למה טייקונים משלמים עשרות מיליונים למנהלים שלהם

ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל לשעבר, עומד לקבל עוד 30 מ' ש' מעידן עופר - למרות ביצועי מניה נחותים ■ האם הסדרים מסוג זה נועדו לשדר לרגולטורים שכדאי להם לעבוד עם המועדון?

איתן אבריאל
איתן אבריאל

ידיעה כלכלית שוטפת, לא בולטת במיוחד, סיפרה בשבוע שעבר לקוראים שמנכ"ל החברה לישראל הפורש, ניר גלעד, יקבל בונוס פרישה של 8 מיליון דולר, שהם כ-30 מיליון שקל. והארץ לא רעשה.

טוב, מדוע שתרעש? גלעד ידוע זה שנים כאחד המנהלים המתוגמלים בישראל: במהלך כהונתו הוא קיבל כ-100 מיליון שקל. נכתבה עליו לא מעט ביקורת בשל כך, והוא עצמו לא היסס להכריז פעם אחר פעם שהכסף "מגיע לו".

עידן עופרצילום: אליהו הרשקוביץ

לכאורה, אין בסיפור משהו מרעיש - הרי המדינה גולשת במהירות למציאות שבה כל אחד עושה לביתו, לעצמו ולמספר המנדטים שלו בבחירות. עם זאת, היה בידיעה חידוש שיש שתיארו כמרענן. גלעד, מתברר, לא יקבל את הבונוס מהמעסיק הישיר שלו, החברה לישראל, אלא מבעל השליטה, עידן עופר, שיכניס את ידו לכיס אחת החברות הפרטיות שבבעלותו.

חלקים בעיתונות אפילו ראו בהתפתחות זו סוג של מודרניזם חברתי: הנה, בגלל רגישות לרחשי לב הציבור כלפי מה שנתפש כקפיטליזם חזירי, החליטו במשפחת החברה לישראל לא לשלם את הכספים לגלעד מחשבון החברה הציבורית אלא מכיסו של בעל הבית.

האין זה ראוי לציון? האם לנגד עינינו הסנונית הראשונה של קפיטליזם חברתי יותר? מי יודע, אולי המעשה יוביל לתרבות עסקית חדשה - מעתה בונוסים שאינם מוצדקים ישולמו רק מכיסו הפרטי של בעל הבית, ולא מכיס הציבור.

הבונוס משולם מכספי הציבור הישראלי

זה הזמן לעשות מעט סדר. ראשית, הבונוס בסך 30 מיליון שקל - שיעלה את סך הכספים שקיבל גלעד בעבור שירותו בחברה לישראל ל–130 מיליון שקל - גם הוא ישולם מכספי הציבור. הרי עופר עצמו צבר בעשור האחרון את רוב כספו מרווחים של חברת כימיקלים לישראל (כיל), פרת המזומנים של החברה לישראל.

כיל קיבלה מהמדינה את המונופול לכריית הכימיקלים מים המלח, ובמשך השנים שילמה מעט מדי תמלוגים ומסים - כך קבעה ועדת ששינסקי השנייה. כך שגם הבונוס המיוחד, למעשה, שולם במהותו מכספי הציבור הישראלי.

שנית, הכספים ששולמו לגלעד לא ניתנו לו על ביצועי יתר, כפי שאולי מעלה על הדעת המלה "בונוס". כמנהל כללי גלעד הוא משמיד ערך - מהגדולים אי פעם במגזר העסקי בישראל. חוץ מכיל, כל מה שגלעד נגע בו נכשל.

גלעד הקים עבור עופר את מיזם המכונית החשמלית בטר פלייס, והוא קרס. הוא נקלע לסיבוב אחר סיבוב של חדלות פירעון בחברת הספנות צים, והיא מחקה ללווים שלה את השקעתה. חברה נוספת בקבוצה, יצרנית השבבים טאוור, ידעה בעשור האחרון בעיקר קשיים. ומה עם כימיקלים לישראל? זו כמובן ידעה זמנים נפלאים בזכות עליית מחירי האשלג בעולם - מחיר שקובע קרטל עולמי - וממילא לא נוהלה בידי גלעד.

ניר גלעד. הפסד של 1.25 מיליארד דולר בציםצילום: אייל טואג

מי שמעדיף לבחון את תרומתו במונחים כמותיים יגיע לאותה מסקנה. בכהונתו של גלעד, עד פרישתו בספטמבר, מניית החברה לישראל הציגה תשואת חסר של 46% ביחס לת"א 25 - אף שהאחזקה העיקרית שלה, כיל, היתה ועודנה מכונה להדפסת מזומנים.

במשך השנים האלה, נסחרה מניית החברה לישראל בפער שלילי עמוק ביחס לאחזקות שלה. לא מעט סוחרים ניסו להרוויח כסף מהפער הזה, בהנחה שהוא ייסגר יום אחד - אך ללא הצלחה רבה. גלעד יכול לספר על הפסדים של 1.25 מיליארד דולר, שרשמה החברה שבניהולו בגין השקעות בצים; הפסד של 370 מיליון דולר על השקעתה בחברת המכוניות הסינית קורוס; והפסד של 326 מיליון דולר בהשקעה במיזם בטר פלייס.

הבונוס הנוכחי הוא כמובן לא הממתק הראשון שניתן לגלעד. רק במארס 2013 אישר דירקטוריון החברה לישראל תנאי שכר מפליגים ואופציות לבכירי החברה ובעיקר לגלעד. האישור ניתן יום לפני כניסתו לתוקף של תיקון חדש, מספר 20, לחוק החברות - תיקון שנועד להגביל את השתוללות השכר ומפרט את האופן המדויק שבו יש לאשר תנאי שכר ותגמול דומים. עלות השכר שאישר אז הדירקטוריון למנכ"ל גלעד היתה כ–4 מיליון שקל בשנה, וכן אופציות בשווי 25 מיליון שקל.

חבילת השכר הזו אפילו נהפכה לפרשה בתחום הממשל התאגידי לאחר שהדירקטורים החיצוניים אישרו אותה. מאוחר יותר הוגשה בעניין תביעה ייצוגית, והחברה גייסה את אחד הדירקטורים החיצוניים להגיש תצהיר כמומחה. ההליך שבו הדירקטור החיצוני, שאמור להגן על האינטרס הציבורי ועל זכויות המיעוט, מתגייס לעזרת בעל השליטה נראה תמוה.

"זה מקרה חמור שבו דירקטור חיצוני, שאמור לפעול למען בעלי מניות המיעוט, מיישר קו עם בעל השליטה... איך הוא בכלל מגן על מחטף כזה?" אמר מקור בשוק ההון לכתב TheMarker שוקי שדה, בתחקיר שפורסם בסוף השבוע על רשלנותם של דירקטורים.

הסרט "שיטת השקשוקה", שהפיק ח"כ מיקי רוזנטל מתמקד בשתי העסקות שביצע גלעד במהלך תפקידו במגזר הציבורי. 3 שנים לאחר פרישתו, גויס גלעד עצמו לשורות החברה לישראל

פרשה זו היא כנראה הסיבה הטכנית לתשלום הבונוס הנוכחי מכיסה של חברה פרטית של עופר, ולא מהחברה הציבורית. אין זה סוד: גלעד היה אמור לקבל את הבונוס מהחברה לישראל עצמה. החברה כבר זימנה את האסיפה הכלכלית כדי להצביע על כך, אך בעקבות התנגדות של המשקיעים המוסדיים - הוסרה ההצעה.

אם כך, ומאחר שגלעד כבר גרף עד כה כ–100 מיליון שקל עבור שירותיו, מדוע מתעקש עופר לשלם לו 30 מיליון שקל נוספים?

זו שאלת מיליון הדולר - סליחה, 8 מיליון דולר - המטרידה ביותר בכל הסיפור. למה התשלום? מה חייב עופר לגלעד? מה גלעד יודע על עופר?

מי שרוצה לטמון את הראש בחול יכול לקבל את הודעתו של עופר כלשונה ולהאמין שהבונוס ניתן בגין תרומתו של גלעד למהלך הפיצול של החברה לישראל לשתי חברות. מי שאינו מעוניין בכך, צריך ללכת מעט אחורה, להיסטוריה המשותפת של השניים.

גלעד, למי שלא זוכר, היה פקיד ציבור שצמח במשרד האוצר עד שהגיע לתפקיד הבכיר של החשב הכללי. בכהונתו בתפקיד זה ב-1999–2004, עשה גלעד שתי עסקות עם החברה לישראל: רכישת 26% ממניות בזן תמורת 568 מיליון שקל, ומכירת יתרת אחזקות המדינה בצים לחברה לישראל.

זו העסקה שתיזכר לעד בכינוי "שקשוקה", בזכות הדרך שבה בחר עורך הדין של החברה לישראל, רם כספי, לתאר את המנגנון שהמציא כדי לקבוע את מחיר העסקה - וכן בזכות הסרט "שיטת השקשוקה", שהפיק ח"כ מיקי רוזנטל ושעלילתו מתמקדת בשתי העסקות האלה. שלוש שנים לאחר פרישתו מהשירות הציבורי, גויס גלעד עצמו לשורות החברה לישראל, והוא ניהל אותה מאז ועד לימים אלה.

הדלת המסתובבת של בכירי המגזר הציבורי

על רקע ההיסטוריה הזו, ולאור הכישלונות העסקיים ותשואת־החסר של מניית החברה לישראל מול שאר שוק ההון - האם מקרה הוא שגלעד נהנה מאחת מחבילות השכר המפנקות ביותר שהוענקו בישראל ושבעל השליטה מתעקש לשלם לו עוד 30 מיליון שקל, אפילו מחברה פרטית?

ניתן לראות ברצף האירועים והעובדות רמז להסדרים או להסכמות לא ראויות - מגרש הטוקבקים והרשתות החברתיות מלאים השערות דומות - אך מעולם לא נחשף רמז לכך. זה לא משנה. טייקונים כמו עופר, יצחק תשובה ועד לאחרונה נוחי דנקנר, מעולם לא נזקקו לשוחד או להסדר סודי מפורש כדי לקבל יחס מועדף מפקידי ממשלה.

השיטה של הטייקונים תמיד היתה לשלם מראש, באמצעות חבילות שכר ובונוסים ענקיים לכל הבכירים שהם מעסיקים. בדרך זו, כל פקיד בכיר יודע שכשיעזוב את השירות הציבורי, תגיע כבר הצעה מטייקון להצטרף לשורותיו.

לטייקונים - ואין זה משנה אם זה עובד שכיר או יועץ ש"רק" נותן שירותים - זו שיטה מושלמת. כשהם מגייסים פקידי ציבור למשרות ניהול ומעניקים להם חבילת שכר הזויה, הם רוכשים מבעוד מועד יחס מקל מנציגי השלטון. הם משריינים את נאמנותם האישית של המנהלים, בכל מצב ובכל תנאי מזג אוויר - גם כשצריך לבצע מהלך שמיטיב עם בעל השליטה יותר מאשר עם החברה הציבורית.

השיטה גם מבטיחה את שתיקתם של המנהלים לעולמים, וזו אפילו אינה עולה כסף: ברוב המקרים התשלום לפקיד בכיר או ליועץ שזה עתה השתחררו מהשירות הציבורי מגיע מתוך קופת החברה הציבורית, בדרך כלל קונצרן שבעל השליטה מחזיק רק בחלק ממנו.

הדלת המסתובבת הזו, שדרכה עוברים בכירים מהמגזר הציבורי לפרטי, היא אחת הרעות החולות במשק הישראלי - ולא רק בו. יש לה גוונים רבים: בכירים שעוברים לעבוד בחברות שעד לא מזמן היו בפיקוחם; אנליסטים שמתחילים לעבוד בחברות שלהן נתנו המלצות "קנייה"; מנהלי בנקים וחברות ביטוח שמקיימים קשרים עם בעלי החברות שהם מממנים מכספי ציבור; ח"כים ושרים שמתרועעים עם בעלי הון כהכנה ליום שבו ייקחו פסק זמן ויעשו סוף סוף לביתם.

גלעד הוא רק דוגמה אחת של השיטה, גם אם בוטה במיוחד. רשימת הפקידים הבכירים שעברו לעבוד אצל הטייקונים שעליהם פיקחו לא קצרה. מהשנים האחרונות אפשר לציין גם את הממונה על התקציבים באוצר אודי ניסן, שהיה חבר בוועדת ששינסקי שקבעה את שיעור תמלוגי הגז, וכיום עובד אצל תשובה בקבוצת דלק. מה שעצוב ומדכא הוא שגם אם נעשו כמה מהלכי חקיקה והוקשחו כמה קריטריונים - ולכן נאלץ עופר לשלם לגלעד מחברה פרטית - התרבות העסקית הזאת, שיטת השקשוקה והדלת המסתובבת, ממשיכה להכתיב את המציאות הכלכלית בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ