הגנבים חוזרים - כללי - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגנבים חוזרים

דרעי, ישראל ביתנו - הכשלים שמאפשרים לנבחרי ציבור לגנוב מהקופה הציבורית

58תגובות

החקירות הפליליות נגד בכירי ישראל ביתנו מחזירות את ישראל לימים האפלים של החקירות נגד מנהיג ש"ס אז וכיום, אריה דרעי. שוב מתברר שנבחר ציבור בכיר בישראל גונב כספי ציבור. דרעי הורשע בהעברת תקציב המדינה לישיבות בתמורה לשוחד אישי ששולם לו על כך, והחשדות לגבי בכירי ישראל ביתנו כמעט זהים באופיים.

שוב מתברר כי תקציב המדינה פרוץ לגניבות. ואולם בהשוואה לפרשת דרעי - שצצה בתחילת שנות ה–90 - פרשת ישראל ביתנו חמורה ומדאיגה הרבה יותר, מאחר שהיא מתרחשת 20 שנים מאוחר יותר, לאחר שהמדינה חשבה שכבר הופקו כל הלקחים ונסתמו כל הפרצות. רק שעכשיו הגיעו החקירות נגד ישראל ביתנו, וטפחו למדינה על הפרצוף.

בימים האחרונים עוסקים בכירים באוצר ובמשרד המשפטים בניסיונות ראשוניים להבין היכן אירעה התקלה. כלומר, מה היו הפרצות הניהוליות שאיפשרו את פרשת ישראל ביתנו - בהנחה שכל החשדות שהועלו בחקירה יתבררו כנכונים.

פבל וולברג

פרטי החקירה עדיין אינם ידועים במלואם, כך שבשלב זה עוסקים בשני המשרדים בעיקר בשאילת שאלות - ועוד לא בהצבת פתרונות. אבל כבר בשלב מקדים זה, ברור שהשאלות עומדות להיות קשות וסבוכות מאוד. אחרי ששרדנו את דרעי, ועברנו גם את אהוד אולמרט והולילנד, הסברה היתה שיהיה קשה מאוד להפתיע אותנו בפרשת שחיתות ציבורית ממוסדת חדשה. אבל העובדה היא שהופתענו.

גודל ההפתעה נובע מכך שהמדינה סברה שזיהתה כבר את נקודות התורפה בתהליכי התקצוב, וסגרה את מרביתן. כך, מסלול התמיכות הוא מסלול שבו המדינה תורמת כסף לגופים שונים שהיא חפצה ביקרם, בלי שהיא מצפה לקבל דבר בתמורה. להבדיל מהתקשרויות, שבהן המדינה עורכת מכרז לרכישת שירותים כלשהם מגוף חיצוני, הרי שבתמיכות המדינה אינה מקבלת תמורה, פרט לעצם התמיכה בגוף שהמדינה חפצה לקדם.

זה נשמע כמו מסלול בעייתי מאוד, אבל כדאי לזכור כי כמעט כל תקציבי התרבות והספורט בישראל מוקצים בדרך זו - המדינה תומכת במוסדות תרבות וספורט, מאחר שחשוב לה שמוסדות אלה ימשיכו להתקיים, אף שהמוסדות הללו אינם מגישים שירות ישיר למדינה. בסך הכל מקצה המדינה יותר מ–3 מיליארד שקל באמצעות תמיכות לגופים שונים.

שאלת שיקול הדעת

המדינה מודעת לבעייתיות של מסלול התמיכות, ולעובדה שמעורב בו שיקול דעת לא קטן בשאלה איזו עמותה ראויה לקבל תמיכה מהמדינה, ואיזו לא. לכן, נעשתה בשנים האחרונות עבודה ניהולית מקיפה בתוך המדינה להסדרת מסלול התמיכות. נוהל שר האוצר לתמיכות פורסם אך לפני כמה חודשים, והוא משתרע על פני 52 עמודים.

הנוהל מפרט קריטריונים שמקבלי התמיכות צריכים לעמוד בהם, דו"חות שעליהם להגיש, הרשאות לחשבונות הבנק שלהם, מסמכים, חובה של המשרד הממשלתי שמקצה את הכסף לתת לכך פומבי, השיקולים של ועדת התמיכות - בה חברים נציגים של היועץ המשפטי ושל החשב של כל משרד ממשלתי, מבחני התמיכה ועוד. בחלק גדול מהמקרים נוהל התמיכה מחייב שוויוניות. כלומר, לא ניתן להקצות תמיכה רק לתיאטרון מסוים ולא לתיאטראות אחרים, למשל.

הפירוט הדקדקני של נוהל התמיכות החדש אמור היה למנוע כל אפשרות להקצאת כספי תמיכות בדרך לא כשרה. בוודאי שהוא אמור למנוע את הכשל העיקרי, שעובר כנראה כחוט השני בכל החשדות כנגד בכירי ישראל ביתנו - הקשר בין העברת התקציב לבין ההחלטה של נבחר ציבור מסוים.

לשם הדוגמה בלבד: תיאטרון יכול לשלם שוחד לשר התרבות, אם הוא חושב שהשר יכול לסייע לו בתמורה לקבל תמיכה ממשרד התרבות. אבל אם נוהל התמיכה הוא שוויוני, וועדת התמיכות מתפקדת היטב, כך שתמיכות לתיאטראות מתקבלות רק לאחר החלטה מסודרת ולכל התיאטראות בו זמנית - כנראה התמריץ לשחד את השר יפחת מאוד.

הדברים בוודאי נכונים כאשר מדובר בהעברות תקציביות. למשל, העברות תקציביות ממשרד הפנים לרשויות המקומיות. העברות תקציביות אמורות להיות מסודרות וכמעט סגורות הרמטית. למרבית ההעברות התקציביות יש קריטריונים קשיחים - למשל, מענקי איזון המוקצים על פי נוסחה מתמטית. כל ההעברות התקציביות עוברות לאישור חשב המשרד. בסכומי כסף גדולים הן עוברות גם לאישורו של אגף התקציבים באוצר, ואפילו לאישור ועדת הכספים של הכנסת.

לא אמורות להיות תקלות בהעברות תקציביות, ובוודאי שלא אמור להיות קשר בין שיקול הדעת של השר או סגן השר המחליט להעברה התקציבית - שיקול הדעת שיוצר את התמריץ לשוחד. רק שעל פי החשדות הנחקרים, היה קשר כזה.

אמיל סלמן

כשל ראשון: דילים פוליטיים

איך נוצר הקשר הזה? במשרדי הממשלה מתקשים עדיין לזהות את הקשר, אבל כמה חשודים מיידיים צצים ככשל אפשרי. מדובר במקרים שבהם ההעברות התקציביות או ההעברות לתמיכות אינן סגורות הרמטית באמצעות קריטריונים, וקיים מקום לשיקול דעת של השר או חבר הכנסת המקצה את הכסף.

מוקד כשל בולט הוא ועדות הכנסת, והמקח והממכר הפוליטי בין חברי הכנסת לאוצר והשרים על אישור סעיפי תקציב שונים. הקרקס הפוליטי הידוע, שבו יו"ר ועדה מסוים מסרב לקיים דיון בבקשה תקציבית כלשהי של האוצר, אלא אם האוצר יאשר לו בתמורה העברה כספית לתחום שקרוב אל לבו, הוא כנראה אחד הכשלים הקשים ביותר בתקצוב בישראל.

הדיל הפוליטי הזה - גם אם הוא נעשה באישור השרים הרלוונטיים - הוא בדיוק מימוש הכשל שבו שיקול הדעת של חבר כנסת כוחני מסוים מביא לכך שהכסף הועבר למטרה מסוימת. כאן מתקיים הקשר שמעודד שוחד: ישנה כתובת שגורמת לכך שכסף מסוים עובר לידיים מסוימות, ולכן יש תמריץ לשחד אותה כתובת.

מערכת היחסים המעוותת בין משרד האוצר לבין הכנסת, לצערנו, מעודדת את קיומו של הכשל הזה. דילים בוועדות הם עניין רווח, וגם העברות תקציביות חטופות שמשרד האוצר מעביר דרך הוועדות - לעתים אחרי שסגר את הפרטים עם יו"ר הוועדה - הן עניין שכיח. הפתח לשחיתות של חברי כנסת, שינצלו את כוחם בכנסת כדי להטות את תקציבי המדינה ליעדים המועדפים עליהם, הוא גלוי וגדול. ניתן להניח שברוב המוחלט של המקרים, העברת הכספים נעשית למטרות פוליטיות בלבד - כשיו"ר ועדת הכספים היה חרדי, מרבית הדילים נגעו להעברות כספים לישיבות; כשיו"ר ועדת הכספים הוא איש הבית היהודי, הדילים נרקמים לגבי העברת כספים לשטחים. אבל במקום שבו יש דילים ויש אתנן, שם גם קיימת הפרצה שמאפשרת העברת כספים תמורת שוחד.

כשל שני: גופים 
לא מפוקחים

כשל בולט נוסף הוא זה של העב"מים התקציביים - גופים מתוקצבים שאינם מפוקחים. החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית היא דוגמה בולטת לעב"ם כזה, והעובדה שחלק מהחשדות כנגד בכירי ישראל ביתנו נוגעים לכספים שהועברו דרך החטיבה להתיישבות אינה מפתיעה. כשיש כסף ציבורי ללא פיקוח, קיימת פרצה שקוראת לגנב. אין מה להתפלא אחר כך אם מתברר שהגנבים אכן הגיעו.

כשל שלישי: השלטון המקומי

כשל שלישי וחמור ביותר נוגע לפיקוח והנהלים הרופפים של השלטון המקומי בכלל, ושל משרד הפנים בפרט. העובדה שהשלטון המקומי אינו מפוקח ופרוץ לשחיתות פוליטית אינה חדשה. רק בחודשים האחרונים הורשעו שני ראשי עיר בולטים (של בת ים ורמת השרון), ונערכה חקירה ברמת גן.

מה שמטריד הוא חוסר היכולת של משרד הפנים לפעול לשינוי המצב ולהידוק הפיקוח על השלטון המקומי. ניסיונות שנעשו לאורך שנים במטרה להפריד את הפיקוח והבקרה על השלטון המקומי ממשרד הפנים, באמצעות הקמת רשות פיקוח עצמאית, הוכשלו תמיד בידי המשרד. אולי פרשת ישראל ביתנו תביא סוף־סוף להסקת מסקנות ניהולית לגבי הצורך בהידוק הפיקוח על השלטון המקומי.

במקביל, ברור שגם משרד הפנים עצמו פרוץ להעברות תקציביות לא תקינות. נזכיר שלשר הפנים יש תקנה תקציבית, רזרבת השר, המאפשרת להקצות כספים לרשויות המקומיות על פי שיקול דעת השר. לא ידוע אם בפרשת ישראל ביתנו נעשה שימוש ברזרבה הזאת דווקא - אבל עצם קיומו של תקציב ממשלתי הנתון לשיקול דעת של השר הוא שוב פרצה חמורה.

כשל רביעי: כספים קואליציוניים

ולבסוף, הפרצה הגדולה ביותר היא כמובן זו הגלויה ביותר - הכספים הקואליציוניים, שהמפלגות רשאיות לנתב אותם לפי שיקול דעתן המוחלט. לזכותו של יאיר לפיד ייאמר שהוא סתם את הפרצה הזו בתקציב האחרון, אבל ייתכן שלפחות חלק מהחשדות כלפי ישראל ביתנו נוגעים להסכמים קואליציוניים משנים קודמות. בכל מקרה, אין ספק שכספי תקציב שמוקצים באופן ישיר על פי שיקול דעת של שרים וחברי כנסת הם כספים שמועדים לשחיתות. את ההרגל של הכספים הקואליציוניים חייבים לעקור מן השורש, ובהקדם.

החשודים המיידיים הללו הם ממוקדים מאוד - צמתים שבהם עובר תקציב בלי שקיפות מספקת, ועם יותר מדי גמישות ושיקול דעת. חוסר שקיפות וגמישות הם פרצה מסוכנת. נהלים הדורשים שקיפות מלאה וקריטריונים קשיחים הם אלה שעשויים למנוע שחיתות. התוצאה היא אמנם ביורוקרטיה ומשפטיזציה, כפי שהשרים מרבים להתלונן, אבל אם החשדות בפרשת ישראל ביתנו יתבררו כנכונים - משפטיזציה תהיה המחיר שניאלץ לשלם. זהו, כנראה, הנזק הכבד ביותר של חזרת הגנבים הפוליטיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#