העיתונות הכלכלית: האם ברגע האמת היא משרתת את הטייקונים? - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העיתונות הכלכלית: האם ברגע האמת היא משרתת את הטייקונים?

בשבוע שעבר נאלצו העיתונים לחשוף את ה-DNA האמיתי שלהם

57תגובות

זה שלוש השנים העיתונים הכלכליים מותחים ביקורת על יוקר המחיה, מעלים פוסטים מהפייסבוק על המילקי ומנהלים קמפיינים להעלאת שכר המינימום. זה חדש: כמו רבים אחרים, המחאה החברתית תפסה כמה מהעיתונים הכלכליים בלתי מוכנים, חשפה את ניתוקם מהמציאות הכלכלית בישראל ועוררה את הציבור לדון בקשרים התת קרקעיים שלהם עם מוקדי כוח וכסף. בתגובה, העיתונים אימצו גישה חברתית יותר מזו שהיתה להם אי פעם.

אבל בשבוע שעבר הם שוב נאלצו לחשוף את ה–DNA האמיתי שלהם.

כתבות נוספות ב-TheMarker

רזה, אינטרנטית ובלי שטויות: כל מה שצריך לדעת על הטלוויזיה של סלקום

למה התנצלה פייסבוק על סיכומי השנה שלה?

אמיל סלמן

מה קרה? בשנתיים האחרונות הצליח מונופול הגז להתל ברגולטורים בישראל, והלך וצבר עוצמה חסרת תקדים. אז קרו שני דברים. הראשון: המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, פירסם חוות דעת שבה הוא מודה לראשונה שהמונופול של יצחק תשובה גדול על הדמוקרטיה הישראלית. השני: הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, קרא לבחון מחדש את ההסדר שמנציח לדעתו את המונופול.

לפתע לא נותרה ברירה לעיתוני הטייקונים: הם היו חייבים לקחת צד - זה של הציבור או זה של המונופול. המקרה הזה אינו דומה לשכר מינימום, שבו אפשר לקחת צד חברתי על חשבון הקופה הציבורית, או מסי חברות שממילא חלים בעיקר על חברות זרות ויצואניות שאינן שייכות למועדון הטייקונים הישראלי. לפתע העיתונים היו צריכים להחליט: האם הם בעד מיליוני ישראלים שמשלמים מסים ובעד הורדת יוקר המחיה ומחירי הגז והחשמל - או שהם בצד של יצחק תשובה, קובי מימון ומשפחת רוטלוי, ברוני הגז החדשים של ישראל.

מה הם בחרו? כמו במקרה של דני ונוחי דנקנר ושל ועדת הריכוזיות, גם הפעם הם לקחו את הצד של הטייקונים. כך פתחו בשבוע שעבר העיתונים "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" בקמפיין נגד הממונה ובעד מונופול הגז.

מיכל פתאל

לא כולם היו מוכנים לזה: הפעילים החברתיים, התנועות העצמאיות והיזמים החברתיים שחשבו שהעיתונות אתם, גילו לתדהמתם שהיא אתם רק כל עוד ניתן להיות חברתי על חשבון משלם מסים אלמוני. הם גילו שהעיתונים הללו אתם כשאפשר לכתוב סיסמאות של ההסתדרות. אבל כאשר העיתונים צריכים להתייצב מול טייקון גדול, כזה שקשור לבנקים ולשוק ההון - היא תשכח בן לילה מהסיסמאות על יוקר המחיה והדמוקרטיה, ותתייצב לימינו של הטייקון.

רוב הציבור היה 
מחוץ למשחק

גיל יוחנן

זה נראה כמו שידור חוזר של פרשת ועדת הריכוזיות, שיצאה לדרך ערב המחאה החברתית. העיתונים של הטייקונים, ובראשם קבוצת מוזס ופישמן, טענו אז שאין שום בעיית ריכוזיות במשק, או שזו בעיה לא חשובה. הם ביקשו להחזיר את הדיון לפסים שלא מחייבים או מביכים את אף אחד, לנושאים כמו העוני והשכר הנמוך במשק.

רק לאחר המחאה, ולאחר שמלכי הריכוזיות נוחי ודני דנקנר הודחו משליטתם, אימצו העיתונים הללו את הרעיון שהריכוזיות היא בעיה קשה המשפיעה על רוב ענפי המשק ועל קבלת ההחלטות. יש לא מעט דמיון בין הקמפיין של "גלובס" מ–2010 נגד "פופוליזם הריכוזיות", לבין הקמפיין הנוכחי נגד "פופוליזם מונופול הגז". שניהם חד צדדים, ללא ספקות וללא קבלת האפשרות שהרפורמות הללו יועילו למשק ולציבור.

ובכל זאת משהו שונה בסיפור הנוכחי: הסביבה הציבורית של ערב ועדת הריכוזיות אינה זהה לתודעה הציבורית של ימים אלה. בשנתיים האחרונות גברה באופן דרמטי המודעות של הציבור לנושאים של יוקר המחיה, מונופולים, ההשפעה של הבנקאים, השפעתו של מועדון ההון־שלטון והקשרים של העיתונים עם הטייקונים. היום, למשל, כבר יודעים חלק גדול מהקוראים על התלות של אליעזר פישמן, בבואו לגלגל פעם נוספת את החובות הפרטיים הענקיים שלו, במועדון שבו חברים מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח ואיש העסקים הנזיל יצחק תשובה.

עד לפני שנים בודדות שירתו עיתוני הטייקונים את חברי מועדון הריכוזיות והבנקאים בלי שאיש הבחין בכך. הם הצטרפו לעמדת הטייקונים שלפיה אין בעיית ריכוזיות, אין בעיית הון־שלטון ואין שום דבר בלתי תקין בממשל התאגידי של החברות הגדולות. רוב הציבור היה אז מחוץ למשחק לחלוטין. איש לא הבין מה נעשה בשוק ההון, איך ההחלטות מתקבלות, מי קובע מה יהיה כתוב בעיתונים. מעטים גילו עניין, למשל, ברפורמת הסלולר שהלכה והתגבשה למרות התוצאות הדרמטיות שלה על רווחת הציבור וההכנסה הפנויה שלו.

עכשיו המצב אחר. רבים בציבור מבינים שחלק מהעיתונות בישראל לא מחפש פתרונות עבורם, ושהוא אולי חלק מהבעיה. רבים מתחילים להפנים שהעיתונים הם חלק מרכזי במנגנון מתוחכם ומניפולטיבי, המייצר סדר תקשורתי שמשרת את מוקדי הכוח בישראל: הבנקים, מונופול הגז, ההסתדרות והפוליטיקאים שאוהבים אותם.

עופר וקנין

בסיבוב הנוכחי, אלפים מקוראי העיתונות הכלכלית כבר מבחינים בהתייצבות של העיתונות הכלכלית נגד גילה והכוונה שלו לנסות בכל זאת להוריד את מחירי הגז.

פופוליזם הריכוזיות, פופוליזם הגז

פופוליזם הריכוזיות הוא מונח שנולד ב–2010 כשראש הממשלה, בנימין נתניהו, מינה את הוועדה להגברת התחרותיות במשק. עיתוני הטייקונים התנגדו לה, והעיתון "גלובס" מיתג את סדרת הכתבות שפירסם נגד הוועדה כ"פופוליזם הריכוזיות". טענתו של "גלובס" היתה שהדיון פופוליסטי, לא מקצועי, המצאה שאומצה על ידי הדרג הפוליטי משיקולים של יחסי ציבור. בהמשך התבהר אחרת: הוועדה מצאה שורה ארוכה של ליקויים במבנה המשק; היא מצאה שהריכוזיות במשק גבוהה, היא פירטה שורה של סכנות והיא המליצה על שורה של חוקים לצמצום הריכוזיות.

העיתונים תקפו 
עוד לפני המסקנות

בשנים שלאחר מכן נראה היה שגם עיתוני הטייקונים שהתנגדו לוועדה אימצו רבים מעקרונותיה. הם החלו לכתוב על נושאים חברתיים, סכנות משקיות וצרכניות, יוקר המחיה וגם הריכוזיות. אבל בשבוע שעבר, לאחר שהממונה על ההגבלים העסקים גילה פתח מחדש את שאלת ההסדרה של שוק הגז בישראל, יצאו עיתוני הטייקונים האלה לקרב כמעט זהה.

אבל מדוע? על פניו, אין סיבה לפקפק במוטיבציה של הממונה על ההגבלים העסקיים. מבחינתו זהו צעד לא קל: הוא נוטש תוכנית להסדרת השוק שעליה הוא עצמו עבד, לאחר שהגיע להחלטה שלא תשיג את יעדה. הוא ודאי ידע שיספוג ביקורת, אך בכל זאת החליט שהאינטרס הציבורי חשוב יותר, שלציבור מגיעים גז וחשמל זולים יותר. קשה לזהות אצל הממונה מניע או אינטרס נסתר: מה יש לו להרוויח מיציאה למלחמה ביצחק תשובה, ראש הממשלה ומשרד האנרגיה?

משה כחלון
עופר וקנ עופר וקנין

אולי אפשר להניח שהעיתונים שתוקפים את הממונה בדקו את הסוגיה המורכבת, התייעצו עם מומחים, שמעו את כל הצדדים והגיעו למסקנה שהחלטתו תפגע בציבור. אלא שהמתקפה נראית מוקדמת: הממונה בסך הכל ביטל תוכנית שעדיין לא יושמה ועדיין לא הציג תוכנית אחרת לשוק הגז. האם לא היה ראוי מצד המבקרים להמתין כמה שבועות כדי לבחון את התוכנית החלופית, ואז להתייחס אליה? כך היה גם בוועדת הריכוזיות: המתקפה החלה עוד לפני שחברי הוועדה החלו לעבוד, והרבה לפני שהיה להם שמץ של מושג כיצד ייראו מסקנותיה. אם נחזור לרגע לוועדת הריכוזיות ולקמפיין "פופוליזם הריכוזיות", נגלה שהמרוויחים העיקרים מהמתקפה היו אמורים להיות הטייקונים. ומה הפעם? מהקמפיין הנוכחי נגד החלטת הממונה, אם יצליח, ייהנו שוב יצחק תשובה, השולט במונופול, יחד עם שותפיו.

שני הקמפיינים הללו לא היו המקרים היחידים שבהם עיתוני הטייקונים נרתמו למען האינטרסים של בעלי הון. ב–2009, בעת ימי המשבר הפיננסי, ביקשו אותם אנשים בדיוק מהממשלה שתרכוש את איגרות החוב שלהם, לאחר שירדו בחדות. העיתונים שלהם תמכו בדרישה, אך משרד האוצר התעלם. לאחר מכן, כשנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ביקש להרחיק את דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים, היו אלה אותם עיתונים שעמדו לצדו ותקפו את הנגיד ואת מפקח על הבנקים. מהרצף הזה כבר אי אפשר להתעלם: בכל פעם שהטייקונים נדרשים להתמודד עם איום גדול באמת, העיתונים שלהם עמדו לצדם בעבר, ואולי יעמדו לצדם גם בעתיד. ההבדל בין אז להיום הוא שהולכים ומתרבים האנשים שמזהים את זה.

מה יעשה כחלון אם יהיה שר האוצר?

משה כחלון, המטאור הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית, בנה את המוניטין שלו על שבירת המבנה הריכוזי של שוק הסלולר וירידת המחירים שבאה בעקבותיה - וביסס את הקמפיין שלו על המוטיב הזה. הוא מציג את עצמו כמתנגד למונופולים וכתומך בתחרות, בהורדת יוקר המחיה ובהפחתת מחירי הדיור. כחלון מבטיח לציבור לחזור על ההצלחה בשוק הסלולר גם בענפים נוספים, וכך הוא גורף בסקרים מספר דו־ספרתי של מנדטים בבחירות הקרובות. כרגע נראה כחלון כמועמד מוביל לשר האוצר, התפקיד שהוא יבקש כשיכניס את מפלגתו לקואליציה הבאה. אם היו לו יותר מעשרה מנדטים, קשה לראות ראש ממשלה שיסרב לו.

אלא שדווקא בשבוע שבו נפתח לרווחה הדיון הציבורי על מונופול הגז, כחלון דיבר חלש - ולא התייצב בעוצמה ובהחלטיות מאחורי הממונה על ההגבלים. כשנשאל על כך, הוא סיפק ציטוט כללי ולא מחייב: "אנחנו בעד תחרות בכל תחום - בגז, בסלולר, בדיור, בבנקאות ובענפים אחרים. המפלגה מתנגדת למונופולים בכל התחומים, כולל בגז. התחרות היא ידידתו הטובה ביותר של הצרכן, והמונופול הוא האויב הכי גדול של המשק והכלכלה".

האם ניתן לקבוע מכך שכחלון תומך בדיויד גילה? נתניהו כבר הבהיר שאינו מתלהב מהחלטת הממונה על ההגבלים, והעביר את הכדור לכלכלן שלו במשרד ראש הממשלה, יוג'ין קנדל. עולה השאלה: אם נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, האם שר האוצר כחלון יתעמת מולו בסוגיית הגז?

פחות משלושה חודשים לפני הבחירות, ספק אם ההצהרה הנוכחית של כחלון תספק את הציבור ששוקל לבחור בו: הוא לא יכול להסתפק בתגובה כה כללית כלפי המונופול הגדול ביותר. מחוץ לתומכים הנלהבים ביותר שלו, רבים חושדים בכחלון שאין לו עמוד שדרה, שאין לו אג'נדה אמיתית, שאין לו כוונה להתעמת עם מוקדי כוח. הם חושדים שהוא עוד פוליטיקאי מקצועי שאימץ סיפור טוב לקראת הבחירות כדי לגרוף קולות בקלפי.

ויש עוד סיבה מדוע כחלון אינו יכול לחמוק מהתייחסות ברורה לשוק הגז: ידיד קרוב שלו, קובי מימון. מימון הוא בעל השליטה בקבוצת ישראמקו, המחזיקה בכ–29% ממאגר הנפט תמר, והוא עשוי להיות בין הנפגעים אם וכאשר מחיר הגז יירד כתוצאה מהמהלכים החדשים של הממונה על ההגבלים. התחמקות של כחלון בטיפול במונופול הגז עלולה להעלות כלפיו חשדות שהוא פועל למען האינטרסים של חברו - ולהכתים את המונטין שלו כאיש נקי שאינו כפוף לאינטרסים של אף טייקון.

אם כחלון רוצה לסלק מעליו את החשדות והחששות הללו, אם ברצונו לשכנע את תומכיו שהוא אכן מתכוון למה שהוא אומר, ושהוא יטפל במונופולים ללא משוא פנים וללא לחצים מחברים, תורמים או בעלי אינטרסים, עליו להביע עמדה ברורה ונחרצת בעניין מונופול הגז. גם אם עמדתו תעלה לו בביקורת מצד העיתונים - שהסירו בשבוע את המסכה החברתית שלבשו, וחזרו לעמוד מאחורי בעלי הכסף הגדול.

עופר וקנין

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם