נכדו של סטף ורטהיימר חושף: למה מכרנו את ישקר - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
בלעדי

נכדו של סטף ורטהיימר חושף: למה מכרנו את ישקר

אורן הרפז נחשב ליורש המייצג של הדור השלישי ■ על מכירת החברה המשפחתית ב-6 מיליארד דולר: "יש גבול עד כמה אנשים מהמשפחה יכולים להוביל גוף גדול כל כך" ■ כעת הוא משיק את הפרויקט המשפחתי הבא

80תגובות

בהחלטה מושכלת ולאחר דיונים פנימיים החליטה משפחת ורטהיימר להקדיש את העשור הקרוב לתמיכה בתעשייה הישראלית, בעיקר המסורתית, הסובלת מנחיתות ביחס למתחרותיה בעולם. ציניקנים יעירו כי על ההחלטה בוודאי הקלה העובדה שהמשפחה נפגשה בעשור הקודם עם סכום עתק של 6 מיליארד דולר — תמורת המכירה של ישקר לוורן באפט. ועדיין, זו החלטה יוצאת דופן אצל מיליארדרים מקומיים, שחלקם מעדיף לעבור ללונדון או לז'נבה, בגלל ביקורת ציבורית, שיקולי מס או עניין עסקי.

השבוע ישיקו בני המשפחה, בראשם סטף ורטהיימר והנכד אורן הרפז, הנחשב ליורש המייצג של הדור השלישי במשפחה, מרכז חדש לשיתוף פעולה עם מכון המחקר היישומי הגרמני פראונהופר (Fraunhofer). המרכז יוקם בלבון, סמוך לאזור התעשייה תפן, שבו ממוקמים מפעל הייצור ומשרדי ההנהלה של ישקר.

מטרת המרכז היא לסייע לחברות תעשייה שאינן חלק מענף ההיי־טק להזניק את היצוא שלהן. האמצעי יהיה שילוב חדשנות הנובעת ממחקרים יישומיים באקדמיה ובמכוני מחקר בעיקר זרים, מכיוון שישראלים עוסקים בעיקר במחקרים תיאורטיים. במשפחה מקווים שהמכון גם יעודד את הגדלת הנתח של מחקרים יישומיים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל בשנים הבאות.

"אני חושב שלהביא לכאן את פראונהופר, הגוף הכי גדול בגרמניה, שמחבר 60 אוניברסיטאות שכולן עוסקות במחקר פרקטי, ישנה את התעשייה בישראל ויאפשר ללמוד מאחרים כדי שנוכל להתחרות טוב יותר בעולם", אמר ורטהיימר בשיחה בסוף השבוע. "אני גאה שהפריפריה היא המרכז של הפעילות הזאת. נהפוך אותה למקום תעשייתי חשוב. ישראל התרחקה ב–30 השנים האחרונות מתעשייה ויצירה, וחשוב להחזיר את המצב לקדמותו", הוסיף. לדבריו, למיזם שותפים גם עמנואל ליבן, יו"ר התאחדות המהנדסים, ורפי ורטהיים, ממכון המחקר של פראונהוף בגרמניה.

ורטהיימר הקים את ישקר. איתן, בנו של ורטהיימר, הפך את יצרנית כלי החיתוך המדויקים לרב־לאומית ולחברה השנייה בגודלה בעולם בתחום זה. הרפז (44), הוא בנה של אירית, בתו של ורטהיימר ואחותו של איתן.

אייל טואג

הוא מתגורר בכפר ורדים עם אשתו וארבעת ילדיהם, מתוך בחירה להישאר בגליל, לדבריו, כדי לשמור על הערכים שהמשפחה מחנכת עליהם עכשיו את הדור הרביעי. על רקע הדיון הצעקני בשאלת "הבן של מי ילך ללמוד מקצוע", ראוי לציין כי הרפז רכש השכלה מקצועית באורט קרית ביאליק במגמת מיכשור ובקרה עם התמחות בשרטוט ממוחשב. "עבדתי בתחום בשתי חברות בגליל, כי במשפחה נהוג שאת הניסיון המקצועי רוכשים מחוץ לחברות המשפחתיות", הוא אומר.

"התחלתי לעבוד כמפעיל מכונות"

הרפז אמנם לא עבד רשמית בישקר, אבל חברת הדגל המשפחתית שימשה עבורו חממה להכשרה מקצועית לא פורמלית. "התחנכתי בישקר. לא הייתי שם עובד מן המניין, אבל הסתובבתי בחברה ונחשפתי להרבה תהליכים ארוכי טווח. זה היה הערך המוסף הכי חשוב שקיבלתי", סיפר הרפז.

ב–1995 לערך החל לעבוד בפלסאל, הקשורה למשפחה. "זו חברת אינקובטור בבעלות סבא (סטף, א"ק) להזרקת פלסטיק וייצור תבניות שנמצאת בתפן", אמר. "סבא מריץ בה מיזמים ורעיונות, וכשהם מבשילים הם נהפכים לחברה. התחלתי לעבוד באחת המחלקות שהיה בה רעיון של טכנולוגיה שהגיעה מרוסיה ליצור ספינדלים (חלק של מכונה שמסובב בצורה מדויקת חלקים מהמכונה המייצרת מעגלים מודפסים, א"ק). החברה נתנה אפשרות ליצור מוצר סביב הטכנולוגיה, והתחלתי לעבוד שם כמפעיל מכונות כדי להתנסות. אחרי ארבע שנים הגעתי למסקנה שיש לי פער גדול מאוד בנושאים ניהוליים ויצאתי ללימודים. למדתי מינהל עסקים עם התמחות ביזמות בקולג' בבסון בבוסטון, מהמובילים בארה"ב בלימודי יזמות", הוסיף.

כשחזר הקים ב–2003 את חברת קוליברי, המייצרת ספינדלים. החברה מעסיקה 33 עובדים וממוקמת בלבון שבגליל. באחרונה הגישה תביעה נגד שני עובדים לשעבר — תאודור יפה, שפוטר מתפקיד המנכ"ל, ויצחק עוז, שעבד כמהנדס. על פי כתב התביעה, עוז העביר לכאורה ליפה את סודות הקניין הרוחני של החברה. התביעה כללה גם את חברת גל־וויי טכנולוגיות חיתוך מתכת, שלכאורה יצרה ושיווקה את המוצרים שפותחו מהקניין הרוחני של קוליברי.

קוליברי ביקשה מבית המשפט להוציא צו מניעה שיחייב את הנתבעים לחדול לייצר ולשווק את הספינדלים שבבסיס התביעה ולשלם פיצוי כספי בגין הרווחים שעשו הנתבעים מהמידע שלכאורה גזלו. עו"ד אילן יחזקאלי, המייצג את יפה ועוז, אמר בתגובה כי מרשיו דוחים את כל הטענות נגדם וישיבו להן בבית המשפט. הרפז סירב להתייחס לנושא.

את ניסיונו בחינוך מקצועי תיעל גם לניהול סדנאות להכשרה מקצועית שהקים סבו עבור בני נוער. הפרויקט הגדול של סיוע לתעשייה הישראלית המסורתית להתחדש, שאותו הוא מוביל עם שותפים נוספים, עולה בקנה אחד עם התפישה ארוכת השנים של ורטהיימר לחיזוק התעשייה כבסיס ליצירת תעסוקה וליציבות אזורית.

שיתוף הפעולה עם ארגון פראונהופר, שחתם על מסמך הצהרת כוונות עם ורטהיימר להקמת מסגרת, יאפשר לחברות בישראל גישה לרשת מכוני המחקר והחוקרים של הארגון ברחבי העולם. תחילה יתמקדו הפרויקטים בתעשיות מוכוונות ייצור. פראונהופר מדורג ברשימת 100 הגופים המובילים בהגשות פטנט בעולם, ומדי יום מוגשות שתי בקשות לפטנטים כתוצאה מפרויקטים שבוצעו באחד מ–80 מכוני המחקר של הארגון. ב–2013 היו הכנסות הארגון ממחקר 2.1 מיליארד יורו.

"על האקדמיה להיות רלוונטית לתעשייה"

"פראונהופר היא הרשת הכי גדולה בעולם למחקר יישומי", אמר הרפז. "יש להם 22 אלף חוקרים. הארגון מקים פעילות צמודה לאוניברסיטאות הטכנולוגיות ברחבי גרמניה, ושם נהוג שכשסטודנט לתואר שני או שלישי מגיע לשלב שבו הוא צריך לבצע מחקר, הוא עושה בדרך כלל מחקר מעשי. ההבדל טמון בכך שהסטודנט פותר בעיות שמגיעות מהתעשייה או מגורמים אחרים המשתתפים במחקר. כולם מרוויחים מכך.

"החברה המקומית מקבלת פתרון, או מתקדמת בפיתוח לקראת יתרון טכנולוגי או שיווקי ייחודי. הסטודנט חוקר בעיה אמיתית ומעודכן מאוד בפיתוחים המתקדמים בתחום. בנוסף, הסטודנט מסיים את התהליך ויש סיכוי גבוה מאוד שיתחיל לעבוד בחברה הזאת.

"מדובר בפתרון לאחד הכשלים המהותיים במערכת החינוך ההנדסית", הדגיש הרפז. "הרבה פעמים הבוגר מסיים לימודים, אבל בגלל חוסר ניסיון הוא אינו עובד במקצוע שלמד עד שהוא צובר ניסיון בעבודות ביניים. כאן מהשנה הראשונה או השנייה, בגלל ההיכרות עם החברה והרלוונטיות של החומר שחקר, הוא עובד על פרויקטים חשובים לחברה, וההשמה שלו גבוהה מאוד. זה אחד הקטרים שמייצבים את גרמניה לטווח ארוך — יש בה אחוז גבוה של מחקר יישומי שמגיע מהר לתעשייה".

מה המטרה בהבאת השיטה לישראל?

"אנחנו שואפים שהתעשייה תתרגל, כמו לפני 30 שנה, לחקור עם מוסדות האקדמיה המקומיים. אנחנו רוצים להביא למצב שאופי המחקר האקדמי יהיה מעשי יותר. גם בשיתוף המדען הראשי הישראלי, שיכול לעזור במימון. כל זאת במטרה לעזור לכלכלה הישראלית לחזק את הערך המוסף במוצריה.

"ישראל לא יכולה להתחרות בכוח עבודה זול או בקרבה לשוק, והערך המוסף שלה יכול להיות במחקר יישומי", אמר הרפז. "היוזמה מכוונת לתעשיות שיש להן בעיה טכנולוגית שהן מנסות לפתור. זו התרומה שלנו למדינה לטווח ארוך. אנחנו רואים מודלים שעובדים בעולם ואנחנו מנסים לעזור לאקדמיה הישראלית להיות רלוונטית יותר לתעשייה הישראלית".

איך זה יעבוד?

"הקמנו משרד שיש בו מקום לארבעה חוקרים מגרמניה לפגוש את התעשייה המקומית. יצרנו מקום עם אפשרות שהחוקרים יפגשו את התעשייה ויקדמו את הפרויקטים. המכון הגרמני יממן את שכרם. המיקום יהיה בלבון כי חשוב לנו לפתח את הפריפריה. המשפחה תממן את הפלטפורמה של המפגש. המדען הראשי במשרד הכלכלה הביע עניין להשתלב, ויציג מסלולי תמיכה בפרויקטים. הידע שנוצר משיתוף הפעולה לא יהיה בלעדי לחברה, אולם תהיה לה שליטה במי שיוכל להשתמש בו.

"המכון והחברה יגישו בקשה לרישום פטנט", הסביר הרפז. "מותר להם להציע בהסכמת הצד השני חלק מהידע לתעשיות שאינן מתחרות בחברה שלמענה פותח הפטנט. לדוגמה, לפני כ–20 שנה החליטה ממשלת גרמניה לבצע מחקר עבור יבשת אפריקה בנושא העברת מידע למרחקים. חוקרי המכון פיתחו פתרון ושמו אותו על המדף. שנים לאחר מכן ראו סוני ופיליפס את הפיתוח, פנו לפראונהופר, קיבלו אישור שימוש ונוצר ה–MP3. עד היום קיבלו בפראונהופר יותר ממיליארד יורו תמלוגים מהפיתוח, בהסכמת השותפים מסביב".

להחליט על בסיס ניסיון מעשי בעבודה"

אתה נכנס למעשה לנעליו של סבך סטף?

"בצורה הדרגתית אני עושה עוד ועוד פעולות שאני מאמין בהן. במקרים לא מעטים הן מסתנכרנות עם קו המחשבה שלו. יש לי הדרך שלי עם הדוגמה שראיתי ממנו. אני מתמקד גם בטכנולוגיית הדפסה תלת־ממדית ובהשכלה טכנולוגית מתקדמת בפריפריה. הנעליים של סבא גדולות מאוד, אבל כיפיות".

הרפז הוסיף כי "החינוך המקצועי הוא אחד הנושאים הכי חשובים לתיקון. אני מלווה את התעשייה והצבא בתוכניות להכשרה מקצועית ולפעמים מרגיש שאנחנו לבד, שאין מי שעושה את העבודה הנכונה. לכן אנחנו תורמים ומקימים כל שנה עוד מסגרות על חשבוננו. אפשר לומר שכרגע יש שינוי מהותי בהתנסחות, לפחות של משרד החינוך. אנחנו רוצים לפעול בשיתוף פעולה איתם. המבחן האמיתי יהיה כשאראה שהמורים חוזרים מהכשרות בחו"ל, שנמשכות ארבע־חמש שנים.

"אצלנו יש מודלים שעובדים טוב ומניבים תוצאות מהירות. אנחנו עושים לנוער חשיפה טכנולוגית בגיל 17, לפני שהוא הולך לצבא, שכוללת ערכים שקשורים למדינה ולעבודה מעשית שייחוו ללא לחץ, כדי שאלה שנהנים ירצו אחר כך ללמוד את המקצוע.

"לפני כארבע שנים הקמנו ארבעה מרכזים ובהם מפעלונים, שנותנים להם הכשרה מקצועית", פירט הרפז. "הם מתגייסים כפלוגה לגדוד נח"ל. עושים שנתיים שירות צבאי מלא, ובשנה השלישית מגיעים אלינו להכשרה טכנולוגית, שאחריה חוטפים אותם לעבודה. יש לנו מרחבים טכנולוגיים לצעירים שנמצאים בצומת, בין אם זה במעבר לתיכון או ללימודים גבוהים, שעוזרים להם להחליט על בסיס ניסיון מעשי בעבודה".

איך קיבלת את מכירת ישקר, חברה כה מרכזית בחיי המשפחה?

"אני רואה אותה כהחלטה הגיונית מאוד, מתוכננת וחיובית לארגון ולמשפחה. היא מגנה על המשפחה ועל החברה, ונעשתה מתוך בחירה מושכלת של השותף. זו החלטה שמגנה על המשפחה, כי סבא ואיתן עבדו קשה מאוד להביא את החברה לאן שהגיעה. אבל יש גבול לכמה אנשים מהמשפחה יכולים להוביל גוף גדול כל כך. החוכמה של המשפחה היא להבין איפה זה מתחיל לסכן אותנו. לכן זו החלטה חיובית מאוד.

"במשפחה ידענו על התהליך חמש־שש שנים לפני המכירה. הכנו את כל המשפחה מבחינת מודעות למורכבות הפיתוח וההצלחה של החברה. דיברנו גם על הסיכון שיש בעסק משפחתי. כידוע יש שיעור נמוך מאוד של חברות משפחתיות שמצליחות לעבור מדור שלישי לרביעי. היה חשוב שהחברה לא תינזק בגלל המשפחה, ולהפך. הרגשנו שהגענו לקצה גבול היכולת ולסטטיסטיקה. עכשיו אנחנו ניצבים מול מטרה חדשה מעניינת, שמאתגרת אותנו כמשפחה — לתמוך בתעשייה הישראלית בפילנתרופיה, כל אחד בדרכו".

"יש בישקר סדר גרמני לצד איכות יפנית"

ישקר נחשבת דוגמה למצוינות ברמה נדירה של חברה שאינה היי־טק. מה היא היתה בשבילך?

"מעשית, מעולם לא הייתי עובד של ישקר, אבל אני יודע היטב מה קורה בה, כולל תוכניות אסטרטגיות. ברגע שזה בבעלות המשפחה, אתה לא חייב להיות עובד מן המניין. אם אתה מתעניין, ישתפו אותך.

"מאחר שאני איש טכני שמתעניין ועובד עם אנשים ברצפת הייצור, במחלקות תכנון ולמעשה לאורך כל שרשרת הייצור, התעדכנתי כל הזמן מתוך מוטיווציה שלי. הרגשתי שישקר היא משהו מיוחד. יש בה אווירה של הערכה מקצועית בין האנשים, שגרמה לי לרצות להתמקד בעיסוק ובלימוד טכנולוגי. הבנתי שההערכה שם היא על רקע ניסיון טכני ופחות על בסיס מעמד או ותק. זה השפיע עלי מאוד בהחלטות מה ללמוד.

"רק אחרי שחזרתי מהלימודים קיבלתי קנה מידה לקצב הצמיחה ולהצלחה שלה יחסית לחברות אחרות בעולם, וזה גרם לי להעריך הרבה דברים שראיתי בישקר שכיום אפשר למתג כשילוב תרבויות יפנית וגרמנית. יש בה סדר גרמני ויקיות לצד איכות, דיוק ואסתטיקה יפניים. אלה דברים שאנחנו מיישמים עכשיו בגני תעשייה ובחברה שלי.

"ישקר היא דוגמה לערכי סדר, אסתטיקה וטכנולוגיה. פחות משמעותי בעיניי הכסף (6 מיליארד דולר שהתקבלו ממכירת ישקר, א"ק), שבמשפחה נתפש כשלילי. כלומר, במשפחה כסף הוא כלי, לא מטרה. זה לא רק משפט נחמד לציטוט, אלא כך אנחנו רואים את זה באמת.

"אני מושפע מאוד מדברים שראיתי אצל סבא, אצל איתן ואצל אבא שלי. כל אחד צנוע בהתנהלותו והשפיע בדרכו, והאתגר שלנו הוא להעביר את הצניעות והערכים האלה לדור הרביעי, שמתחיל להתקרב לנקודת החלטה, בני 15 וצעירים יותר. אנחנו משתדלים לשמור להם על הפרופורציות, לכן חשוב לנו מאוד לגור בפריפריה".

מהו בעיניך צדק חברתי?

"זה שנותנים לאנשים כלים להחליט על עתידם, שיוכלו להתקבל למקצוע שבו בחרו ולהישאר בתחום. אם אתה רוצה לקנות דירה, צריך לתת לך נגישות להיצע של דירות או תשתיות שמגיעות למקום שאתה רוצה לחיות בו.

"אני רואה השקעה איכותית מאוד בתשתיות כרכבת, כמחלפים וככבישים", אמר הרפז. "זה הופך את הפריפריה לנגישה הרבה יותר למי שצריך לעבוד עם המרכז. אני נוסע רוב הזמן ברכבת למרכז. תכנון תחבורתי נכון לפריפריה, יותר בנייה במקומות ככרמיאל, וגביית מחיר נמוך יותר על קרקעות על ידי המדינה יכולים לפתור תוך חמש־עשר שנים את בעיית יוקר הדיור.

"נראה שהממשלה מאמצת תכניות בכיוון הנכון, אבל חסר ממד השלום גם בצדק החברתי. אם המדינה היתה במצב של קשרי מסחר עם המדינות השכנות, היתה נפתחת תחרות עם מוצרים מהן, והיה פחות כוח לגופים שמוכרים רק לשוק המקומי. אחת הסיבות לצמיחה של ישקר היתה הצורך למכור בעולם תחרותי. היא לא היתה מגיעה לשום הישג לו היתה צריכה למכור רק בישראל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם