת לחלקה של איראן בפירות הכלכליים של מיזם משותף לבניית צינור נפט בשטח ישראל ולהפעלת צי מכליות נפט. שוויה הכספי של הבוררות מגיע כיום ל-7 מיליארד דולר, לפי כתב העת "Global Arbitration Review", שמתבסס כנראה על פרקליטיה של חברת הנפט האיראנית.

התביעה השנייה, או "הבוררות הקטנה", פשוטה בהרבה: האיראנים מכרו נפט גולמי לשלוש חברות הדלק הישראליות, פז, דלק וסונול, ערב המהפכה האיסלאמית, לא קיבלו תשלום, ודורשים עכשיו את הכסף בתוספת ריבית.

ב-31 ביולי 2011 חתם שר האוצר שטייניץ על "צו המסחר עם האויב", שהגדיר את איראן כ"מדינת אויב"צילום: תומר אפלבאום

הנפט הגיע, הכסף לא

איראן וישראל קיימו מערכת יחסים הדוקה בתקופת שלטונו של השאה: שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי, מכירות נפט איראני לישראל ונשק ישראלי לאיראן, שיחות בכל הדרגים, סיוע לארצות הברית במלחמה הקרה נגד ברית המועצות ועמידה משותפת נגד הרדיקלים במזרח התיכון, מגמאל עבד אל־נאצר ועד ליאסר ערפאת. אך אף על פי שאל על טסה בקביעות לטהרן, ואלפי ישראלים ביקרו ועבדו באיראן, הקשרים התנהלו תמיד תחת מעטפת של חשאיות. השגרירויות של שתי המדינות בטהרן וברמת גן פעלו ללא מעמד רשמי ובלי הנפת דגלים. האיראנים הסבירו תמיד לבני שיחם הישראלים שהם נתונים תחת לחץ של מדינות ערב להימנע משיתוף פעולה עם ישראל, ולכן עליהם לשחק במחבואים. ישראל קיבלה את דרישתם לדיסקרטיות, כפי שהיא מצניעה כיום את קשריה עם מדינות ערביות.

וכך במשך יותר מ–20 שנה, מאמצע שנות ה-50 ועד לנפילת השאה, איראן היתה ספקית הנפט הראשית של ישראל. הערוץ התמסד ב-1957, כשישראל זכתה לשיט חופשי בים האדום דרך מצרי טיראן. מכליות עם נפט איראני פרקו את מטענן בנמל אילת, והנפט הוזרם בצינור לבית הזיקוק בחיפה. לאיראנים היתה שותפות חלקית בפרויקט הצינור מאילת לחיפה, שבראשו עמדו שני אנשי עסקים יהודים מאירופה, הברון אדמונד דה־רוטשילד מצרפת והבנקאי יהודה אסיא מז'נבה.

ההתעקשות האיראנית על חשאיות חייבה את ישראל לפעול באמצעות חברות קש זרות, ולא לחתום על חוזים ישירים עם חברת הנפט הלאומית האיראנית (ועם חברות נפט זרות, שפעלו אז באיראן). חברות הדלק הישראליות – פז, דלק וסונול – קנו את הנפט הגולמי באמצעות חברה מז'נבה בשם SPTM (ראשי תיבות של "חברה לנפט ותובלה ימית"), שנודעה בשמה המקוצר "סופטרול" (Sopetrol).

לפי מסמכי רשם החברות בז'נבה, החברה הוקמה ב-1955 ואינה פעילה כיום. היא נמחקה מפנקס החברות ב-1999. אבל כתובתה הרשמית מרמזת שהיא חברת הקש הנתבעת כיום: היא שוכנת "אצל עורך הדין דניאל גוגנהיים", שמייצג את הצד הישראלי ב"בוררות הקטנה". גוגנהיים גם היה רשום כדירקטור היחיד של החברה עד 1996, כשהוחל בהליכי הפירוק. אף על פי שאיננה פעילה כיום, חברת הקש הקטנה ממשיכה להתקיים במסמכי הבוררות ובתי המשפט ולהעסיק את המדינאים ועורכי הדין.

"מטרת משטר האייתוללות האיראני שמסתתר מאחורי חיוכו הרחב של רוחאני היא אחת – להקל על הסנקציות בלי לוותר על תוכניתם לייצר נשק גרעיני", אמר נתניהוצילום: איי־פי

מלחמת ששת הימים ב-1967 – שלפי ההיסטוריון עמי גלוסקא, השאה היה מהדוחפים לפריצתה — קירבה עוד יותר את איראן וישראל. תעלת סואץ, שדרכה עבר נתח חשוב מייצוא הנפט האיראני, נסגרה לשיט. הישראלים שיכנעו את השאה בכדאיותו של מיזם שאפתני: הנחת צינור גדול מאילת לאשקלון, שיפעל כ"גשר יבשתי" ותחליף לנתיב השיט הסגור בתעלה, ודרכו יזרום הנפט האיראני ללקוחותיו באירופה. ישראל תקים את הצינור ומתקניו הנלווים, איראן תספק את הנפט, ושני הצדדים ייהנו מפירות ההשקעה.

אחרי משא ומתן מזורז של כמה חודשים וגיוס מימון מבנק גרמני נחתם בטהרן ב-29 בפברואר 1968 "הסכם ההשתתפות" בין שר האוצר הישראלי, פנחס ספיר, למנכ"ל חברת הנפט האיראנית, מנוצ'ר אקבאל. לפי ההסכם, שתוכנו המלא טרם פורסם, ממשלת ישראל העניקה למיזם זיכיון ל-49 שנים, פטור ממסים והקלות בענייני תכנון ובנייה. צנזורה הוטלה על פרסומים עיתונאיים הנוגעים לצינור, מקורות המימון ומקורות הדלק שלו. באותם ימים של ביצועיזם מפא"יניקי, בלי ארגונים ירוקים ועתירות לבג"ץ, המפעל הוקם במהירות שיא ובסוף 1969 כבר זרם בו הדלק. ישראל הקימה בית זיקוק שני באשדוד וחוות מכלים לאחסון נפט בשני קצות הקו.

החרם הערבי והחששות האיראניים חייבו שוב את הצדדים לפעול באמצעות חברות קש, שנרשמו בקנדה ובפנמה. כלפי חוץ פעלו שתי חברות: "קו צינור אילת אשקלון" (קצא"א), שהופקדה על שינוע ואחסון הנפט בתחומי ישראל, ו"טרנס־אסיאטיק אויל", שהיתה אחראית להובלת הנפט ושיווקו. האיראנים נמנעו ממינוי אנשיהם למועצות המנהלים של החברות, וביקשו מאנשי נפט ישראלים ויהודים־אירופאים לייצג אותם. חברות ספנות בינלאומיות סירבו להשתתף במיזם, מחשש החרם הערבי, וטרנס־אסיאטיק חכרה צי מכליות גדול, שמנה 23 אוניות ערב קריסת השותפות.

הפרויקט הגיע לשיאו ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ואז החל לדעוך, עם פתיחתה מחדש של תעלת סואץ. טרנס־אסיאטיק התקשתה למצוא לקוחות לנפט האיראני באירופה; רוב הנפט שזרם בצינור נועד למשק הישראלי, או שהגיע מבארות הנפט המצריות שישראל הפעילה בימי שליטתה בסיני. מחקרים מאוחרים יותר – של פרופ' אורי ביאלר מהאוניברסיטה העברית, ושל העיתונאים יובל אליצור ואליהו סלפטר בספרם "עלילות נפט" – העריכו שפרויקט הצינור והמכליות היה כישלון כלכלי, אבל הבטיח את אספקת הנפט האיראני לישראל.

ההסכם האחרון לאספקת נפט נחתם ב-18 באוקטובר 1977 בין חברת הנפט האיראנית לחברת הקש הישראלית מז'נבה. באותם ימים הגיעו הקשרים לשיאם: השאה מילא תפקיד בעידוד תהליך השלום הישראלי־מצרי וחתם על עסקאות ביטחוניות גדולות עם ישראל. ראש הממשלה דאז מנחם בגין ביקר אצלו בחשאי בפברואר 1978. זה היה המפגש האחרון בין מנהיגי שתי המדינות. זמן קצר אחר כך התעורר גל מחאה של האופוזיציה האיסלאמית, אחיזת השאה במדינתו התרופפה, והוא סולק מכיסאו בינואר 1979. חודש אחר כך תפסה את מקומו הרפובליקה האיסלאמית של האייתוללה חומייני, הקשרים עם ישראל נותקו, ואיראן נהפכה לאויבת קולנית של המדינה, שמנהיגיה כינו "השטן הקטן" ו"המשטר הציוני".

"הארץ", אוקטובר, 1981. הידיעה הראשונה שפורסמה בתקשורת, שלפיה איראן תתבע מיליארד דולר מישראל

נפילת השאה הפתיעה את האחראים לשותפות הנפט. בדצמבר 1978, כשהמתיחות בטהרן היתה בשיאה, טרנס־אסיאטיק חכרה מכלית בשם "סי רובר" לעשר שנים. מנהליה חשבו כנראה שהמשטר ישרוד והעסקים יימשכו כרגיל. גם הצד האיראני מילא את חלקו עד לרגע האחרון, וחמישה משלוחי נפט מאיראן הגיעו בסוף 1978 לאילת. לפי ספרו של שמואל שגב, "הקשר האיראני", חברת הנפט האיראנית העניקה ללקוחותיה הישראלים אשראי ספקים של 120 יום. אבל כשהגיע מועד התשלום, התחלף המשטר בטהרן. פז, דלק וסונול השתמשו בנפט, והתמורה לא הגיעה לאיראנים. הכסף הזה עומד כיום בלב "הבוררות הקטנה". בעבר פורסם ב"הארץ" שהוא מופקד בנאמנות אצל החשב הכללי באוצר.

השותפות בצינור הנפט ובצי המכליות נעצרה עם המהפכה. הנפט האיראני חדל לזרום לישראל, שמצאה מקורות אנרגיה חלופיים. טרנס־אסיאטיק מכרה בהפסד גדול את האוניות שחכרה, והצינור מנצל מאז רק חלק קטן מכושר ההזרמה שלו. בעשור שעבר השלימה קצא"א את בנייתה של יכולת הזרמה הפוכה, מאשקלון לאילת, בניסיון לשווק נפט מאזרבייג'ן ללקוחות באסיה. המיזם העסקי הזה נכשל.

בחודש שעבר דלפו מיליוני ליטרים של נפט בזמן עבודות אחזקה בצינור וגרמו נזק כבד לשמורת הטבע עברונה בערבה. הדליפה עוררה קריאות לחשיפה ציבורית של קצא"א ופעולותיה, שגובו בסדרת כתבות של אבי בר־אלי ב"TheMarker", בתביעות ייצוגיות לפיצוי על הפגיעה בסביבה ובעתירה לבג"ץ של עמותת "אדם, טבע ודין" להסרת החיסיון מעל החברה. עיתוי הדליפה רע במיוחד לקצא"א, כי עד 25 במרץ השנה עליה להודיע לממשלה אם ברצונה להאריך את הזיכיון ב-49 שנים נוספות, כשתוקפו יפוג בעוד שנתיים. ביקורת ציבורית על תנאי הזיכיון, ודרישה לחשוף את פעילות החברה ולהגביר את הפיקוח עליה, יכבידו על חידוש ההסדר הקיים. הממשלה תצטרך להחליט אם להלאים את המפעל, או להמשיך בשותפות הלא־ידידותית עם חברת הנפט האיראנית.

בוררות תחת אש

איראן החומייניסטית הקדישה את שנותיה הראשונות לביסוס שלטונה, בתחילה בטיהור פנימי אלים של שרידי משטר השאה, ובהמשך בהדיפת הפלישה העיראקית. ב-1980 הלאימה איראן את הפקת הנפט, שהתחלקה עד אז בין חברת הנפט הלאומית שלה לקונסורציום של חברות זרות. למרות הכרזות השנאה הפומביות, שליטיה רכשו נשק וחלפים מישראל, בעיסקה משולשת עם ארצות הברית, שהתגלגלה ל"פרשת איראנגייט". בהמשך רכשו גם מסכות גז, להתגונן מהנשק הכימי של סדאם חוסיין.

אבל אפילו בעיצומה של המלחמה נגד עיראק היו בטהרן מי שנזכרו בחוב של חברות הדלק הישראליות. באוקטובר 1981 פורסמה ב"הארץ" הידיעה הראשונה שאיראן תתבע מיליארד דולר מישראל. האיראנים לא מיהרו. הסכם האספקה מ-1977 קבע שהדין האיראני יחייב את הצדדים, ובמקרה של סכסוך ביניהם, הוא יתברר בפני טריבונל של שלושה בוררים בטהרן. ב-27 ביולי 1985 פתחה חברת הנפט האיראנית בהליך הבוררות נגד סופטרול, חברת הקש מז'נבה. ב-1991 ביקשו התובעים לצרף לרשימת הנתבעות את חברות הדלק הישראליות פז, דלק וסונול. הם הבינו כנראה שחברת הקש המסכנה חדלה לפעול, ולא תוכל לשלם להם פרוטה, ועדיף לכוון לכיסים העמוקים יותר של חברות גדולות ורווחיות.

לפי המסמכים, שלישיית הבוררים האיראנים פעלה באטיות רבה. רק ב-3 במרץ 1999 הם קבעו שחברות הדלק הישראליות צורפו בצדק לתביעה, ושנתיים נוספות נדרשו להם כדי להכריע בשאלה המהותית של החוב. ב-8 ביוני 2001, כמעט 16 שנים אחרי הגשת התביעה, פסקו הבוררים שסופטרול ושלוש החברות הישראליות צריכות לשלם 97 מיליון דולר לחברת הנפט האיראנית (30 מיליון דולר קרן, 66 מיליון דולר ריבית וכמיליון דולר הוצאות גבייה). חברת הקש השווייצרית לא עירערה על ההחלטה, ולא ניסתה לפנות לבית משפט באיראן, אף על פי שבניגוד לחברות הישראליות, איש לא הגביל אותה מניהול משפט ברפובליקה האיסלאמית.

בישראל הוטל איפול על ההליך. הדו"חות הכספיים שמפרסמות חברות הדלק, שמפרטים לעייפה כל תביעה של כמה רבבות שקלים נגדן על זיהומי קרקע או על סכסוכים עסקיים עם בעלי תחנות דלק, לא מזכירים את החוב הישן לאיראנים או את הליך הבוררות בטהרן.

אסון דליפת הנפט בשמורת עברונה בערבה. העיתוי רע במיוחד לקצא"אצילום: רועי טלבי / רשות הטבע והגנים

בינתיים מצאו האיראנים יעד שאפתני יותר למאבקם המשפטי. בעודם ממתינים לתוצאות הבוררות נגד חברות הדלק, יצאו מנהלי חברת הנפט הלאומית האיראנית לתבוע את חלקם בשותפות האבודה עם ישראל בצינור הנפט ובצי המכליות. אבל כאן עמדו לפניהם אתגרים מורכבים הרבה יותר מאשר ב"בוררות הקטנה". הנתבעת הפעם היתה ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה, ולא חברת קש במדינה ניטרלית. לאיראן אין כאן שגריר, שיכול להתייצב עם מסמכי התביעה במשרד האוצר בירושלים.

הבעיה השנייה היתה פרוצדורלית. "הסכם ההשתתפות" מ-1968 לא קבע מהו הדין המחייב, שלפיו יתנהל ההסכם, והציג נוהל מסובך ליישוב סכסוכים בין השותפות. אם מתעוררת מחלוקת, ולא מצליחים ליישבה בהידברות, כל צד צריך למנות בורר מטעמו. אם צמד הבוררים מתקשה להכריע, או להסכים על מינוי בורר שלישי, הצדדים צריכים לפנות לנשיא "לשכת המסחר הבינלאומית" בפריז ולבקש ממנו שימנה את הבורר הנוסף. הנוהל הזה עומד כיום בלב המחלוקת המשפטית בין איראן לישראל, שניצלה אותו כדי למשוך זמן בהליכי סרק.

ב-14 באוקטובר 1994 פתחו האיראנים ב"בוררות הגדולה" נגד ישראל. הם מינו בורר מטעמם, וביקשו שישראל תמנה בורר נגדי. היו אלה ימי השיא של תהליך אוסלו. הרשות הפלסטינית כבר פעלה בשטחים שפינתה ישראל בעזה וביריחו; ישראל וירדן עמדו על סף חתימת הסכם השלום בערבה; מדינות המפרץ וצפון אפריקה השתתפו בוועידות כלכליות אזוריות ופתחו נציגויות ישראליות בשטחן; ונשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, עמד לפני ביקור היסטורי בסוריה, בעלת בריתה של איראן, כדי לקדם את החזרת הגולן תמורת שלום. באותו רגע נראה שאיראן עומדת לנחול מפלה אסטרטגית מול אמריקה ובנות חסותה באזור, ושתהליך השלום הישראלי־ערבי בלתי הפיך.

את ישראל הנהיגו אז יצחק רבין ושמעון פרס, מקורביו לשעבר של השאה ומחוללי המגעים החשאיים עם איראן החומייניסטית בתקופת "איראנגייט". הם תיארו את איראן כסכנה העיקרית לתהליך השלום ולביטחון האזורי, וכצפוי, דחו על הסף את התביעה האיראנית. תשובתה הפורמלית של ישראל היתה שהתביעה לא הגדירה כראוי את מהות הסכסוך בין הצדדים ושלבוררות לא קדמה הידברות ישירה כנדרש.

הדחייה הישראלית לא ריפתה את ידי האיראנים והם המשיכו בהליך. הצעד הבא היה פנייה לנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בפריז, ב-22 באוגוסט 1995, כדי שיכפה על ישראל למנות בורר. הפנייה התגלגלה הלוך ושוב בנימוקים פרוצדורליים, עד שנענתה בחיוב. ישראל עירערה ללא הצלחה, וב-29 במרץ 2001 חייב אותה בית המשפט לערעורים בפריז למנות בורר. ישראל התנגדה והציגה לטובתה שתי חוות דעת משפטיות: האחת כפרה בסמכות בית המשפט הצרפתי, והשנייה קבעה שכל עוד מתקיים סכסוך בין איראן לישראל, אי אפשר לכפות את מינוי הבורר. השופטים לא השתכנעו, וב-8 בנובמבר 2001 מינו בעצמם בורר, שיפעל כנציג הישראלי בבוררות. ישראל עירערה על המינוי הכפוי לבית המשפט העליון של צרפת, אבל הערעור לא עצר את ההליך. בדצמבר 2003 הציעו הישראלים שהבוררות תתנהל בז'נבה, והאיראנים הסכימו.

יצחק תשובה. משטר הסנקציות מגן עליו צילום: גיל יוחנן

כפי שפורסם, הבורר הישראלי הראשון היה שר המשפטים לשעבר, עו"ד חיים צדוק. אחרי מותו ב-2002 מונה במקומו עו"ד דורי קלגסבלד, שממשיך בתפקידו עד היום. באתר המשרד שלו נאמר שקלגסבלד "מכהן כבורר מטעם מדינת ישראל בבוררות בינלאומית המתנהלת בשווייץ". אבי בר־אלי פירסם ב"TheMarker", ששכר הטרחה שלו מגיע לכחצי מיליון דולר בשנה. יוסי מלמן פירסם בעבר ב"הארץ" שתשלובת קצא"א שכרה במקביל את עורך הדין הירושלמי אלחנן לנדאו, היועץ המשפטי לשעבר של משרד האוצר, כיועץ חיצוני לטיפול בתביעה האיראנית. כשמת לנדאו החליפו בתפקיד שותפו, עו"ד צבי ניקסון, שממשיך בתפקידו, ומשרדו מייצג את קצא"א גם בהליכים משפטיים שהיא מנהלת בישראל. באתר המשרד שלו, ניקסון מתגאה בהיותו "מוכר במשק הנפט" כעורך דין מוביל בענייני נפט, גז ותשתיות.

ישר לפנתיאון

ב-24 בדצמבר 2003 הגישה חברת הנפט האיראנית לצוות הבוררים את תביעתה הפורמלית. האיראנים דרשו שישראל תשלם להם כ-800 מיליון דולר, שלהערכתם מייצגים מחצית משווי הנכסים הקשורים בהסכם ההשתתפות מ-1968 – צינור הנפט והמתקנים הקשורים אליו, וכנראה גם צי המכליות שנמכר – וכן פיצויים הנוגעים ל"בוררות אחרת" התלויה ועומדת. הסכום הזה גדל מאז, לפי ההערכה, למיליארדי דולרים.

כתב ההגנה הישראלי, שהוגש ב-23 באפריל 2004, ביקש מהבוררים לדחות את התביעה משלושה נימוקים: התנגדות להליך המינוי של הבורר הישראלי, חוסר תום לב של הבורר האיראני והתנגדות מהותית לעצם התביעה. ישראל הגישה תביעה נגדית לפיצויים מחברת הנפט האיראנית על הפרת ההסכם באופן חד־צדדי אחרי המהפכה. סכום התביעה הישראלית לא מפורט במסמכי בית הדין השווייצרי.

ב-1 בפברואר 2005 נחלה ישראל מפלה משפטית מהדהדת בצרפת. בית המשפט העליון בפריז דחה את הערעור על מינוי הבורר ופירסם את פסק הדין. ההחלטה זכתה לפרסום נרחב בעיתונות המקצועית. פרופ' תומס קְלֵיי מאוניברסיטת ורסאי, מומחה בעל שם לדיני בוררות בינלאומית, כתב שפסק הדין "שייך לפנתיאון של ההחלטות הגדולות בדיני בוררות". השופטים הצרפתים קבעו שזכויותיה של החברה האיראנית נפגעו, כיוון שאינה יכולה לפנות לבתי המשפט באיראן או בישראל בגלל האיבה בין שתי המדינות. זכות הגישה לשופט היא חלק מהסדר הבינלאומי ומוגנת על ידי האמנה האירופית לזכויות האדם, אפילו אם מדובר בבורר, קבעו השופטים. לדבריהם, כיוון שההסכם העניק סמכות ללשכת המסחר הבינלאומית שמושבה בפריז, יש לבתי המשפט הצרפתיים סמכות לדון בתיק. בעקבות ההחלטה שונה החוק הצרפתי ואימץ את עיקריה.

נתניהו היה אז שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון, והאחריות לקצא"א – ולבוררות עם איראן – היתה בידיו. אבל פעילותו הציבורית התמקדה אז במחלוקת על ההתנתקות מעזה ובהפרדת קופות הגמל מהבנקים (ועדת בכר). הוא לא התבטא בענייני התביעה האיראנית, או ההפסד בבית המשפט הצרפתי. שתיקה דומה נשמרה גם בטהרן, אף על פי שההליך התנהל בגלוי, ופסק הדין זכה לאזכורים רבים בעיתונות המשפטית. כשיוסי מלמן פירסם ב"הארץ" בסוף 2006 כתבה עם תיאור חלקי של הליכי הבוררות, איראן פירסמה תגובה רשמית שהכחישה את קיומם וטענה שהדיווח "בלתי מבוסס ושקרי לחלוטין".

ב-18 בדצמבר 2006, כעשרה ימים אחרי ההכחשה האיראנית, התכנסו הבוררים לדיון ראשון בעל־פה, אחרי שנים של החלפת מסמכים. קלגסבלד ישב עם מקבילו האיראני לדיון בסעיף הראשון שעל סדר היום: התעקשות ישראל לכפור בסמכות הטריבונל. הדיון המהותי בתביעות הכספיות נדחה עד להסדרת השאלה הפרוצדורלית. הדיונים התנהלו לאטם, עד שב-10 בפברואר 2012 קיבלו הבוררים החלטה ראשונה, שדחתה את התנגדות ישראל למינוי הכפוי של קלגסבלד. הטריבונל לא התייחס לטענה הישראלית, שהבורר האיראני נגוע בחוסר תום לב, וקבע שהעניין יידון בהמשך.

ערק מפסולת תמרים

בעודם ממתינים להחלטה בדבר כשירות הבורר ב"בוררות הגדולה", התניעו האיראנים מחדש את "הבוררות הקטנה" על החוב של חברות הדלק הישראליות. המסמך השווייצרי לא מפרט את המגעים שהתנהלו בתקופת כהונתם של אהוד אולמרט כראש הממשלה ורוני בר־און כשר האוצר. ברור רק שבשלהי הקדנציה שלהם, במרץ 2009, האיראנים קיבלו סכום ראשון על החשבון מחברת הקש השווייצרית של הישראלים.

חלפו שנתיים, והאיראנים ביקשו להשלים את גביית החוב. העיתוי של החלטתם מעניין: ב-19 בינואר 2011 הכריזה מועצת המדינה הפדרלית של שווייץ על הצטרפותה לסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, שכללו הגבלות על העברות כספים. חודשיים אחר כך, ב-11 במרץ, פנתה חברת הנפט האיראנית ללשכת ההוצאה לפועל בז'נבה וביקשה ממנה לגבות מחברת הקש סופטרול סכום של כ-94 מיליון פרנק שווייצרי, על פי פסק הבוררים האיראנים מ-2001, עם ריבית שנתית של 5%. חברת הקש, כצפוי, התנגדה לתשלום.

האיש שמייצג את סופטרול וחברות הדלק הישראליות היה, כאמור, דניאל גוגנהיים, בעל משרד עורכי דין קטן בז'נבה, המתמחה בדיני בנקאות ומשפט מסחרי. אבל הקשר שלו לישראל עמוק הרבה יותר מהייצוג של חברת הקש השווייצרית. הוא עומד בראש קרן פילנתרופית, "טרה בונה", שהוקמה כדי לתת מענקים לצעירים יהודים שרוצים לעבוד בחקלאות. את הקרן הקים חבר משפחה, ודניאל גוגנהיים ירש את ניהולה מאביו, פרופ' פול גוגנהיים, שהיה מומחה בעל שם עולמי למשפט בינלאומי. הקרן תורמת מאות־אלפי שקלים בשנה לפרויקטים חקלאיים בנגב ובערבה, כמו "גידול כבשים מבוסס על פסולות", או "ייצור ערק מפסולת תמרים".

ב-8 ביוני 2011 עתרה חברת הנפט האיראנית לבית המשפט בערכאה הראשונה בז'נבה, בדרישה לבצע את צו ההוצאה לפועל. גוגנהיים התנגד בשם חברת הקש, בנימוק שאי־אפשר לאכוף בשווייץ את פסקי הבוררים האיראנים בפרשת חוב הנפט. בית המשפט קיבל את התביעה ב-25 בספטמבר 2012 וקבע שאפשר לגבות את החוב בשווייץ. שני הצדדים מיהרו לערער לערכאה הבאה בתור, בית המשפט לצדק בקנטון ז'נבה. הישראלים התנגדו שוב לתשלום החוב, והאיראנים דרשו לקבלו עם ריבית של עשרות מיליוני פרנק.

בינתיים התרחשו שינויי רגולציה בישראל, שהשליכו גם על ההליכים בשווייץ. ב-31 ביולי 2011 חתם שר האוצר שטייניץ על "צו המסחר עם האויב", שהגדיר את איראן כ"מדינת אויב" והציג רשימה שחורה של ארגונים ואישים איראניים המעורבים בתוכניות הגרעין והטילים, בהמשך לסנקציות הבינלאומיות. חברת הנפט הלאומית של איראן לא צוינה בהודעה במפורש, אבל "פקודת המסחר עם האויב" אוסרת על כל פעילות כלכלית עם מדינות אויב. שנה אחר כך קיבלה הכנסת חוק מיוחד למאבק בתוכנית הגרעין האיראנית, שהרחיב את המגבלות והאיסורים.

עורכי הדין של ישראל בשתי הבוררויות, הקטנה והגדולה, מיהרו להציג את הצו של שטייניץ כראיה לכך שישראל לא יכולה לשלם כלום לאיראנים. אסור לנו, מה לעשות. לבית המשפט בז'נבה הוסבר שאם פז, דלק וסונול ייענו לתביעה וישלמו את החוב לחברת הנפט האיראנית, הן יעברו על החוק בישראל האוסר על תשלומים למדינות אויב.

משטר הסנקציות מגן על צדיק בינו, יצחק תשובה ודוד עזריאלי, בעלי חברות הדלק, שפטורים מהוצאה של עשרות מיליוני פרנקים שווייצריים. אבל שטייניץ לא הסתפק בזה. ב-14 בדצמבר 2011 שיגרה מיכל עבאדי־בוינג'ו, החשבת הכללית באוצר, הנושאת בתואר "האפוטרופוס על רכוש האויב" במשרד האוצר, מכתב רשמי לעו"ד גוגנהיים, שלפיו גם לחברת הקש מז'נבה אסור לשלם את החוב לאיראנים, כיוון שהיא "נשלטת בידי אינטרסים ישראליים".

עכשיו הגיע הקרב המשפטי לערכאה הגבוהה ביותר – בית המשפט העליון של שווייץ בלוזאן. המוסד הזה שונה ממקבילו הישראלי. הוא מורכב ממחלקות מתמחות למשפט פלילי, משפט אזרחי וכדומה, ושופטיו מתמנים לתפקידם על פי מפתח פוליטי המתפרסם בגלוי. השופטת קתרין קלט מהמחלקה האזרחית, שעמדה בראש ההרכבים בתיקי איראן וישראל, מייצגת את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית – מפלגת השמאל, המתנגדת לקפיטליזם ודוגלת בהצטרפות שווייץ לאיחוד האירופי.

לקראת הדיונים בבית המשפט העליון בלוזאן, הכינו המשפטנים הישראלים תיק "עב כרס", כדברי השופטת קלט, ובו תימוכין לטענה שכל תשלום לרפובליקה האיסלאמית של איראן עומד בסתירה לנורמה הבינלאומית של משטר הסנקציות. התיק כלל מסמכים רבים על הסנקציות של האו"ם והאיחוד האירופי נגד איראן, תרשימים מפורטים של עסקאות העבר בין איראן לישראל, החוזים המשותפים וחברות הקש וחוות דעת של פרופסור מלומד ששמו לא פורסם.

התיק הראשון הגיע ללוזאן ב-14 במרץ 2012, בערעור שהגישה ישראל על סמכות הבוררים ב"בוררות הגדולה" על חלוקת הרכוש במיזם צינור הנפט והמכליות. קבלת הערעור היתה עוצרת את ההליך ומשחררת את ישראל מהסיוט של תשלום מיליארדי דולרים למדינת האויב. עורכות הדין של ממשלת ישראל, דומיניק בראון־ברסט ודומיניק ריטר ממשרד "בראון את פייג'" בז'נבה, הציגו חוות דעת של משפטן (ששמו לא פורסם בפסק הדין), לפיה השופטים הצרפתים טעו בקביעתם שחברת הנפט האיראנית נהנית מהגנת האמנה האירופית לזכויות האדם. הן לא הסתפקו בטיעונים הפרוצדורליים, שכבר נדחו בצרפת, והציגו כ"ראיות חדשות" את הצו של שטייניץ ואת תרשימי העסקאות. חברת הנפט האיראנית השיבה לערעור ב-7 במאי 2012, וכצפוי דרשה לדחותו ולהכיר בסמכות הבוררים.

השופטים בשווייץ פועלים מהר. ב-10 בינואר 2013 – פחות מתשעה חודשים לאחר הגשת הערעור - חתמו השופטת קלט וארבעת חבריה להרכב על פסק הדין, שדחה את התביעה הישראלית וקבע שהליך מינוי הבורר היה תקין. השופטת קלט קבעה שהפרשנות הישראלית להסכם המקורי עם האיראנים מ-1968 שגויה. המשמעות היתה שהבוררות תימשך, וישראל תידרש לדון במהות ולא רק בנהלים.

בסוף פסק הדין הגיע תג המחיר: ממשלת ישראל נדרשה לשלם את הוצאות המשפט המרביות שמאפשר החוק בשווייץ, "בגלל גודל הסכום שבמחלוקת". ישראל נתבעה לשלם רבע מיליון פרנק שווייצרי לחברת הנפט האיראנית, ועוד 200 אלף פרנק לבית המשפט. פרקליטי האיראנים רשמו ניצחון מוחלט על עורכות הדין של הישראלים.

ציבור באפלה

פסק הדין השווייצרי ניתן ערב הבחירות בישראל, אבל הבוחרים לא ידעו דבר על המפלה המשפטית שנחלה הממשלה מידי האיראנים בלוזאן, או על החוב המאיים לתפוח. שלושה ימים אחר כך, בישיבת הממשלה, נתניהו חזר על הבטחתו ש"מניעת איראן גרעינית היתה ונשארה המטרה המרכזית שלי כראש הממשלה". צריך לפעול נגד איראן "גם ברמה הבינלאומית וגם ברמה של יכולת פעולה ישראלית", אמר נתניהו והבטיח להמשיך, "אם נזכה, כפי שאני מאמין, באמון הבוחר".

כלי התקשורת היחיד שפרסם את הפסיקה מ-2013 בישראל, אחרי כמה חודשים, היה כתב העת המקצועי "המטען". העיתונים וערוצי הטלוויזיה לא ידעו או התעלמו, עד לדליפת הנפט בחודש שעבר.

ב-18 במרץ 2013 הציג נתניהו את ממשלתו החדשה בכנסת. שטייניץ הוזז למשרד לעניינים אסטרטגיים, ותיק קצא"א ובוררויות הנפט הועבר לידי שר האוצר החדש, יאיר לפיד. "הבוררות הגדולה" שקעה מחדש באפלה, מכוסה בהתחייבות של הצדדים ועורכי הדין לשמירת הסודיות.

אבל במקביל הואצו ההליכים הגלויים בתיק "הבוררות הקטנה" של חוב חברות הדלק. ב-22 במרץ דחה בית הדין לצדק בז'נבה את הערעורים של שני הצדדים, וקבע שהישראלים אינם חייבים לשלם את הריבית שדרשו האיראנים, אלא רק את החוב המקורי של 94 מיליון פרנק. אבל לכל המעורבים היה ברור שההחלטה הזאת היא רק שלב מעבר בדרך לבית המשפט העליון בלוזאן.

הערעור הישראלי לבית המשפט העליון הוגש ב-7 במאי. חברת הקש השווייצרית ומפעיליה הישראלים דרשו לבטל את גביית החוב, ובינתיים לעכב אותה עד לפסק הדין – או להחזיר את התיק לדיון מחדש בערכאה נמוכה יותר. למחרת ביקר עו"ד גוגנהיים בישראל, והשתתף בכינוס חבר הנאמנים של אוניברסיטת בן־גוריון בכובעו הפילנתרופי כנשיא קרן "טרה בונה". נשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, העניקה לו אות הוקרה בטקס בשדה בוקר, שבו נחנך "מכון שווייצריה לחקר האנרגיה והסביבה של אזורים צחיחים".

התורם הציוני לחקלאי הערבה התייצב למשפט בלוזאן מול הפרקליט השווייצרי־איראני. הטיעונים שהציג שם נקראים כמו הגרסה המשפטית לנאומי ראש הממשלה באו"ם: מניעת משאבים כספיים מאיראן, בהתאם למשטר הסנקציות, היא "עיקרון חשוב של המשפט הבינלאומי". ישראל פועלת כדי למנוע מאיראן כספים שיסייעו לה בפיתוח כוח תקיפה גרעיני, שמטרתו "למחוק את ישראל מהמפה", כפי שהצהירו מנהיגיה. העמדה הישראלית מגובה בהחלטות האו"ם והאיחוד האירופי על הסנקציות. תשלום החוב לחברת הנפט האיראנית יעמוד, לפי הפרשנות הזאת, בסתירה למשפט הבינלאומי ולעמדת ממשלת שווייץ.

השופטים השווייצרים לא התרשמו. הטיעונים המדיניים לא קבילים, כתבו בפסק הדין, מפני שישראל לא העלתה אותם בערכאה הנמוכה, ומפני שאינם מנומקים, ומבוססים "על טיעונים אבסטרקטיים הנוגעים למדיניות בינלאומית, ובייחוד על הסכסוך בין ישראל לאיראן". בית המשפט לא מבין, נאמר בפסק הדין, מדוע חוב של חברה שווייצרית לחברה איראנית, בגין חשבוניות שלא שולמו על משלוחי נפט מלפני 34 שנים, רלוונטי למדיניות החוץ של שווייץ כיום. הערעור נדחה, והצד הישראלי חויב בהוצאות המשפט.

אבל השופטים השאירו לישראלים חרך קטן להתחמקות מתשלום החוב ההיסטורי: הם כתבו שהעברת הכסף לאיראנים עשויה להתנגש עם משטר הסנקציות הבינלאומי, שממשלת שווייץ מחויבת אליו, ולכן העבירו עותק מפסק הדין לעיונו של משרד הכלכלה הפדרלי בברן. בכך קיבלו בעקיפין חלק מהעמדה הישראלית, שאותה דחו בבוז בהחלטתם.

הפסיקה מלפני שנה לא סיימה את הסכסוך. ישראל ואיראן ממשיכות בהליכי "הבוררות הגדולה" על צינור הנפט והמכליות. לא ברור כיצד ההוצאה לפועל בז'נבה תגבה, אם בכלל, את חוב "הבוררות הקטנה" מחברות הדלק הכפופות לחוק הסנקציות הישראלי. האיראנים זכו בפסקי דין לטובתם, גם אם לא קיבלו בינתיים את הכספים.

השותפות הישנה של ישראל עם משטר השאה האיראני ממאנת לגווע. חברת קצא"א קיימת וממשיכה בתפעול צינור הנפט, הנמלים ומכלי האחסון, כשהממשלה מסתירה את פעילותה ואת הדו"חות הכספיים שלה – כנראה מחשש שהשותפים הרדומים מאיראן יתבעו עוד כסף על חלקם בשותפות. בעוד שנתיים יפקע הזיכיון של קצא"א על צינור הנפט, הנמלים והמתקנים, ובמשרד האוצר מתלבטים מה לעשות בסיומו.

ישראל השקיעה בשנים האחרונות מאמצים רבים במאבק המשפטי נגד חברת הנפט האיראנית, וההפסדים בבתי המשפט בצרפת ובשווייץ לא ריפו את ידיה. האיראנים מגלים נחישות דומה, למרות הקושי בתרגום ניצחונותיהם המשפטיים להישגים כלכליים. שני הצדדים מעדיפים לשמור על שקט ולא לנצל את ההליכים לצורכי תעמולה; נוח להם יותר להחליף איומים פומביים, לצעוד על סף מלחמה, ולא לגלות שהם יכולים לדבר גם בנימוס ודרך עורכי דין. הציבור הישראלי נותר באפלה, ומנהיגיו מסתירים ממנו את ההידברות השקטה שהם מנהלים כבר שנים רבות עם חברת הנפט הלאומית של הרפובליקה האיסלאמית – וימשיכו לנהל בעתיד הנראה לעין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker