כשתקציב המדינה פרוץ, סופרמן וישראל ביתנו יכולים לחגוג - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשתקציב המדינה פרוץ, סופרמן וישראל ביתנו יכולים לחגוג

כל עוד הפקידים, ובראשם החשבים והיועמ"ש, יתמכו בעמימות - השחיתות תמשיך להתקיים

6תגובות

סגן שר החינוך, ח"כ אבי וורצמן ממפלגת הבית היהודי, מפרסם את עצמו באינטרנט כסופרמן. באחד מתשדירי הסופרמן האחרונים מתגאה וורצמן בהישגיו במהלך כהונתו הקצרה בתפקיד, וההישג הראשון שוורצמן מציין הוא של השגת "70 מיליון שקל למוסדות חינוך, בתי ספר, אולפנות ולתיכונים".

יש לוורצמן סיבה להתגאות בהישג הזה, של הוספת כשתי שעות לימוד לתיכונים הדתיים של החינוך הממלכתי־דתי (חמ"ד) בשנה האחרונה. זה הישג שהוא תוצאה של דיל פוליטי, שכלל הקצאה של 35 מיליון שקל מההסכמים הקואליציוניים של הבית היהודי, ותוספת של עוד 35 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך, כששי פירון עוד עמד בראשו. המטריד הוא שהדיל הזה עבר מתחת לרדאר הציבורי, ולא ניתן לו גילוי נאות.

הדיל התאפשר בשל העמימות שבה מאושרים דילים פוליטיים, בין המפלגות, האוצר והכנסת, וגם בשל חוסר השקיפות הכרוני של משרדי הממשלה. במקרה הזה מדובר בחוסר השקיפות של משרד החינוך, שלא פירסם מעולם את הקצאת שעות הלימוד לפי זרמי חינוך בבתי הספר התיכונים. אם היה פרסום כזה, הציבור היה למד מיד שלפתע גדל מספר שעות הלימוד של התיכונים הדתיים בשעתיים בשבוע.

קרוב לוודאי שגילוי כזה היה מעורר זעקה ציבורית - בהיעדר פרסום אין לנו נתונים השוואתיים על מספר שעות הלימוד המוקצה לכל זרם חינוך בתיכונים, אבל בהנחה שהמצב בתיכונים דומה למצב בבתי הספר היסודיים, הרי שהתיכונים הדתיים אמורים להיות שיאני שעות הלימוד במערכת גם כך — ותוספת של עוד שעתיים ייחודיות רק צפויה להגדיל עוד יותר את הפער שלהם בינם לבין האחרים.

היעדרו של מסד מידע שקוף של מספר שעות הלימוד בבתי הספר התיכוניים, מאפשר את התרקמותם של דילים פוליטיים, שבהם מפלגת יש עתיד העניקה למפלגת הבית היהודי הישג פוליטי נאה — תוספת של שתי שעות לימוד שבועיות — בתמורה להשד יודע מה.

ערוץ היוטיוב של

זהו חוסר השקיפות שמשרת את האינטרס הפוליטי — הוא מאפשר לדילים כאלה להירקם, מבלי שאיש יודע על כך. לו היתה שקיפות, הדילים הפוליטיים היו נעלמים מאליהם, משום שהם היו נחשפים לאור השמש המחטא הכל. השקיפות, לכן, היא המזור לחלק גדול מהשחיתות הפוליטית במדינת ישראל, והיעדרה של השקיפות במרבית משרדי הממשלה אינו מקרי: זה צעד מכוון של המערכת שנועד להסתיר את שחיתותה של המערכת, ולמנוע את התיקון שלה.

חוסר השקיפות השלטוני כאסטרטגיה פוליטית מכוונת — זאת היא כנראה הכותרת של פרשת ישראל ביתנו. מה שהתחיל כאמצעי להסתיר את הדילים הפוליטיים של המפלגות בישראל, הפך ברבות השנים לתרבות פרוצה שמאפשרת שחיתות מוסדית ואישית גם יחד. משרדי הממשלה, שבתוך עמם הם יושבים, משתפים עם התרבות הזאת פעולה — נוח לפקידים להתכופף בפני רצון השרים, ואין כמו העמימות כדי להסתיר זאת.

כמובן, לו היו משרדי הממשלה משרדים מקצועיים ראויים, היו הפקידים מבינים שהאינטרס שלהם הוא הפוך — שקיפות מרבית תגן עליהם מלחצים פוליטיים, כי אף שר לא יסתכן בלחץ לעשייה לא־מקצועית ביודעו שזאת תיחשף.

רק שמשרדי הממשלה מאוישים ביותר מדי פקידים בינוניים, שרואים בשקיפות סכנה אישית — שקיפות משמעה גם השוואת ביצועים, ויכולת לגלות שהפקיד לא הצליח להשיג את המטרה שהוצבה לו. הפקידים אינם מחפשים לעצמם צרות, כלומר, אינם מחפשים דיווח שקוף על עמידתם ביעדים ומטרות, ולכן נוח להם עם העמימות האופפת את פעולותיהם.

התוצאה היא שהבינוניות של הפקידים, עם השאיפות הפוליטיות הקטנוניות של הפוליטיקאים העומדים בראש המערכת, חברו יחד כדי ליצור את העמימות התקציבית כאסטרטגיה שלטונית. העובדה שנבחרי ציבור מושחתים, כפי שעולה מהחשדות לכאורה נגד בכירי ישראל ביתנו, מנצלים את העמימות הזאת כדי לעשות לביתם — לא צריכה להפתיע איש. זאת ממש פרצה קוראת לגנב.

אז הנה הדרך שבה הפרצה התממשה: על אף חוסר השקיפות ארוך השנים שלו, משרד החינוך תחת שי פירון התחיל לעבור מהפכת שקיפות. פירון היה זה שהביא לחשיפת מספר שעות הלימוד המוקצות לבתי הספר היסודיים (להבדיל מבתי הספר התיכונים, שנותרו לא שקופים). פרסום הנתונים חשף עד כמה בתי הספר הממלכתיים־דתיים מופלים לטובה בתקציבים שהם מקבלים, והצדיק את הסטת התקציבים מהם לבתי הספר הערביים. במקרה זה השקיפות היתה הכרחית כדי לתמוך במדיניות החשובה של פירון, של תקצוב דיפרנציאלי (הסטת תקציבי שעות לימוד מהחינוך הממלכתי דתי לממלכתי־ערבי), ולכן היא גם התאפשרה.

יוזמה נוספת של משרד החינוך, נועזת עוד יותר, היתה לחשוף בפעם הראשונה כמה כסף מקבל מהמשרד כל בית ספר יסודי. החשיפה ההיסטורית הזאת עלתה לאוויר למשך פחות מיממה, ואז נעלמה. יש מי שיאמרו כי המשרד התחרט בדיעבד על שקיפות היתר שקפצה עליו, ויש מי שאומרים את ההפך: משרד החינוך ניסה לקבוע עובדות בשטח לשר הבא, ולהפוך את הגילוי לגבי התקציבים שמקבל כל בית ספר לעובדה שלא ניתן עוד לסגת ממנה, ולכן העלה את הדיווח לאינטרנט ולו לשעות ספורות.

הנצחת רבנים

בכל מקרה, במסגרת עידן השקיפות החדש גם חשבות משרד החינוך נהפכה לפורצת דרך. חשבות החינוך מפרסמת באתר האינטרנט שלה את הפירוט המלא של תקנות התמיכות של המשרד. הציבור מוזמן לעיין במסמך המדהים וההיסטורי הזה — כיצד בדיוק חולקו 260.8 מיליון שקל של כספי התמיכות בעמותות של משרד החינוך ב–2013. המדהים במסמך הזה הוא שבסך הכל קיבלו 265 עמותות תמיכות מהמשרד, במסגרת 26 תקנות תמיכה שונות. חלק מהתקנות הן מתבקשות וראויות: תמיכה בתנועות נוער, תמיכה במוזיאונים, הדרכות מוסיקליות, נוער שוחר מדע, עידוד התנדבות ועוד. גם העובדה שיותר משליש מהתקנות נוגעות לתרבות יהודית — שיעורי תורה ותרבות, מדרשות ליהדות, הנצחת רבנים ראשיים, העצמה רוחנית בחינוך הממלכתי דתי — יכולה להיחשב סבירה.

אבל מה שבוודאי אינו סביר הוא המבנה של חלק ניכר מהתקנות, שבזכות השקיפות הנדירה של חשבות משרד החינוך הוא גם נחשף לעיני הציבור: 11 תקנות הן תקנות שבהן יש עמותה יחידה. עוד שתי תקנות הן תקנות עם שתי עמותות בלבד. בסך הכל, כמחצית מתקנות התמיכות של המשרד הן תקנות התפורות למידותיהם של גופים מעטים, יחידי סגולה. כך, תחת התקנה של ארגוני הורים מופיע גוף יחיד, ארגון ההורים הארצי, שקיבל 725 אלף שקל ממשרד החינוך. תחת התקנה של מענקים לשיפוצים באכסניות נוער מופיעה רק אגודת אכסניות הנוער (16 מיליון שקל). תחת התקנה של חוגי סיור מופיעות שתי עמותות, החברה להגנת הטבע (400 אלף שקל), וחוג הסיור של קק"ל (548 אלף שקל). אפשר להניח שבכל המקרים האלה קיומה של עמותה יחידה הוא מובן.

אבל מה תגידו על התקנה ששמה "פעילות התנדבותית למען הקהילה", שבמסגרתה הוקצו 2 מיליון שקל לעמותה יחידה בשם "לאורו נלך"? מדובר בעמותת התנדבות הפועלת ברוחו של מייסד דור הכיפות הסרוגות, הרב צבי נריה. ניתן להניח שהעמותה קשורה לבית היהודי, ויש מקום לתמיהה אם אין אף עמותה נוספת בישראל שיכולה גם היא להתאים להגדרה של הפעילות ההתנדבותית הזאת.

כך, בתקנה של העצמה רוחנית בחינוך הממלכתי דתי חוסה עמותה יחידה, קרן חרו"ת, שקיבלה ממשרד החינוך כמעט 10 מיליון שקלים. תחת הכותרת של הכשרת מורים בחינוך המיוחד חוסה עמותה אחרת, עמותת צעד קדימה, העוסקת בטיפול בילדים נפגעי שיתוק מוחין. ידידים ומעגלים, עוד שתי עמותות התנדבותיות שעוסקות בסיוע לנוער במצוקה — כמעט תמיד בכיוון של חיזוק הזהות היהודית ועידוד שירות צבאי משמעותי — חולקות יחד את התקנה ששמה "תמיכות במינהל החינוך", עם תקציב של 6.7 מיליון שקל.

וכמובן, חייבים לציין גם את התקנה, שלפחות שמה אינו מטעה, של הנצחת הרבנים הראשיים. בתקנה זו נהנתה עמותת "וזאת לראיה" להנצחת מורשתו של הרב קוק מתקציב של 532 אלף שקל, ועמותה "להוצאת כתבי המר"ן הרב ציון מאיר עוזיאל" — מתקציב של 36 אלף שקל.

כשל קריטי

חייבים לחזק את ידיה של חשבות משרד החינוך על גילוי הלב הנדיר בנוגע למבנה תקנות התמיכה, ואפשר רק לתמוה — לאור חוסר השקיפות של שאר המשרדים (לא ניתן למצוא פירוט דומה בכמה מהמשרדים שהוזכרו בחקירת ישראל ביתנו — משרד הפנים, משרד החקלאות וללא קשר לחקירה, משרד האנרגיה) — אם ייתכן שחלק גדול מתקנות התמיכות, ואולי גם תקנות התקציב הרגילות, הן כאלה שבהן תחת שמות תמימים מסתתרים גוף יחיד או כמה גופים בודדים.

זהו כשל קריטי, משום שכאשר מתבקשת ועדת הכספים של הכנסת לתקצב את תקנת "פעילות התנדבותית למען הקהילה" במשרד החינוך, סביר להניח שאף חבר כנסת וגם אף רפרנט באגף התקציבים באוצר לא יודע שתחת השם התמים מסתתר גוף יחיד, ושבאישור לתקצב את אותה התקנה בפועל הכנסת מאפשרת להעביר תקציב היישר לידיים של גוף מסוים. זו בדיוק הפרצה שיכולה לאפשר לנבחרי ציבור ופקידים מתוחכמים לתעל כספי תקציב לגופים ספציפיים, בתמורה לשוחד כמובן (אין הכוונה למקרה הנדון כאן), וזאת מבלי שאיש יחשוד או יבחין בכך.

כשל כזה לא צריך להתקיים, וזו החובה המקצועית של משרדי הביצוע של הממשלה, של חשבי המשרדים ושל היועצים המשפטיים של המשרדים לבדוק את התקנות ולוודא שהן בנויות באופן תקין. השקיפות של משרד החינוך חושפת את חדלונם של גורמי המקצוע במשרדי הממשלה: הם אינם בודקים את התקנות, כי עובדה שתקנות פרוצות מתקיימות. במקרה של משרד החינוך מדובר ב–50% מתקנות התמיכה. אנחנו יכולים רק לנחש אם המצב במשרדים האחרים — שאינם שקופים — אינו גרוע יותר.

הרשלנות של הפקידים המקצועיים במשרדי הביצוע הממשלתיים, ובראש ובראשונה שומרי הסף — החשבים, נציגי החשב הכללי באוצר, והיועצים המשפטיים, נציגי משרד המשפטים — מאפשרת את ההקצאה הלא תקינה של התקציב.

פרשת ישראל ביתנו חושפת שהרשלנות הזאת, על פי החשד, נוצלה לרעה כדי לגנוב את תקציב המדינה. כל זמן שמשרדי הביצוע לא יתעשתו, וכל זמן שהחשב הכללי ומשרד המשפטים לא ישפרו את הבקרות שלהם, אין לנו מה להתפלא על חשיפתן של פרשות שחיתות מעין אלה.

ממשרד החשבת הכללית נמסר: "מבחני תמיכה מגובשים על ידי המשרד הממשלתי הרלוונטי, בשיתוף עם משרד המשפטים, ומפורסמים להערות הציבור וברשומות. המבחנים נבחנים בשים לב לגופים הרלוונטיים, מתכונת פעילותם, שוויוניות המבחנים ועוד. מבדיקתנו עלה כי יש מספר מצומצם של גופים שנתמכים מתקנת תמיכה שבה הם הגופים היחידים. במקרים האמורים, המבחנים שוויוניים ואם יעמדו גופים נוספים בתנאי המבחנים יזכו גם הם לקבל כספים".

החשבת הכללית העבירה רשימה של 15 גופים כאלה: אחד במשרד הדתות, אחד במשרד המדע, ארבעה במשרד התרבות, ותשעה במשרד החינוך.

עד למועד הדפסת הגיליון לא התקבלה תגובת משרד החינוך, וגם לא תגובתו של ח"כ אבי וורצמן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#