זהירות: 900 אלף ישראלים עומדים לגלות שאין צורך במקצוע שלהם - כללי - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זהירות: 900 אלף ישראלים עומדים לגלות שאין צורך במקצוע שלהם

השבוע הציגה המועצה הלאומית לכלכלה ניתוח של השינויים הצפויים בשוק העבודה ■ המסקנה: המהפכות הטכנולוגיות של השנים הקרובות ישנו לחלוטין את מפת התעסוקה בישראל, והמדינה לחלוטין לא ערוכה לכך

194תגובות

ריח הבחירות הקרב גורם למפלס התבונה של הממשלה והכנסת להתרוקן מעצמו. השרים והח"כים מתחרים בינם לבין עצמם מי יעלה את ההצעה האווילית ביותר - שתזכה אותו בהכי הרבה כותרות.

התחיל בכך שר האוצר, יאיר לפיד, עם ההבטחה הכוזבת שמע"מ 0% יציל אותנו ממשבר הדיור. המשיכו חברי הכנסת, ששופכים בנזין למדורת הנדל"ן עם ההצעה להעניק משכנתא בשיעור של 90%.

מדריך TheMarker: כך תקראו את תלוש השכר שלכם

מדריך TheMarker: מה אתם חייבים כדי להיות במעמד כלכלי גבוה יותר

אחריהם מגיע שר הרווחה, מאיר כהן, שמצעיד את ישראל 60 שנה לאחור עם ההצעה לחלק תלושי מזון לנזקקים. הוסיף למפלס ההצעות האוויליות, השר לאיכות הסביבה הפורש, עמיר פרץ, שהמליץ לפתור את כל בעיות המחירים עם הנחות במע"מ על מוצרים חיוניים - צעד שננקט בכל העולם, ונכשל כישלון חרוץ.

והמצעד נמשך, ומגיע עד לראש הממשלה, שנזכר לפתע כי דווקא המכסים הם הסיבה ליוקר מוצרי המזון. כאילו לא היה זה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, שרק לפני שנה טירפד את המלצות ועדת קדמי להפחתת המכסים על מוצרי חלב כחלק מההסכם שנחתם עם הרפתנים (הסכם הידוע בשמו מתווה לוקר).

ואולם בעוד הכנסת והממשלה מבזבזים את זמנו היקר של הציבור בגיבובי השטויות שלהם, מתחת לרגליהם ולרגלינו מתרגשת רעידת אדמה. לזכותו של ראש הממשלה יאמר שהוא לפחות דאג לכך שרעידת האדמה הקרבה ובאה תוצג בפני הממשלה, כך שאף פוליטיקאי לא יוכל להסתתר בעתיד מאחורי המלים "לא ידעתי". הם יודעים, מכיוון שהמועצה הלאומית לכלכלה, בכובעה כמטה התכנון האסטרטגי של ישראל, הציגה את הנתונים בפני הממשלה השבוע.

המשמעות של הנתונים האלה היא ש-900 אלף ישראלים עומדים לאבד בעשורים הקרובים את העבודה שלהם. לא את מקום העבודה שלהם, אלא את העבודה שלהם ממש. מדובר ב-30% מהעובדים במדינת ישראל שבקרוב ימצאו את עצמם נזרקים משוק העבודה, כשאף מקום עבודה אחר אינו רוצה יותר להעסיק אותם. הסיבה: אבד הכלח על המקצוע שהם עסקו בו כל חייהם, ולכן לאיש אין יותר צורך בהם.

חוזרים לתחזית 
של קיינס

"עולם העבודה העתידי - השלכות על שוק התעסוקה בישראל". זו היתה הכותרת של הניתוח האסטרטגי של שוק העבודה העתידי, שהוגש השבוע לממשלה, וזהו ניתוח שצריך להטיל אימה על כל אזרח בישראל.

הניתוח אמנם פותח עם ציטוט מדבריו של גדול הכלכלנים המודרניים, ג'ון מיינרד קיינס, שכבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת הזהיר מפני "אבטלה טכנולוגית" - אבטלה שנובעת מכך שמכונות יחליפו את הצורך בעובדים. ואולם ב-80 השנים שחלפו מאז התברר שלפחות בתחזית הזאת קיינס טעה - אלפי משרות אומנם אבדו לטובת המכונות, אבל התברר שהצמיחה שיצרה הטכנולוגיה הולידה משרות חדשות תחתן, כך שבסך הכל התעסוקה בעולם דווקא גדלה במשך השנים.

כך, אם ב–1840 68% מהעובדים הועסקו בחקלאות, 12% בתעשייה ו-20% בשירותים, הרי שעד 2010 מספר העובדים גדל לאין שיעור, ועמו גם השתנתה התפלגות המקצועות שלהם - רק 2% הועסקו בחקלאות, 20% בתעשייה ו-78% הועסקו בשירותים.

אם כן, עד היום שוק התעסוקה הצליח להסתדר מצוין עם התמורות הטכנולוגיות. אלא שיש כאן שתי הסתגויות ענקיות.

האחת היא שלא לעולם חוסן, ואף אחד לא בטוח אם התחזית של קיינס, שהתבדתה ב–80 השנים האחרונות, לא תתתמש כיום. העובדה היא שמאז המשבר של 2008 התעסוקה בארה"ב מתקשה מאד להתאושש, ומתחילה לגלות סימנים של חריגה מהתוואי של התאוששות מהירה ממשברים בעבר. בנוסף, לפי התחזיות, למהפכות הטכנולוגיות שמצפות לנו - באינטרנט, במחשוב הענן, ברובוטיקה - תהיה השפעה עצומה.

הסתייגות שנייה היא שגם אם התעסוקה תתאושש בהמשך, בדרך ישנם רבבות שמשלמים ועוד ישלמו את המחיר האישי הכבד ביותר של התנדפות המקצוע שלהם, והצורך להסתגל למקצוע חדש. המצוקה האישית שעלולה לנבוע מכך היא כבדה מנשוא - כולל רבים שככל הנראה לא יצליחו להסתגל לשינוי - והיא מדירה שינה כאשר העתיד הזה מאיים על 900 אלף איש, 30% מהעובדים בישראל.

אפקט שעון החול

אם למישהו נדמה שכל הדיון התיאורטי הזה לא נוגע לו, כדאי לו להסתכל על הנתונים לגבי התנדפות משרות בעולם בעשורים האחרונים. לא רק שהתהליך כבר מתרחש, ובקצב מואץ, אלא שבאופן מופגן הוא נושא תבנית של שעון חול - כלומר המשרות שנפגעות הן בעיקר המשרות של מעמד הביניים.

העובדים החלשים, עובדי הכפיים, מוגנים יחסית, כי אין מי שיחליף את מטאטא הרחובות או השומר בכניסה לבית הספר. העובדים החזקים מאוד מוגנים גם הם, מכיוון שהם נמצאים במשרות ניהוליות ויצירתיות, משרות המחייבות אינטלגציה רגשית ותגובה לסביבה משתנה, ואלה הן תכונות שמכונות אינן יכולות להחליף אותן. מי שפגיע הם כל מי שמבצעים עבודות שגרתיות מסוגים שונים - ההגדרה היא עבודות שהן ידניות, חזרתיות (רוטיניות) ומבוססות נהלים. למשל סוכני ביטוח, קופאים, מתווכים, מוקדנים, עובדי מכירות פשוטים או פקידים.

הניסיון העולמי משני העשורים האחרונים (1993–2010) מלמד כי בעוד במשרות בשכר נמוך היה גידול של 3.7% במספר המשרות, ובמשרות בשכר גבוה היה גידול של 5.6%, במשרות בשכר בינוני היתה צניחה של 9.3% במספר המשרות המוצעות - וזאת כאשר את המשרות בשכר הבינוני מחזיקים 47% מהאוכלוסייה - הקבוצה הגדולה ביותר של עובדים.

במדינת ישראל יש כיום 3 מיליון עובדים. לפי הניתוח של המועצה הלאומית לכלכלה, 1.1 מהם מתוכם נמצאים בסיכון נמוך לאבד את המקצוע שלהם. מדובר במי שמחזיקים במשרות כמו מנהלים, אנשי מחקר ופיתוח, מורים, עובדי מקצועות הבריאות והסיעוד (אין עדיין תחליף ממוחשב לאחות, או לעובדת סוציאלית).

עוד מיליון עובדים נמצאים בסיכון בינוני - משרות כמו עובדי תעשייה, כלכלנים, אנשי פיננסים, אנשי משאבי אנוש ומי שעוסקים בהכשרה טכנית. היתר, 900 אלף איש כאמור, נמצאים בסיכון גבוה.

בעיות ייחודיות לישראל

העניינים מסתבכים עוד יותר עקב המאפיינים היחודיים של שוק העבודה הישראלי:

1. יש לנו בעיה עם שתי אוכלוסיות שמודרות משוק העבודה - חרדים וערבים כמובן - וגם משוק ההשכלה המתקדם. היכולת לשלב אותם כבר בשוק העבודה העכשווי היא אתגר רציני, בוודאי ובוודאי כאשר באים לדון בשוק העבודה העתידי.

2. השילוב בשוק העבודה של כלל האוכלוסייה נעשה באיחור של שנתיים עד ארבע שנים לעומת שאר העולם, בגלל השירות הצבאי, מה שפוגע בצבירת הניסיון של העובדים.

3. בנוסף, שוק העבודה אצלנו מעוות, ואינו נותן תמורה הולמת להשכלה טכנולוגית שאינה אקדמית. התשואה על לימודים אקדמיים בישראל דומה לזו של שאר העולם, אבל התשואה על השכלה על־תיכונית שאינה אקדמית היא נמוכה מאוד - מה שפוגע קשות בחלק גדול מהאוכלוסייה, זה שאינו מצליח להיכנס בשערי האוניברסיטאות.

4. יש לנו נטייה להתנהגות של עדר. למשל, בישראל יש עודף עצום של בוגרי תארים גבוהים בביולוגיה, וחוסר עצום בבוגרי תארים מתקדמים במדעי המחשב. השכר והמשרות המצפות לבוגרים תואמים כמובן להיצע ולביקוש של המקצוע שהם בחרו ללמוד.

5. המדינה שולטת אצלנו בניהול וניתוב שוק העבודה - החל ממערכת החינוך, דרך השירות הצבאי, המשך בהשכלה הגבוהה ועד הכשרות מקצועיות לאורך החיים. הניסיון מלמד שהממשלה לא ממש מצטיינת בניהול של לפחות חלק מהמערכות האלה, ושהיא גם סובלת מחוסר תיאום כרוני בין הזרועות השונות שלה שעוסקות בנכך.

6. עיוות נוסף בשוק העבודה המקומי, שהוא המשמעותי מכל: אימצנו לנו את הנטיה הגרועה של ארצות דרום אירופה למקד את מדיניות התעסוקה שלנו במקום העבודה, ולא בעובד. אנחנו מעניקים הגנות למפעלים כושלים, במקום לתת למפעלים האלה ליפול ולהעניק תחת זאת הגנה (דמי אבטלה והכשרה מקצועית טובה) לעובדים המפוטרים כדי לאפשר להם למצוא עבודה חדשה, טובה יותר. אנחנו מגינים על העובדים הוותיקים באמצעות קביעות, תוך שאנחנו מונעים בכך מעובדים צעירים להשתלב בשוק העבודה - ולמעסיק את הגמישות שתאפשר לו לשרוד.

בלומברג

טעויות עצומות ואיומות

הטעויות שמדינת ישראל מבצעת בניהול שוק העבודה שלה, ובהפיכתו לשוק עבודה מודרני המוכן לבאות, הן עצומות ואיומות. דוגמה בולטת היא ההזנחה הנמשכת של תחום ההכשרות המקצועיות - שבצורתו הנוכחית נהפך פשוט לבדיחה.

המצב הזה נובע מכך שמשרדי הממשלה נהגו לבחור את מפעיל ההכשרה המקצועית לפי המחיר הנמוך ביותר במכרז, ולא לפי מי שמעניק את ההכשרה המתאימה ביותר. זאת, בניגוד גמור למדינות כמו גרמניה, ששיכללו את ההכשרה המקצועית - בדרך כלל בשילוב עם המעסיקים, המכשירים עובדים במקום העבודה תוך כדי לימודים - לכדי אומנות.

דוגמה נוספת היא מדיניות ההגירה ההזויה של מדינת ישראל. בעוד שבכל העולם מחזרים אחרי מהגרים בעלי מיומנויות גבוהות, ומוכנים להעניק להם ויזת עבודה מידית, בישראל המצב הוא הפוך לחלוטין. אנחנו מייבאים כל העת עובדים זרים חסרי השכלה לעבודות הפשוטות והנחותות ביותר, ומייצאים מוחות מבריקים שעוזבים את ישראל לטובת מדינות אחרות.

דוגמה זועקת אחרת היא ההתמקדות של מערכת החינוך אך ורק בהקניית תעודת בגרות, אף שידוע שמחצית מהאוכלוסיה לא תגיע לתעודת בגרות, וגם מתוך בעלי תעודת הבגרות בערך שליש מחזיקים בתעודה לא איכותית, שלא תאפשר להם להתקבל לאוניברסיטה או למכללה. כתוצאה מכך, החינוך המקצועי הוזנח בישראל כליל, עד שקיבל את התדמית של "בית ספר לפחחים" - כפי שהטיח השר סילבן שלום בראש הממשלה לפני שבועיים.

הניתוח המאלף של המועצה הלאומית לכלכלה מלמד עד כמה מדובר בתפישה שגויה מהיסוד. בקרב מי שאינם מחזיקים בתעודת בגרות, היכולת להשתלב בשוק העבודה של מי שסיים חינוך מקצועי גבוהה בהרבה מזו של מי שסיים חינוך עיוני. רק 60% מבוגרי בתי הספר העיוניים שאין להם תעודת בגרות הצליחו להשתלב בשוק העבודה, לעומת 73% מבוגרי החינוך המקצועי.

מהניתוח עולה בברור חשיבותו של חינוך מקצועי, אבל בתנאי שמדובר בחינוך איכותי. הניהול הכושל של החינוך המקצועי בישראל נמשך גם לאחר התיכון - עם לא פחות מ-70 מכללות טכנולוגיות שונות, המכשירות 26 אלף בוגרים. בעליל מדובר במספר רב מדי של מכללות, שאינו מאפשר ניהול איכותי שלהן, מה עוד שמרביתן סובלות ממחסור כרוני במשאבים מכיוון המדינה מתקצבת את הסטודנט במכללה הטכנולוגית בחסר לעומת הסטודנט במכללה העיונית.

למקד את החינוך במיומנויות יסוד

למעשה, ההמלצה הראשונית של המועצה הלאומית לכלכלה היא לערוך רפורמה במערכת החינוך, ולמקד את הלימודים בתיכון בהקניית ערכי ליבה בלבד. משמע, המדינה חייבת להתעקש שכל בוגרי התיכון שלה יחזיקו במיומנויות יסוד - אנגלית, מחשבים, מתמטיקה בעיקר - שיאפשרו להם בעתיד להתמקד בטווח רחב של מקצועות, ולעבור בין מקצועות.

רויטרס

את מיומנויות היסוד האלה צריכים להחזיק כולם, בוגרי החינוך העיוני או המקצועי גם יחד, וזאת כדי לאפשר להם לשמור על הגמישות והמוביליות שלהם בשוק עבודה משתנה לאורך השנים.

לשם כך מתחייב גם שינוי בתפישה של רכישה השכלה מהי - לטובת המשך לימודים לאורך החיים, השקעה בהכשרות מקצועיות איכותיות ומשולבות עם המעסיקים ומעבר למערכות לימוד דיגיטליות הנגישות לאוכלוסייה בכל רחבי המדינה במידה שווה.

החובה לפתח כישורי מוביליות חלה לא רק על העובד, ועל הכשרת העובד, אלא גם על המעסיק. מקומות עבודה מאובנים, בלי יכולת לנייד עובדים ובלי גמישות ניהולית, נחרץ דינם למות.

בלומברג

בוודאי שחטיבות של הממשלה, שהן מאובנות ובלי גמישות, לא מסוגלות לנהל שוק עבודה מובילי ודינמי. לכן, גמישות בשוק העבודה, היא המלצה נוספת של המועצה הלאומית לכלכלה - וכדי שההמלצה הזאת תקרום עור וגידים נדרש שינוי יסודי של כל התפישה החברתית של מדינת ישראל.

משמע: במקום קביעות במקום העבודה, גמישות לפיטורים, אבל תמיכה מסיבית בעובד במקרה כזה באמצעות דמי אבטלה, מערכי השמה יעילים, והכשרות מקצועיות ראויות; במקום ראיה לעומתית של עובדים ומעסיקים, ראיה של שיתוף פעולה בין הצדדים בהבנה שאין דרך לשרוד בשוק העבודה העתידי אלא באמצעות פיתוח המוביליות והעלאת הפריון.

השאלה היא אם מדינת ישראל מסוגלת לייצר מערכת יחסי עבודה המושתת על אמון ושיתוף פעולה, ולא על הלעומתיות הקיימת כיום (מהו הסיכוי שאלון חסן יסכים לגמישות בהעסקת עובדי הנמל?), נותרת שאלה פתוחה.

משימה לאומית אדירה

המטרה, מסכמת המועצה הלאומית לכלכלה, היא "לשמור על מוביליות - לא להגן על מקום העבודה, אלא על היכולת של העובדים להמשיך ולעבוד לאורך שנים, בשוק עבודה משתנה". כדי לעשות את זה, מדינת ישראל תצטרך להשתנות, כי היום אנחנו פשוט לא ערוכים לכך.

זוהי משימה לאומית אדירה, שישומה צפוי להימשך שנות דור, ושהעתיד של כולנו תלוי בה. רק שהדרך שיש לצעוד בה כדי להגיע לשם דורשת להתמקד בעיקר, בחשוב ודווקא בקשה ובלא פופולרי - ולא בגיבובי השטויות שהפוליטקאים ממטירים עלינו כרגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#