כך סוחטים הבנקים את הלקוחות החלשים שלהם

הישראלי אוהב את כרטיס האשראי שלו - רק שהוא לא יודע שהאשראי אינו ניתן בחינם

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב ארלוזורוב

האם הבנקים בישראל עוסקים בסחיטה באיומים, פרוטקשן, בידיעתו ובהסכמתו של הפיקוח על הבנקים? לא, אנחנו לא מתכוונים לכך שהבנקים חברו לארגוני פשיעה חלילה, ואין ספק שהבנקים הישראליים הם ארגונים עסקיים לגיטימיים ומנוהלים היטב. ועדיין, התחרות הפגומה ביניהם והמבנה המעוות של שוק כרטיסי האשראי המקומי גורמים לכך שבזה בדיוק הם עוסקים - תוך סחיטת לקוחותיהם החלשים, ובמקרה שלנו העסקים הקטנים.

הסחיטה מקורה בפטנט ישראלי ייחודי, שאין דומה לו בעולם. זהו הפטנט של כרטיס האשראי הפופולרי בישראל, כרטיס החיוב הנדחה, שבו אנו קונים, למשל, זוג נעליים ב–1 בחודש, אבל חשבוננו בבנק מחויב בגין הקנייה רק ב–30 בחודש. בדרך זו הלקוחות, מחזיקי הכרטיסים, מקבלים אשראי של עד 30 יום, מאחר שהקניות נפרשות על פני החודש כולו, ובממוצע מדובר ב–17 ימי אשראי.

פרשנות: "הסיוט של הרוסים רק מתחיל"

מי מאשר צ'קים של מאות אלפי שקלים ליובל המבולבל?

20 ג'יגה // גולן טלקום עוברת לדור הרביעי ומציעה את חבילת הגלישה הגדולה בישראל

שליש מהצריכה הפרטית בישראל, 200 מיליארד שקל בשנה, עובר דרך כרטיסי החיוב הנדחה. כלומר ששליש מהציבור נהנה מהאשראי חינם לכאורה שהוא מקבל מכרטיס האשראי שלו במשך 17 יום. הציבור הישראלי אוהב מאוד את כרטיס האשראי בחינם שלו, וניתן להניח שזהו אחד הצידוקים לכך שהוא מסכים לשלם דמי ניהול לחברת כרטיס האשראי (הבנק) עבור הכרטיס שלו. ואולם שהתפישה הציבורית האוהדת הזאת לוקה בטעויות ענקיות.

הטעות הבסיסית ביותר היא המחשבה שהבנק הוא זה שהעמיד את האשראי הזה. הבנק, שהוא גם חברת כרטיסי האשראי המנפיקה את הכרטיס, מעביר בעצמו את סכום קניית הנעליים לסולק, ומהסולק לבית העסק, רק ב–30 בחודש. הבנק, כלומר, משלם לבית העסק רק ברגע שהוא מחייב את חשבון הלקוח - בסוף החודש. מי שנשאר חשוף ל–17 ימי האשראי הממוצעים הוא לא הבנק, כי אם בית העסק. זוהי חנות הנעליים הקטנה שמכרה לנו את הנעליים ב–1 בחודש וקיבלה את התמורה מחברת כרטיסי האשראי (הבנק) רק ב–30 בחודש. הבנק, שגובה מאתנו דמי ניהול עבור כרטיס האשראי, כלל אינו צד לעסקת האשראי הזאת, אף שאנו טועים לחשוב כך.

זהו מבנה אשראי ישראלי ייחודי. במדינות אחרות, כרטיס החיוב הנדחה מתבסס על אשראי שמעמיד מנפיק הכרטיס (הבנק) ללקוח. משמע, לקוח בחו"ל שקונה את הנעליים ב–1 בחודש עדיין יחויב רק ב–30 בחודש, אבל חנות הנעליים הקטנה תקבל את הכסף שלה מיד (בדרך כלל בתוך יום־יומיים). את האשראי שלו, 17 יום בממוצע, יקבל הלקוח בחו"ל מחברת כרטיס האשראי. החברה משלמת לסולק ולבית העסק מיד, אבל מחייבת את חשבון הלקוח רק בחלוף 30 יום.

טיסות בזול וטלוויזיה בחינם: 8 אתרים ואפליקציות שיהפכו את חייכם לנוחים יותר

מה הסיכוי שלך לעבוד בגוגל, והאם זה בכלל כדאי?

תומס פרידמן: הישראלים מאסו בנתניהו שממשיך להבטיח "אין מוצא וכולם שונאים אותנו"

לעתים האשראי הזה בחו"ל ניתן בחינם, עקב התחרות בין מנפיקי הכרטיסים, ולעתים הוא ניתן תמורת ריבית שנקבעת בין הלקוח לחברת כרטיס האשראי. בכל מקרה, חברת הסליקה ובית העסק אינם צד לעסקת האשראי.

היפוך התפקידים הוא הפטנט הייחודי והבעייתי של המשק הישראלי. הפטנט הזה יוצר הטעיה צרכנית ברורה, משום שאנו טועים לחשוב שחברת כרטיסי האשראי עשתה לנו טובה בכך שהיא נותנת לנו אשראי ל–30 יום בחינם, ולא היא.

הפטנט הזה גם יוצר אשליית שווא נוספת של הציבור, כאילו מדובר באשראי חינם. חנות הנעליים הקטנה הרי לא באמת יכולה להעמיד לנו אשראי חינם ל–30 יום. כדי לממן את עצמה, היא נאלצת לקחת אשראי ביניים, הלוואות ביניים מהבנק או נכיון צ'קים מחברות שעוסקות בכך, שעולה לה כסף רב. רשות ההגבלים העסקיים העריכה את עלות המימון של ימי האשראי הללו לעסקים הקטנים במאות מיליוני שקלים בשנה. היא גם ציינה שזוהי עלות עודפת מיותרת למשק: הבנקים משלמים ריבית נמוכה בהרבה מזו שמשלמים העסקים הקטנים, ולכן הבנקים היו יכולים להעמיד את ימי האשראי לציבור בעלות משקית נמוכה בהרבה.

את העלות הזו, בכל מקרה, העסקים הקטנים גובים חזרה מהציבור באמצעות ייקור המוצרים. האשראי, לכן, אינו ניתן חינם, להפך, הוא אשראי יקר יותר מממצב שבו הוא היה ניתן לציבור באופן ישיר על ידי הבנקים - הוא פשוט לא שקוף. את המחיר האמיתי והגבוה מאוד משלם הציבור, מבלי להבין את המצב.

זאת ועוד, הבנקים מבססים את המוניטין של חברות כרטיסי האשראי שלהם על הטעיית הציבור ועל ניצול לרעה של העסקים הקטנים, שנאלצים להעמיד את ימי האשראי במקומם. הניצול גדול עוד יותר, משום שהעסקים הקטנים - שנדחפו להעניק ללקוחות אשראי ל–30 יום - נאלצים לממן את עצמם בהלוואות ביניים, או בשירותי נכיון הניתנים להם על ידי הבנקים.

זהו בדיוק הפרוטקשן הישראלי: קודם הבנקים מכריחים את העסקים הקטנים להעניק לציבור 30 ימי אשראי, ואחר כך הם גם גובים מהעסקים הקטנים ריבית עבור מימון הביניים שהם נותנים להם, כדי שיוכלו לשרוד את אותם 30 הימים. סחיטה באיומים כבר אמרנו?

דרישות הון של
 100 מיליון שקל

הסחיטה הזאת מתגמדת ביחס לנזק הכבד באמת של הפטנט הישראלי שלנו - הפגיעה בתחרות בחברות כרטיסי האשראי. הפטנט הייחודי, שבו חנות הנעליים מקבלת את הכסף רק בסוף החודש, כולל רכיב נוסף, זה של חברת הסליקה. חברת הסליקה היא הצנרת של ענף כרטיסי האשראי; היא מקבלת את הדיווח על העסקה מחנות הנעליים, בודקת את אמתות הדיווח, ולאחר כן פונה לחברת כרטיס האשראי (המנפיק), מחייבת אותה במלוא הסכום ומעבירה אותו לחנות הנעליים.

מדובר בפעילות תפעולית־מחשובית מסובכת, אבל הסיכון בה מוגבל לבעיות תפעוליות בלבד. לכן, רף הכניסה לחברות סליקה בעולם הוא נמוך. באירופה, למשל, הן נדרשות להעמיד הון עצמי של פחות ממיליון יורו, והתחרות ביניהן עמוקה יחסית. מי שנהנים מהתחרות הם בתי העסק, שנדרשים עקב כך לשלם עמלה נמוכה יותר לחברות הסליקה.

כל זה אינו תקף בפטנט הישראלי, שבו חברת הסליקה, כמו בית העסק, מקבלת את הכסף רק בסוף החודש. זה אומר שבמשך 30 יום חברת הסליקה מחויבת כלפי חנות הנעליים, ונמצאת בהמתנה עד שחברת כרטיס האשראי (הבנק) תשלם לה. חברת הסליקה נמצאת באותם 30 יום בחשיפה לסיכון שמא הבנק יקרוס.

הסיכון הזה נמוך מאוד, ובכל זאת לסיכון של בנקים יש מחיר. לכן, לפי הוראות היציבות על הבנקים בעולם (בזל 3), המפקח על הבנקים בבנק ישראל הציב דרישות הון גבוהות מחברות הסליקה בישראל. מדובר בדרישה להון בסיסי של 10 מיליון שקל, שמעליו הון שנגזר מהיקף הסליקה, כלומר היקף החשיפה לסיכון של קריסת הבנקים במשך 30 יום. רשות ההגבלים העסקיים חישבה ומצאה שזו דרישת הון בסך 100 מיליון שקל לסולק שיתפוס נתח של 20% מהשוק הישראלי.

הון של 100 מיליון שקל הוא חסם כניסה אדיר למתחרים חדשים. זו כנראה הסיבה העיקרית לכך שמאז נחקק החוק שמאפשר את כניסתם של סולקים חדשים ב–2011, עדיין לא נכנס סולק חדש לענף. זו גם הסיבה שבגינה כמה חברות סליקה בינלאומיות שגיששו את דרכן לשוק הישראלי נסוגו מיד כששמעו על דרישות ההון שבהן יידרשו לעמוד. זו הסיבה לכך שהשליטה בשוק של שלוש חברות כרטיסי האשראי, שהן גם שלוש החברות הסולקות של הכרטיסים, נשארת מבוצרת היטב.

זו הסיבה לממצא המוזר של רשות ההגבלים: מתברר שאף שהעלויות של חברות הסליקה בישראל ירדו בחדות בשנים האחרונות (הרשות הפחיתה את העמלה שמשלמות חברות הסליקה וחברות המנפיקות את כרטיס האשראי ב–40%), העמלה שהן גובות מבתי העסק ירדה מעט מאוד (רק ב–20%, מחצית הירידה המצופה). אין ספק שחוסר התחרות בסליקה איפשר לחברות להגדיל את רווחיותן, על חשבון העסקים הקטנים.

כל זה קורה בגלל התשלום באיחור של 30 יום. לו חברות הסליקה היו מקבלות את הכסף מיד, דרישות ההון העצמי מהן היו צונחות ב–90% - מ–100 ל–10 מיליון שקל בלבד. הון עצמי של 10 מיליון שקל הוא כבר דרישה שניתן לעמוד בה, והוא היה מאפשר כניסה של סולקים חדשים, שהיו מכניסים תחרות לשוק כרטיסי האשראי, מה שהיה גורם להפחתת העמלות שמשלמים העסקים הקטנים לחברות הסליקה.

כל שנדרש כדי להכניס תחרות לשוק הסליקה, ועל הדרך להפסיק את הפרוטקשן הבנקאי מהעסקים הקטנים, הוא להורות לחברות כרטיסי האשראי לפעול כמקובל בכל העולם - לשלם מיד, ולא בחלוף 30 יום. אלא שהפיקוח על הבנקים, האחראי על התחרות בענף, מסרב לתת את ההוראה. לפיקוח יש תירוץ מתוחכם, שלפיו הוראה כזאת עלולה לגרום לכך שהבנקים, שייאלצו לפתע לשאת בעלות של 30 ימי האשראי, יפסיקו להנפיק את כרטיס החיוב הנדחה.

כמובן שבשוק תחרותי הבנקים לעולם לא היו יכולים לאיים בפעולה מתואמת של הפסקת ההנפקה של הכרטיסי הפופולרי ביותר, ועצם האיום מעיד על התחרות הפגומה בענף. כשהבחירה היא בין הטעיית הציבור, פרוטקשן נגד עסקים קטנים, חוסר שקיפות של עלותו של האשראי צרכני חינם לכאורה על מחירי המוצרים במשק, וחסימה מוחלטת של התחרות בחברות כרטיסי האשראי בגלל דרישות ההון העצמי המפורזות מחברות סליקה חדשות, לבין החשש שהבנקים ינהגו בבריונות ויפגעו בציבור הלקוחות שלהם באמצעות הפסקת הנפקת כרטיס החיוב הנדחה - נראה שהבשיל הזמן לקחת את הסיכון של הוראה כזאת. אם רק הפיקוח על הבנקים יואיל בטובו לעשות כן.

מבנק ישראל נמסר בתגובה: "הבנק שותף ומוביל בשורה של פעולות לעידוד התחרות בתחום כרטיסי החיוב, לרבות מהלך להחדרת כרטיס הדביט והגברת השימוש בו. זאת, במסגרת קבינט יוקר המחיה בוועדת לוקר ובאופן עצמאי. אנו סבורים כי הגברת התפוצה של כרטיסי חיוב מיידי והגברת השימוש בהם צריכה להיעשות לצד המשך קיומו של מוצר החיוב הנדחה, לאור יתרונותיו למשקי בית ולבתי העסק, הן במימון העסקות והן באופן ניהולן.

"העברת הכספים בין השחקנים בעסקות בחיוב מיידי (מחזיק הכרטיס, מנפיק, סולק ובית עסק) תיעשה בסמוך למועד ביצוע העסקה. לגבי העברת הכספים בחיוב נדחה, יש יתרונות וחסרונות להקדמת התשלום לבית העסק: מצד אחד, היא מקטינה את עלויות המימון של בתי העסק, ומקלה בדרישות ההון מסולקים חדשים. מצד שני, היא מהווה חסם כניסה למנפיקים חדשים ופוגעת בשוק ניכיון שוברי כרטיסי האשראי.

"שנית, קיים חשש מפגיעה בהיצע מוצר החיוב הנדחה, שיכול להיות אלטרנטיבה עדיפה לחלק ממשקי הבית ובתי העסק. לראיה, חלק ניכר מבתי העסק מציעים עסקות בתשלומים, ללא ריבית, ואלה מהוות כ–30% ממחזור הסליקה. שלישית, הקדמת התשלום עלולה להביא לעלייה בעמלה הצולבת, ולהשית עלות נוספת על בתי עסק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום