מדוע ביקשו בכירים בממשלה שלא נכניס את הציבור לפאניקה? - כללי - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עשור ל-TheMarker

מדוע ביקשו בכירים בממשלה שלא נכניס את הציבור לפאניקה?

למה רק התחלנו את העבודה, האם יש לנו נוסחת קסם, ומדוע אנחנו חוזרים על אותם נושאים שוב ושוב ושוב?

17תגובות

כשעיתון זה הופץ לראשונה לפני עשר שנים בדיוק, אתר TheMarker כבר היה חלק מרכזי מנוף התקשורת הכלכלית הישראלית, והשקת העיתון היומי הציבה לפני עורכיו ומנהליו כמה אתגרים ניהוליים ועיתונאיים לא פשוטים.

מה עושים, למשל, עם סקופ? האם מעלים אותו מיד לאתר, כפי שאולי ראוי לעשות אם השיקול הבלעדי הוא האינטרס של הקוראים, או ששומרים אותו לעיתון שיופץ רק למחרת כדי שיספק לקוראיו בשורה חדשה, בלעדית ומעניינת? ומה עושים עם סקופ קטן יותר - ידיעה בלעדית אך לא כזאת שתרעיש עולמות, והיא צפויה להופיע רק בעמודים פנימיים של העיתון? האם גם אז ראוי להחזיק אותה?

עמוס בידרמן

ב–2005 לא היתה "תשובת בית ספר" לשאלות האלה, וגם כיום אין. הן היו בסיס לשעות רבות של דיונים, שיחות ולא מעט תסכולים. בארגון שאפתני כל יחידה רוצה להצטיין: אנשי האינטרנט רוצים לפרסם הכל ומיד. אנשי העיתון היומי רוצים לשמור חומרים בלעדיים, בוודאי סקופים גדולים.

בכל יום ובכל שעה עולות שאלות. למשל: פרשן כתב ניתוח מבריק שמסביר מדוע מניה פלונית יורדת בבורסה בחדות. האם מפרסמים את הניתוח מיד, כי המסחר במניה בעיצומו? אולי שומרים אותו לעיתון של מחר, הרי למה לפרסם בעיתון משהו שרבים כבר קראו יום קודם לכן באתר, וממילא גם מחר ייפתח יום מסחר חדש?

TheMarker עשה היסטוריה קטנה בעיתונות, אפילו במונחים בינלאומיים. הוא היה אחד המקרים היחידים של מותג שצמח בעולם הדיגיטלי, התרחב למגזין חודשי, השיק עיתון יומי, ובנה רשת חברתית - TheMarker Café. באמצע העשור הקודם נתפשה מערכת TheMarker כגוף שהצליח לפצח את סוד העבודה המשותפת בפלטפורמות השונות. מנהלים של כלי תקשורת מתחרים, שהתמודדו עם אתגרים דומים, עלו לרגל כדי לשמוע איך עושים את זה.

אלא שלא היתה לנו נוסחת קסם. אין אלגוריתם כזה. מה שיש הוא תהליך של שיקול דעת מתמשך והחלטות שמתקבלות בכל יום כל היום, בידי האנשים העוסקים במלאכה ללא אינטרסים זרים זולת העניין הציבורי. ומה לגבי שיקולים של רייטינג, חשיפה, תפוצה, מספר מנויים, מספר מבקרים ומספר העמודים הנצפים? ודאי שהיו כאלה, ועדיין יש. כל ארגון מדיה שרוצה להיות רלוונטי ולהגיע לקוראיו אינו יכול להתנתק לחלוטין מכל אלה. ואולם שיקולים זרים או מסחריים לא חדרו למערכת.

דניאל בר און

הציבור דורש הסברים

ואז הגיע המשבר של 2008. לפתע הציבור הישראלי, לפחות אותו חלק בציבור שמגלה עניין בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה, מצא את עצמו מביט מטה אל תהום. בלי אסון טבע ובלי מלחמות, הכל הועמד לפתע בסימן שאלה. ניירות ערך צנחו ואיימו למחוק חסכונות ופנסיה של שנים. בנקים התנדנדו. המשק נכנס בן לילה למיתון, ושיעור האבטלה זינק.

רבים גילו שדברים שלקחו עד אז כברורים מאליהם, אינם כאלה. אלה היו ימים שבהם העורכים קיבלו פניות מהממשלה ומבנק ישראל עם בקשה "לגלות אחריות", ולא "להכניס את הציבור לפאניקה". בן לילה נוצר בציבור צמא להסברים: למה כל זה קורה? מי אשם? איך באמת בנויה הכלכלה? מי שולט בכספים ובמנגנונים הכלכליים? מי נושא באחריות - והאם הוא משלם את המחיר כשהוא נכשל?

בחודשים ובשנים שלאחר המשבר נכנסה מערכת העיתון לוואקום המידע הזה. את שאר השיקולים, לרבות משיכות השמיכה הפנימיות, היא שמה בצד. לא היה צורך בהם, וגם לא היגיון. האירועים התרחשו באתר בזמן אמת וטילטלו את השווקים, ואילו התגובות, ההסברים, הפרשנויות והתחזיות מילאו את העיתון בבקרים.

במקביל לטיפול החדשותי השוטף, שמנו דגש על הסברים לאירועים ולמנגנונים המניעים את המערכת. אז למדנו דבר נוסף: אם אתה כותב משהו או הסבר לתופעה כלשהי רק פעם או פעמיים, איש אינו מפנים או זוכר אותם. בנקאים שלא משלמים את המחיר? חבילות שכר מנותקות מהמציאות? עסקים שהם קפיטליסטיים בזמנים טובים, אבל נהפכים לסוציאליסטיים ודורשים עזרה ממשלתית בימים רעים? ממשלות שאינן מצליחות לכפות את רצון העם על טייקונים ובנקאים? ועדי עובדים שגנבו מהציבור את השליטה בחברות ממשלתיות? כל הדברים האלה היו קיימים עוד קודם, אבל יצאו לאור בעקבות המשבר הפיננסי.

הציבור דרש הסברים, ואת ההסברים האלה צריך לכתוב שוב ושוב, לעתים לעייפה, כדי שכולנו נפנים אותם. לא פעם שאלו אותנו מדוע כתבנו כל כך הרבה פעמים על אי.די.בי ועל נוחי דנקנר. התשובה: כי כדי להסביר נושאים כמו פירמידות, שלטון תאגידי, דירוג אג"ח, תיעול רווחים, מונופולים, שכר מנהלים ואיך אחזקה בכלי תקשורת משפיעה על כל אלה - אי־אפשר לכתוב פעם אחת בפלטפורמה אחת. גם לא עשר פעמים בכמה פלטפורמות.

חזרה על אותו סיפור ועל אותו הסבר היא משימה שמנוגדת לתרבות העיתונאית המסורתית. שכר מנהלים? כתבנו על זה אלף פעם. טייקונים שגובים "רנטה כלכלית" ללא סיכון בזכות קשרי הון ושלטון? היה כבר באתר, כתבנו בעיתון בשבוע שעבר, המתחרים עשו על זה שער בסוף השבוע.

בקרב כתבים ועורכים היתה לא מעט התנגדות לחזרות האלה. ואולם אם כלי תקשורת מחליט שחלק מהאחריות שלו כלפי ציבור הקוראים הוא לגרום לו להפנים כיצד עובדים מנגנונים שאיש לא לימד בבית הספר וגם לא באוניברסיטה, החזרה הזאת נדרשת ובלתי־נמנעת.

כך מצאנו את עצמנו מטפלים שוב ושוב בשורה לא קצרה של נושאים: טייקונים שפתאום לא משלמים חובות, אבל רוצים להמשיך לשלוט בחברות שלהם ("תספורות"); מאבקים בחברות פירמידה וניצול קשרי בעלות בין חברות עסקיות לחברות פיננסיות ("ריכוזיות"); הדרכים שבהן גופים פיננסיים, חברות ביטוח ובתי השקעות מגלחים חלק גדול מכספי הלקוחות, ולא נותנים הרבה בתמורה ("מכונת שוק ההון"); הקשרים בין טייקונים לפוליטיקאים ("הון־שלטון"); וכמובן הדרך שבה כל הצדדים משתפים פעולה בתוך האקו־סיסטם הזה ("המועדון"). בדרך כנראה נמצא מאזן לא רע לעבודה בין עיתון, אתר ומגזין חודשי. איך אנחנו יודעים את זה? כי לפחות חלק מהנושאים התחילו לחלחל לתודעה הציבורית.

אמיל סלמן

העבודה רק מתחילה

את ההבנה שהעבודה שלנו לא נפלה על אוזניים ערלות למדנו בקיץ 2011, כשפרצה המחאה החברתית. העצים בשדרות רוטשילד כוסו בפוסטרים נגד קשרי הון־שלטון. צעירים חילקו מדבקות נגד מדיניות הממשלה בשוק הגז הטבעי. על חלק מהאוהלים הודבקו שלטים שנשאו כיתובים כמו "מספרת בן דב". בתהלוכות ובהפגנות, צעירים צעקו "העם רוצה צדק חברתי", אבל גם "הון־שלטון־עולם תחתון".

רבים במחאה היו צעירים שספק אם היו בידם האמצעים או הרצון לרכוש מנוי לעיתון יומי, והם כנראה למדו את הדברים מאתר האינטרנט. בקרב אליטות, מנהלים, חברי הכנסת ופקידים בכירים, העיתון היומי היה זה שהציג בפניהם את הדברים. תמונות רחבות יותר של מערכות היחסים בתוך ה"מועדון" וצמרת המדינה, ותשובות עמוקות יותר לשאלה "מי לעזאזל שולט כאן", סיפקנו במגזין החודשי עם פרויקטים כמו "100 המשפיעים", "500 העשירים" ו"100 חקירות שצריך לפתוח".

אלא שבכך רק התחלנו את העבודה, רק גירדנו שכבה דקה ראשונה מעל מכסה המנוע של מדינת ישראל - והנה שוק המידע והפלטפורמות שוב משתנים לנו. הישראלים, מתברר, עוזבים בהדרגה גם את העיתונים היומיים וגם את מסך המחשב ככלים שבאמצעותם מבררים ולומדים מה קורה בעולם ובקהילה, ועוברים לסמארטפון. על פי סקר עדכני של בזק, ישראלים מבלים 47% מהזמן הפנוי בפלטפורמות דיגיטליות, ובעיקר בטלפון הסלולרי.

אתר האינטרנט של TheMarker יחגוג 15 שנה להשקתו במאי; המגזין יחגוג השנה 14 שנה; והעיתון היומי חוגג היום עשר שנים להולדתו. אבל אנחנו שוב צריכים להשתנות ולהביא מידע והסברים חדשים לפלטפורמות חדשות ולקהלים חדשים. מספיק להביט בכמה מכותרות החודש האחרון -השערורייה בבנק לאומי, האשראי שניתן לאליעזר פישמן, המאבק בנושא מונופול הגז, 
המעצרים בחברת החשמל, חקירת השחיתות במפלגת ישראל ביתנו, וכמובן הררי השטויות, הדמגוגיה והדיסאינפורמציה שמנפקים הפוליטיקאים שלנו מדי יום - 
כדי להפנים שהעבודה שלנו רק מתחילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#