למה אתם לא נהנים מהצמיחה במשק? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה אתם לא נהנים מהצמיחה במשק?

לפני ששמים את כל הקופה על צמיחה צריך לברר למי היא הולכת. הצמיחה בשוק הנדל"ן הולכת לבעלי הנכסים, הצמיחה במסחר הולכת למונופולים והצמיחה הציבורית נעצרת אצל ח"כ פאינה קירשנבאום ■ האם יש פוליטיקאי שמבין את זה?

42תגובות

כלכלת ישראל תקועה. אם בשנים האחרונות נהגו קברניטי הממשלה לפתוח כל נאום במשפט ״ישראל עברה את המשבר טוב יותר והיא צומחת יותר מהר מכל מדינה אחרת במערב״ - החל מסוף 2013 זה כבר לא נכון.

עוד לפני מבצע צוק איתן כלכלת ישראל החלה להאט, ובמונחי צמיחה לנפש - המספר שבאמת צריך לעניין את הציבור - היא כמעט שנעצרה. בקיץ שעבר הגיעה המלחמה בעזה שהרגה רבעון שלם של צמיחה, כך שבסיכום השנה הצמיחה לנפש הסתכמה ב–2014 כולה ב-0.7% בלבד, כמחצית מהממוצע במדינות OECD. על פי הערכות בנק ישראל, ישראל אמנם צפויה לצמוח בשנה שנפתחה עתה קצת יותר מהר, ואולי להתקרב בחזרה לממוצע, אבל הקטר שישראל היתה קודם לכן נעצר.

עכשיו ישראל יכולה להביט על עצמה במראה ולהודות: אנחנו כמו כולם. אנחנו תלויים כמו כולם בכלכלה הגלובלית, יש לנו כמו כולם בעיות מבניות קשות, אנחנו לא יעילים, אין לנו איזו נוסחת קסם. ההיי־טק עוד מחזיק אותנו סביב הממוצע, בעיקר בזכות מדד נאסד"ק שחזר ל–5,000 נקודות ויוצר ביקושים לתעשיות התוכנה והטכנולוגיה, אבל מי יודע מה יקרה כאשר האוויר ייצא גם מהבועה העולמית הזו. וכאילו שזה לא מדכא מספיק, יש לנו בישראל חוסר יציבות כרוני במנגנון הפוליטי, אתגרי ביטחון, איומים בחרם כלכלי, סולידריות חברתית מתרופפת ומערכת חינוך חלשה.

תומר אפלבאום

אלא שדווקא לקראת הבחירות, כשכל אזרח מביט בייאוש על רשימת המועמדים ומתלבט עבור מי להצביע (ובמקרים רבים, עבור מי לא להצביע), זה הזמן לבחון מה ניתן לעשות בכלכלה - ואם יש פוליטיקאי שמדבר את השפה הזו. לכאורה, נקודת המוצא של הציבור ברורה. יוקר המחיה גבוה מדי, מחירי הדיור גבוהים מדי, הביטחון התעסוקתי נמוך מדי. קשה לסגור את החודש, קשה למצוא עבודה טובה, ההכנסה הפנויה לא מספיקה. הפתרון המוצע על ידי כולם - כלכלנים, פוליטיקאים, טייקונים ועושי דברם - הוא לכאורה פשוט: צריך לצמוח מהר יותר. אם רק נצמח מהר יותר, רמת החיים שלנו תעלה גבוה יותר ובא לציון גואל.

צמיחה, או איך מחלקים אותה?

רוב הצעות המדיניות מתחילות מכאן. מנתחים מדוע הצמיחה הואטה, מה לא עובד, ומנסים לתקן את המכונה. המתכונים זהים כמעט בכל מדינה מפותחת. פרופ׳ מייקל ספנס, כלכלן זוכה פרס נובל שחקר את תחום התחרותיות בין מדינות, כתב בסוף השבוע מאמר שבו הוא מזהה חמש סיבות לצמיחה הנמוכה. הנה הן: 1. טיפול שגוי במשבר - המדינה לא מזרימה מספיק כסף; 2. הבורסה עולה במהירות, אבל איש לא יודע אם עליית מחירי הנכסים הללו תורמת לצמיחה, והתוצאה הוודאית היא עלייה באי־השוויון; 3. ממשלות שאינן מתפקדות ואינן פותרות בעיות, ומנהלים לא טובים במגזר הציבורי; 4. המבנים הקשיחים בשוק העבודה מקשים על רפורמות; 5. ירידה בביקושים הפרטיים, בין השאר בגלל שינויים טכנולוגיים בשוק העבודה. ספנס סבור כי לו רק ניתן היה לפעול בערוצים הללו, בעיקר בהשקעות ציבוריות, כלכלות המערב היו חוזרות לצמוח מהר יותר.

רבים מהכשלים שמוצא פרופ' ספנס נראים כאילו נכתבו על הכלכלה בישראל. צריך יותר השקעות? בוודאי. אי־שוויון? זו הבעיה שלנו. פוליטיקה ושלטון ציבורי משותקים? ברור. ועדי עובדים מיליטנטיים והסכמי עבודה קשיחים? זה אנחנו. אבל אולי כל הדיון על הצמיחה יוצא מנקודת מוצא שגויה? אולי יוקר המחיה הגבוה ורמת החיים הנמוכה אינם תוצאה של קצב הצמיחה?

המחשבה הבלתי אורתודוקסית הזו מגיעה ממבט על המדינות שמופיעות בראש כל טבלה של ״המקומות שהכי טוב לחיות בהם" או של ״המדינות שבהן האנשים הכי מאושרים״. הצמיחה לנפש בשוודיה, דנמרק, פינלנד, קנדה וגרמניה אינה גבוהה מזו של ישראל, אז מדוע הישראלים הם אלה שרצים לשגרירויות הזרות כדי לקבל דרכון זר וחושבים על הגירה לברלין, טורונטו או ניו יורק? אלה מקומות שבהם קצב הצמיחה לא שונה מהותית מזה שבישראל, גם אם הבסיס של רוב מדינות היעד הללו גבוה יותר.

הנה אולי התשובה המרכזית: כי בישראל, רוב הצמיחה מגיע לקבוצות קטנות של אנשים שמחוברים לשלטון ולאינטרסים - ולא לציבור הרחב, אותו ציבור שנאנק תחת יוקר המחיה. במלים אחרות: הסיפור הוא לא קצב הצמיחה, שעליו יש לממשלת ישראל השפעה לא גדולה ממילא, אלא איך הצמיחה הזו מתחלקת.

שוק הדיור: לבעלי הרכוש, לא לצעירים

אילן אסייג

לדוגמה, כידוע, המחירים בשוק הדיור בישראל עלו בעשרות רבות של אחוזים בשנים האחרונות. אבל אם היעד של המדיניות הכלכלית הוא צמיחה בלבד, הרי שעליית מחירי הדיור היא חיובית, רצויה ומבורכת.

גאות במחירי הדיור מנפחת את כל נתוני החשבונאות הלאומית, היא מעלה את התוצר והיא מגדילה את נתוני הצמיחה. כל עלייה נוספת במחירי הדיור גוררת גידול בפעילות בכל מעגלי העסקים שסובבים את ענף הנדל"ן, ויש המון כאלה. כשמחירי הדירות מטפסים עולים אתם המחירים של ספקי ציוד לבית, מסי הנדל"ן, המחירים של היועצים, המתווכים, השמאים ועורכי הדין, הפעילות והרווחים של הבנקים. כל הכלכלה חוגגת ומאיצה - בדיוק התוצאה הנדרשת.

הבעיה היא שהרווחים מכל הפעילות הזאת נשארים בידי מעטים ובידי בעלי הרכוש, ואילו הצעירים שרוצים ארבע קירות משלהם נדחקים אל מחוץ לשוק הדיור. אמנם העלייה במחירי הדיור גורמת להאצה בצמיחה, אבל רמת החיים, הביטחון הכלכלי והאושר - לא משנה איך נגדיר אותו - רק מתרחקים. התופעה הזו לא נעצרת בנדל"ן, שם המונופול הוא המדינה. היא נכונה לכל מקום שבו יש מונופול, שוק בלתי תחרותי, או שווקים שבהם למקורבים יש מסלול VIP למימון ולמערכת הבנקאות.

המגזר הציבורי: עם הידיים על השאלטר

מקרה דומה עם השלכות כלכליות דומות מתרחש במגזר הציבורי. ההוצאה הציבורית בישראל גדלה בשנים האחרונות, והתקציבים הללו באו לידי ביטוי בחשבונאות הלאומית ובנתוני הצמיחה. הסיפור האמיתי של שוק העבודה בשנתיים האחרונות הוא שכמעט כל מקומות העבודה החדשים שנוצרו בישראל בשנתיים האחרונות הם במגזר הציבורי, בעוד במגזר הפרטי נרשם קיפאון מוחלט בתעסוקה.

אמיל סלמן

ללא ההיי־טק, מספר מקומות העבודה במגזר הפרטי אפילו הצטמק. הכסף הציבורי עושה את שלו, יוצר פעילות, ונתוני הצמיחה עולים, אבל שוב מתעוררת אותה השאלה: מדוע הציבור לא מרגיש את הצמיחה הזו ביוקר המחיה ובאיכות השירותים הציבוריים שהוא מקבל?

התשובה הא שגם כאן התקציבים והצמיחה מגיעים לידי מעטים. הם מגיעים לידיים שנמצאות על השאלטר התקציבי ולגורמים בעלי השפעה פוליטית, ובדרך הם גם נחתכים על ידי מתווכים, מאכערים וגורמים מושחתים. בשבוע שעבר ראינו כיצד מאות מיליוני שקלים הועברו לגופים שמקורבים לישראל ביתנו, ואיך חלק מהכספים נשארו לכאורה, על פי החשד, בידי ח"כ פאינה קירשנבאום ובני ביתה. ראינו גם את מעצר הבכירים בחברת החשמל, וקראנו את החשדות נגדם - שוחד של מאות מיליוני שקלים, כספים שכולם מגיעים מהקופה הציבורית. במלים אחרות, מכל דולר שממשלת ישראל מוציאה, חלק גדול מגיע לידיים של קבוצות אינטרסים ושל מתווכים, ורק חלק קטן מגיע לשימושו של הציבור. צמיחה בזכות השקעות ציבוריות? יש, אבל היא נשארת בידי בודדים.

אין ספק שצמיחה חשובה, ונדרש לעשות כל שניתן כדי להאיץ אותה. אבל להורדת יוקר המחיה ולהעלאת רמת חיים חשובה לא פחות השאלה כיצד הצמיחה הזו מתחלקת. אם בגלל המונופולים חלק גדול מהצמיחה במגזר העסקי נעצרת אצל הטייקונים והעשירים - זה רע לציבור. אם בגלל מחירי הדיור הצמיחה בענף הנדל"ן מגיעה לבעלי הנכסים ולבנקים, בעוד השאר משלמים שכר דירה או משכנתא במשך 25 שנה - זה רע לציבור. אם הגידול בתקציבים הציבוריים מגיע רק לוועדים עשירים, לקבוצות אינטרסים, למושחתים ולמקורבים פוליטיים - זה רע לציבור.

קיים קונסנזוס כמעט מוחלט שמדינות צריכות לעשות את כל מה שניתן כדי להאיץ את הכלכלה, לרבות גידול נוסף בתקציבים הציבוריים, אפילו באמצעות נטילת חובות. אבל לפני שעושים את זה, חייבים לוודא שהצמיחה לא נעצרת אצל מי שכבר גרפו לכיסם את רוב הצמיחה ב-20 השנים האחרונות. מי הפוליטיקאי שמבין את זה ומוכן לשנות את כללי המשחק?

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#