האם נתניהו הוא סוציאל-דמוקרט? - כללי - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם נתניהו הוא סוציאל-דמוקרט?

רבים יטענו שחזון צפון אירופי לשוק העבודה הוא פנטזיה, אבל יתקשו להציג מודל חלופי

66תגובות

אם היינו אומרים לפני עשור לשר האוצר דאז, בנימין נתניהו, שבעוד עשר שנים הוא יגיש לממשלה, עם ראש המועצה הלאומית לכלכלה שלו, נייר עבודה שבו המלצה לישראל לאמץ מודל שוק עבודה סקנדינווי — הוא כנראה היה מגחך.

ולא רק הוא. גם פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הכלכלית של נתניהו, היה כנראה מביע תמיהה. פרופסור למימון שהתחנך בשיקגו אינו השם הראשון, גם לא השני, שהיה עולה בראשנו כמי שיציג לממשלה תוכנית שהכותרת של אחד השקפים בה היא "מה ישראל צריכה לעשות כדי להידמות לצפון אירופה".

אבל בדיוק כמו בנושא הריכוזיות, גם במקרה הזה, שינוי השיח הציבורי והמחאה החברתית גורמים לבלתי־אפשרי לקרות.

הפוליטיקאים והכלכלנים הימניים ביותר בישראל, אנשי שוק חופשי מובהקים, מבינים שהמודל הכלכלי היחיד שיכול לעמוד לנגד עיניהם של קובעי המדיניות בישראל כדי לייצר צמיחה מכלילה, הוא זה של שוודיה, דנמרק, פינלנד והולנד — אלה הידועות בקרב הציבור כמדינות ״סוציאל־דמוקרטיות״.

האינסטינקט הטבעי של מרבית הקוראים והמצביעים הוא לגחך מול הרעיון שנתניהו יאמץ מדיניות כלכלית סוציאל־דמוקרטית, לפטור זאת באמירה שאלה ססמאות בחירות בלבד, ולקבוע שלכל היותר נתניהו ייקח מהמודל הנורדי רק חלק מהדברים - אלה שנוחים לו.

אייל טואג

אתגר לכל ממשלה

התגובה הזאת הגיונית, אבל לא בטוח שזהו התסריט היחיד. יש תסריט נוסף, זה שהוביל בסופו של דבר את נתניהו לתמוך בפירוק הריכוזיות במשק, ולחוקק חוק שכמוהו לא חוקק בשום מדינה קפיטליסטית מערבית ב–50 השנים האחרונות; חוק המסמן את פירוק הקבוצות העסקיות הגדולות כיעד כלכלי חשוב, מתוך הבנה שכוח מרוכז משחית ופוגע בדמוקרטיה ובכלכלה, וגם מעלה את יוקר המחיה.

גם אם נתניהו ירצה לשלוף מהמודל הצפון־אירופי שהציג אתמול קנדל בישיבת הממשלה את מה ש״נוח״ או ״מתאים״ לו — לפי התפישות הכלכליות שעליהן חונך ואליהן נצמד בעשור האחרון — אזי בדיוק כמו בנושא הריכוזיות ויוקר המחיה, ברגע שהרכבת יצאה לדרך, אי אפשר יהיה לעצור אותה. הלחצים החברתיים והכלכליים ינצחו.

אם המודל הסקנדינבי, שבו המדינה פורשת רשתות הגנה חברתיות עמוקות לכלל הציבור, מסתמן כרגע כדבר היחיד שמייצר גם צמיחה ותחרותיות וגם חברה בת קיימא, ישראל חייבת לצעוד בכיוון הזה.

אמנם הממשלה הנוכחית עושה צלילים ותנועות של אחת שלא תוציא את ימיה, אבל זה לא חשוב כל כך בהקשר הזה. כל ממשלה שלא תקום בעתיד תצטרך לאמץ רעיונות שקונים אחיזה בציבור הרחב ובקרב החברה האזרחית, או לפחות להתמודד עמם. הממשלה הבאה תיאלץ להתמודד עם הריכוזיות, יוקר המחיה, קבוצות האינטרסים, מערכת הבנקאות ורפורמות בפנסיה, כי הדברים האלה כבר עומדים במרכז השיח הציבורי. כך יהיה גם עם מודל חדש לשוק העבודה: כל ממשלה תיאלץ להתמודד עמו ברגע שהנושא יהיה חי וקיים בקרב שדרות רחבות של הציבור.

הפוך מנתניהו

בהודעה שהוציאה אתמול המועצה הלאומית לכלכלה, מצוטט קנדל, שאומר כי "התהליך האסטרטגי מהווה שינוי תפישתי, המלמד על מדיניות יוזמת ומובילה בראייה ארוכת טווח, שנועדה להבטיח את עתיד ילדינו ואת עתיד המדינה. יש להעמיד את האדם במרכז, תוך דגש בהקניית כישורים מתאימים ועיצוב מחדש של יחסי העבודה במשק על פי מודל צפון־אירופה".

בלומברג

קנדל יודע היטב שאי אפשר לשאול ממודל שוק העבודה הנורדי רק את הגמישות, התחרותיות ודמי האבטלה המתמשכים, שתלויים בהכשרות מקצועיות. קנדל יודע שהמודל הצפון־אירופי מבוסס על תפישה הפוכה מהרטוריקה של נתניהו; הממשלה לוקחת אחריות על הכשרת עובדים, על חינוך ועל תחומים רבים נוספים, מתוך הבנה שהשוק הפרטי לא יכול לבדו לייצר ״מוצרים ציבוריים״.

הסוגייה הכבדה שבה יידרש דיון עמוק בשנים הקרובות היא מה נכנס תחת הגדרה של ״מוצרים ושירותים ציבוריים״ שהממשלה צריכה להיות מעורבת באספקתם; והאם הממשלה הישראלית, על עשרות מיליציות המיסוי העצמאיות שלה, שמשרתות בעיקר את עצמן, מסוגלת להוביל רפורמות נגד קבוצות האינטרסים החזקות. זאת, במטרה לספק מוצרים ציבוריים איכותיים, מבלי להוביל את ישראל לפשיטת רגל פיננסית.

העובד במרכז

למודל הסקנדינבי רכיבים רבים. הפשוטים והידועים שבהם הם רשתות הגנה חברתיות צפופות ומכלילות, מיסוי גבוה ושווקים פתוחים ותחרותיים. שוודיה ודנמרק מדורגות כבר שנים ארוכות בראש המדינות התחרותיות ביותר בעולם.

אלא שהמודל השוודי, הדני, הפיני וההולנדי (אי אפשר להכליל אותן, לכל אחת דגשים אחרים) נשען על שני רכיבים מרכזיים נוספים, הרחוקים מאוד מהמשק הישראלי, ולמעשה מרוב המשקים המערביים: העובד במרכז, ולא מקום העבודה.

השוודים קוראים לרעיון ״העובד במרכז״ — להציל את המלחים, ולא את הסירה. זה נשמע טריוויאלי, אבל רחוק מלהיות כזה. שוק העבודה הישראלי מוטה בעיקר להגנה על ״סירות״, כלומר מקומות העבודה, ענפים וסקטורים מסוימים, ולא על ״המלחים״, שהם כלל העובדים ומשלמי המסים.

המודל הסקנדינבי של איכות חיים גבוהה ואי־שוויון נמוך יחסית (האי־שוויון במרבית מדינות צפון אירופה עולה בעשור האחרון, אבל הוא עדיין נמוך בהשוואה לעולם) מבוסס על כך שרוב העובדים מאורגנים בוועדים גדולים, שכוללים 70%–80% משוק העבודה.

רבים נבהלים באופן אוטומטי מהשיעור הגבוה של עובדים המאורגנים בוועדים הגדולים, אך זאת רק משום שהם מכירים את המודל הישראלי, היווני או האיטלקי, שבו הוועדים האפקטיביים הם ברובם ״מליציות מיסוי עצמאיות״ שמגלגלות את חוסר היעילות, השחיתות והניפוח על משלמי מסים וצרכנים. לעומת זאת, ברגע שהוועדים מכלילים, כלומר כוללים את רוב העובדים, הם חייבים להיות אחראיים; אין להם קבוצה גדולה של ״בלתי מחוברים״ שהם יכולים לגלגל עליה את חוסר אחריותם.

לכן, הוועדים בשוודיה, בדנמרק וברוב מדינות צפון־אירופה מדברים שפה הפוכה מזו שמדברים ועדי הסקטור הציבורי בישראל, בארה״ב או ביוון ואיטליה. הם מדברים את שפת התחרות, התחרותיות, האחריות, היעילות והיושרה.

ואולם כדי שהעובדים יסכימו להכיר בעקרונות התחרות והתחרותיות, הם חייבים לדעת שהם מוגנים על ידי רשתות הגנה חברתיות בכלל, ובפרט על ידי תקציבים גדולים מאוד של דמי אבטלה והכשרות לעובדים שכוחות השוק פולטים משוק העבודה.

המדינה שלקחה את המודל הזה עד לקצה היא דנמרק, במודל הפלקסקיוריטי שלה: מצד אחד יש לה את שוק העבודה הגמיש בעולם, שבו אפשר לפטר כל עובד ממשלתי או בשוק הפרטי. מצד שני, העובדים מוגנים במערך צפוף של דמי אבטלה והכשרות מקצועיות, כדי לשמור אותם רלוונטים שוב ושוב לשוק העבודה — בכלכלה גלובלית, פתוחה ודינמית.

הון חברתי

קנדל לא מדבר במצגת שלו על המיסוי הגבוה בכלכלה השוודית; זה כנראה יותר מדי לעכל. אבל יש קשר חזק בין מיסוי גבוה למודל שוק העבודה השוודי: אי אפשר לספק רשתות הגנה חברתיות צפופות בלי להקצות נתח גדול יותר מהתוצר לתקציבים חברתיים.

רוב הקוראים הישראלים יתקוממו בשלב זה לנוכח עצם הרעיון של העלאת מסים, ובצדק. משום שהישראלים יודעים שחלק גדול מהמסים שהם משלמים לא הולך לייצור רשתות הגנה חברתיות, אלא ל״מליציות מיסוי עצמאיות״ — מונופולים, קרטלים ועשרות יחידות מיותרות, בזבזניות בסקטור הציבורי המורחב; יחידות שלעתים קרובות נשלטות בידי חמולות של פוליטיקאים, מפלגות, משפחות ומועדונים; ארגונים שעסוקים בעיקר בלשרת את עצמם, ולא את משלם המסים, הקשישים, החולים או המובטלים.

אי אפשר לאמץ רק חלק קטן מהמודל הנורדי: אי אפשר להכניס גמישות מלאה בשוק העבודה מבלי להבטיח דמי אבטלה והכשרות מקצועיות. אי אפשר להעלות מסים מבלי לייעל את המפלצת הממשלתית ולחסל את מליציות המיסוי העצמאיות. אי אפשר להוביל את המהלך הזה מבלי להפנים שזוהי עסקת חבילה, שבמרכזה בניית הון חברתי.

ואם אמרנו הון חברתי; אי אפשר לייצר אותו במדינה שבה מחצית הצמרת הפוליטית טובלת בשחיתות חוקית או פלילית. גל המחאה האדיר שמשנה את השיח הציבורי בישראל צריך להיות מנוצל להובלת תהליך ארוך טווח של שינוי המשק והחברה — כך שהממשלה והסקטור הציבורי ישרתו את הציבור, ולא יהיו מועדונים וחונטות קטנות כפי שהם כיום.

ככל שנעמיק את השיח במודל השוודי, ההולנדי והדני, צפויות הפתעות לכל הכלכלנים מהשמאל ומהימין הישראלי. הם יופתעו מהשילוב של כלכלת שוק פתוחה, גמישות ותחרות, עם השקעות גדולות ברווחה ובהגנה על עובדים וקשישים. על העובדים, ולא על מקומות העבודה שלה. עליהם, כאזרחים, ולא כחברים בחונטה, במיליציה או במועדון. כל העובדים דור א׳, ולא רק אלה שבאו קודם או שהם בני משפחה וחברים במועדונים ״הנכונים״. כולם ״מחוברים״, ולא רק החבר׳ה שלנו.

ישראל צריכה לבחור איזה מודל היא בוחרת. היווני, הספרדי והאיטלקי נכשלו; האמריקאי לא מתאים לתרבות, לגודל ולאיומים שעומדים בפני ישראל, והוא הרבה פחות ״חופשי״ ו״דמוקרטי״ מהמיתוס הידוע. לכן נשארנו רק עם המודל הצפון־אירופי. רבים יפטרו את זה כפנטזיה בלתי אפשרית, בגלל אופי האוכולסייה היישראלית, אבל אף אחד מהם לא הצביע על מודל חלופי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#