לפיד: "רוב השאלות הכלכליות שהובאו בפניי לא היו מתמטיות או רציונאליות - אלא ערכיות" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לפיד: "רוב השאלות הכלכליות שהובאו בפניי לא היו מתמטיות או רציונאליות - אלא ערכיות"

שר האוצר יאיר לפיד ביום עיון השנתי של אגף התקציבים: ההיסטוריה הוכיחה שאבא שלי צדק - סוציאליזם זו שיטה לא צודקת ■ לפיד: "בחירות הן לא הדבר שישראל צריכה עכשיו"

132תגובות

"בחירות הן לא הדבר שמדינת ישראל צריכה עכשיו, אין שום סיבה ללכת לבחירות", כך אמר היום שר האוצר יאיר לפיד ביום עיון השנתי של אגף התקציבים. לפיד התייחס גם ליוקר המחיה ואמר כי "אם יש משהו שגרם ליוקר המחיה בישראל, הרי זה הקיבעון. בכל שנה ניסו מחדש לפתור את זה באותן שיטות שנכשלו כבר בשנים הקודמות. תפקידנו לשנות את כל זה, ואם הכלים המסורתיים לא עובדים, צריך לחפש כלים אחרים".

הנאום המלא של שר האוצר:

"באתי לכאן מישיבת הממשלה, שבה היו חילוקי דעות, כמו תמיד, אבל גם היה ברור לכל מי שהשתתף בה שהוא נמצא בקואליציה מתפקדת, עובדת, שעוד יש לה הרבה מה לעשות.

"בחירות הן לא הדבר שמדינת ישראל צריכה עכשיו, אין שום סיבה ללכת לבחירות. ואין שום משבר קואליציוני אמיתי. יש לנו מחויבות לפעול למען אזרחי מדינת ישראל, להורדת יוקר המחייה, ולהמשיך לקדם תכנית דיור רחבה למען הצעירים שלנו.

"אנחנו נמשיך לעבוד קשה למען האזרחים ולפעול למען אופק מדיני לקידום הסדר אזורי לאור המציאות המשתנה במזרח התיכון. אני, כיו"ר יש עתיד, כמו כל 19 חברי סיעת יש עתיד, נעשה הכל כדי להמשיך לעשות זאת. אין שום צורך לריב ולאיים בבחירות ולייצר פרובוקציות פוליטיות. אני לא חושב שזו הדרך.

אמיל סלמן

"בהרצאה שנשאתי לפני כמה חודשים ביום עיון מקצועי של אגף התקציבים, אמרתי לנוכחים שבהיות הכלכלנים אנשים משכילים הם מכירים את התיאוריות של כהנמן וטברסקי (וגם של דן אריאלי) המצביעות על כך שבני האדם אינם יצורים רציונליים, אבל עמוק בתוכם הם לא מסוגלים לקבל זאת. רוב מוחלט של הכלכלנים הגיעו לתחום מהמדעים המדויקים, עם הטיה מתמטית מובהקת. ההכשרה שלהם, וגם הנטייה הטבעית שלהם, היא להתייחס לעולם כאל בעיה הזקוקה לפתרון מבני. זה יתרון בכל מה שקשור לעבודה השוטפת שלהם, אבל זה גם חסרון מפני שהעולם הוא מטבעו כאוטי. כלכלנים אינם אוהבים מידע סובייקטיבי, מפני שקשה לאמוד אותו וקשה עוד יותר לחזות אותו. הפוליטיקה סובלת מהבעיה ההפוכה. יש לה נטייה מובנית להתעלם ממידע שאינו נוח לה, מפני שהיא עוסקת בעיקר בסובייקטיביות האנושית ובאמנות השימוש בה לעיצוב המציאות.

"הדוגמא המובהקת ביותר לחוסר הרציונליות המנהלת את חיינו היא כמובן המלחמה. גם המלחמות הצודקות ביותר הן מלוכלכות, יקרות, ולעתים קרובות מדי אינן משיגות שום תוצאה. ב-1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, ברטרם ראסל, הפילוסוף, נקלע לכיכר טרפלגר בלונדון, שם הפגינו עשרות אלפי בני אדם בקריאה לצאת למלחמה. ראסל - פציפיסט מוצהר – העיר בצדק שההמונים בכיכר מריעים בעצם בהתלהבות לממשלה על כך שהחליטה להרוג אותם. הם נושאים שלטים וצועדים כדי לתמוך בכך שתהיה להם הזדמנות למות בטרם עת. זוהי אינה התנהגות רציונלית ולמרות שאין לי על כך מידע ממקור ראשון, אני מוכן להתערב על כך שאיש מן המפגינים לא היה כלכלן.

"כל מי שקרא את "מצעד האיוולת" יודע שההיסטוריה היא שיעור מתמשך בהסתכלות לכיוון הלא נכון. כבר ארבע שנים למשל שכל ארגון מודיעין בעולם – כולל המודיעין שלנו - מנסה להבין איך קרה שהם הצליחו לפספס באופן מוחלט את "האביב הערבי", ששטף את העולם הערבי מטוניסיה דרך מצרים ועד למהפכה הירוקה באיראן. את התשובה יכול היה לספק להם כל סטודנט לכלכלה שנה שניה: כי הם הסתכלו למקום הלא נכון. הם חיפשו את המודיעין במקומות שהם היו רגילים לחפש אותו - בצבא, במסדרונות הממשל, במסגדים - במקום זה הם היו צריכים לחפש אותו בסופר, בשוק, ברשתות החברתיות. זו שוב הכלכלה טמבל. היא זו שהפילה את מובארק, הרגה את קדאפי, העלתה את הגנרל א-סיסי. הטעות של אנשי המודיעין הייתה קלאסית. במקום לנסות לראות את התמונה הכללית, הם עסקו בתחום ההתמחות שלהם. לימדו אותם להשיג תמונות לוויין סודיות של טילים והקלטות חשאיות של שיחות של בכירי ממשל, אז זה מה שהם עשו. במבט לאחור, עדיף שהם היו משקיעים את הכסף בכלכלנים במקום בלווייני ריגול. זה גם יותר יעיל, וגם יותר זול.

"אני מניח שלאף אחד מכם אין ויכוח עם התפיסה הזו, אבל אני רוצה לאתגר אתכם בשאלה האם אנחנו לא עושים בדיוק את אותו דבר? האם אנחנו משוכנעים שאנחנו לא מתעסקים רק בעובדות שאנחנו יודעים ויכולים לאסוף ולעבד, במקום בכלכלה בתפקידה המקורי - כחלק ממדעי החברה, כחלק מן החיים עצמם על כל בילבולם וחוסר ההיגיון השולט בהם? כי רוב השאלות הכלכליות הגדולות שהובאו בפני בשנה וחצי האחרונות לא היו מתמטיות או רציונליות, אלא מוסריות וערכיות: ניצולי השואה מול החשש הביטחוני משואה שניה, חינוך מול רווחה, בריאות מול השכלה גבוהה. לאף אחת מן השאלות האלה אין תשובה מוחלטת, או ברורה. כל הדילמות בעולם הן 50.1% לעומת 49.9%. אחוז אחד לכאן או לכאן, וכבר אין דילמה, ההחלטה נופלת מעצמה.

"אנחנו מדברים לא מעט על חוקי הכלכלה. בעיתונות הכלכלית לעגו לי לא פעם על כך שאני לא מבין את חוקי הכלכלה. יכול להיות, אבל אני רוצה להזכיר לכם משהו על חוקי הכלכלה: הם לא חוקי טבע, הם חוקים מעשי ידי אדם. אנחנו יוצרים אותם, ובידינו לשנות אותם. אנחנו שוכחים לעתים קרובות שהתיאוריות הכלכליות שלנו כשמן כן הן - תיאוריות, ואנחנו צריכים תמיד לבחון אותן מחדש. האם העשירים באמת יוצרים משרות? האם כשאנחנו נותנים להם הקלות מס זה באמת טוב לכלכלה, או שהם פשוט מתעשרים עוד יותר?. האם גירעון הוא בהכרח רע? האם איגודים מקצועיים הם בהכרח דבר רע? האם הפרטות הן בהכרח דבר טוב? האם באמת מטרתה היחידה של חברה היא להפיק רווחים לבעלי המניות שלה? אין לה עוד מטרות? מה לגבי שכר הוגן, אחריות חברתית, מחויבות לקהילה? האם מותר כבר להודות ש"כלכלת החלחול" נכשלה לגמרי, מפני שמרכז הקיום הכלכלי הוא מעמד הביניים ולא העשירון העליון? האם יש באמת דבר כזה "שוק חופשי" כשאנחנו אלה שקובעים את החוקים שלפיהם הוא פועל? אין לשאלות האלה כמובן תשובה אחת. בעצם זה עיקר הטיעון שלי - שאין לשאלות הכלכליות הגדולות שמעסיקות אותנו תשובה אחת ובכל פעם שתיאוריה אחת משתלטת על השיח, צריך להתחיל לחשוד בה.

"כשהייתי ילד, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, אבא שלי נהג לקחת אותי איתו לעבודה בכל 1 למאי. זה היה חג הפועלים, במדינה שהייתה גאה בסוציאליזם שלה, וכולם חוץ ממנו היו בחופש. רק הוא היה לוקח אותי לבניין ריק, והיינו יושבים במזנון הריק לבד, כי הוא בא ממדינה קומוניסטית ורצה לחנך אותי שסוציאליזם הוא לא נכון כלכלית ומה שיותר גרוע, הוא שיטה לא צודקת. אני מאמין שהוא צדק, וההיסטוריה הוכיחה שהוא צדק, אבל כולם, כל מאות האנשים שלא באו באותו יום לעבודה, כל עשרות אלפי האנשים שצעדו ברחובות עם דגלים אדומים, רוב מכריע של הכלכלנים, רוב מכריע באקדמיה ובתעשייה, כולם היו משוכנעים בתיאוריה אחת וחשבו שאבא שלי - וקומץ אנשים שחשבו כמוהו - הם מגוחכים במקרה הטוב ומסוכנים במקרה הרע.

"הדילמות בפנינו הן דרמטיות ועלינו לגשת אליהן בצניעות ומתוך ראיה רחבה. אנחנו יודעים להסביר, כולנו, מדוע שמירה על איזון פיסקלי היא חשובה, אבל עלינו להודות בכך שזוהי התלבטות בין העניים של מחר לעניים של היום. אנחנו יודעים להסביר – באותות ובמופתים ובמצגות פאואר-פוינט – שבמצב של גירעון גבוה, אם יהיה מחר משבר, לכלכלה לא תהיה כרית בטחון שתשמור עליה. אבל מה אם לא יהיה משבר? מה אם ב-2016 תהיה צמיחה חזקה בשווקים הבינלאומיים ועודף תקציבי ממשי, איך נסביר לעצמנו את העובדה שבשם האיזון הפיסקלי מנענו – בדעה צלולה - מילדים עניים בבית שמש ובירושלים, בעוטף עזה ובקרית שמונה מזון וחינוך, דיור ורווחה. מה נגיד להם – ומה נגיד לעצמנו – על כך שגזלנו מהם את הסיכוי בשם סיכון תיאורטי שלא התממש?

"הבעיה מספר אחת שלנו – והאתגר מספר אחד שלנו – הוא יוקר המחיה בישראל. הדיון על מע"מ אפס, כמו הדיון על פיקוח המחירים, או הבניה התקציבית, או המע"מ הדיפרנציאלי למוצרי המזון, או כל דבר אחר שנחשב עד היום לטאבו מוחלט, מוכרח להיות על השולחן בכל רגע נתון. כי יש עובדה פשוטה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה: משהו לא עובד. יוקר המחיה, יוקר המזון, יוקר הדיור, הם בלתי אפשריים. המוביליות החברתית בין העשירונים התחתונים לעשירונים העליונים היא מהנמוכות בעולם המערבי ומדדי אי-השיוויון הם בלתי נסלחים. תפקידנו לשנות את כל זה, ואם הכלים המסורתיים לא עובדים, צריך לחפש כלים אחרים.

"הייתה שאלה אחת ששאלתי את כל מי שהתנגד למע"מ אפס, ולאיש מהם לא היתה תשובה עליה: אמרתי להם, אם אתם יודעים כל כך הרבה על שוק הדיור, איך אתם מסבירים את העובדה שהמחירים עלו ב-80% ואיש לא עשה שום דבר בנידון? אני מקווה שזה לא נשמע כאילו אני מאשים מישהו מהיושבים כאן, אני לא, אני רק מזכיר לכולנו את הצורך לחשוב מחדש על בעיות העומדות בפנינו בכל בוקר, ולא להיתקע על שום קונספציה. אם יש משהו שגרם ליוקר המחיה בישראל, הרי זה הקיבעון. בכל שנה הדיור היה יקר יותר, והמזון היה יקר יותר, ומוצרי היסוד היו יקרים יותר ובכל שנה ניסו מחדש לפתור את זה באותן שיטות שנכשלו כבר בשנים הקודמות.

"אגב, אנחנו לא צריכים רק להוריד את המחירים, אלא גם להתחיל לחשוב יחד על הצד השני של המשוואה - על השכר. השכר בישראל נמצא בקיפאון מאז שנת 2000. המשכורות של מעמד הביניים תקועות. העובד הישראלי מרוויח אותו דבר, אבל ההוצאות שלו הולכות וגדלות. הפריון שלו נמוך, הממשלה אינה מוציאה מספיק על ההכשרה וההשכלה שלו, יותר ויותר קווי ייצור יוצאים מישראל כל שנה למדינות אחרות. זה "המעגל המרושע" של רוברט רייך ואין לנו את האופציה, או הזכות, לעמוד ולהסתכל עליו מן הצד. אנחנו צריכים לשבור אותו. אין פתרונות קסם, אבל כשאנחנו מסתכלים על המדינות המצליחות בעולם, הפתרון הוא קודם כל בחינוך ובהכשרות מקצועיות. הוספנו השנה כ 1.8 מיליארד שקל לחינוך, מנענו קיצוץ נוסף בהשכלה הגבוהה, אבל זה לא מספיק. כל אגורה פנויה שתהיה לנו אני אעשה הכל כדי להעביר אותה למערכת החינוך, ההכשרה המקצועית וההשכלה הגבוהה, מפני ששם מתחיל השיפור בשכר של האדם העובד.

"חלק מתפקידו של משרד האוצר, ושל אגף התקציבים במיוחד, הוא להיות שומר הסף של הקופה הציבורית. זה הד.נ.א. של החדר הזה לדורותיו. גאוות היחידה של האגף מבוססת על היותו הגורם האחראי בעולם שמסרב לקחת אחריות. פוליטיקאים בכלל ושרים בפרט הם חבורה פורקת עול. אנחנו נוטים לחשוב על הטווח הקצר, על הרווח המידי, על דעת הקהל. הכל נכון, אבל יש לזה גם צד שני. אני אומר לכם שצריך גם להיזהר מן הזהירות. אחריות לא יכולה להיות רק תקציבית, אחריות כוללת גם את הצורך להכין את עצמנו לאפשרות שהחיזבאללה יתקוף מהצפון, גם את ההתמודדות עם זה שדור שלם מתחיל לשאול את עצמו אם יש לו עתיד במדינה הזו, גם את הצורך במשחק הוגן שבו האזרחים אינם מרגישים שממשלתם קהת חושים לגמרי אל מול המצוקה היומיומית שלהם.

"כי החיים - ברוב המקרים - אינם מורכבים מן העובדות אלא מן התפיסה של העובדות. אם כל האנשים יאמינו, ברגע מסויים, שהבורסה עומדת ליפול - הבורסה תיפול גם אם אין שום הצדקה מעשית שמובילה לכך. ב-1933, בשיאו של השפל הגדול בכלכלת ארה"ב, כל המערכת הבנקאית האמריקאית עמדה בפני קריסה. בנקים נסגרו כמעט מדי יום ואנשים עמדו בתורים ארוכים כדי למשוך את חסכונותיהם. הנשיא האמריקאי החדש, פרנקלין דלנו רוזוולט, סגר את הבנקים לארבעה ימים כדי למנוע קריסה מוחלטת, אבל עשה עוד דבר: ביום השלישי הוא נשא נאום רדיופוני לאומה והבטיח לה שאפשר שוב לסמוך על הבנקים. האזרחים הקשיבו, והאמינו. מבחינה מעשית, דבר לא השתנה, אבל למחרת, כשהבנקים נפתחו מחדש, מספר ההפקדות עלה על מספר המשיכות. הבנקאות האמריקאית ניצלה מפני שבני האדם אינם רציונלים. הם רוצים להאמין במשהו. לא תמיד הם מאמינים בדבר הנכון, לעתים קרובות הם רק מחפשים נקודת אחיזה בעולם שיצא מדעתו, אבל כשאנחנו מדברים על נתונים כלכליים שיש לפעול לפיהם אנחנו צריכים תמיד לזכור שגם פחד הוא נתון כלכלי, אי בטחון הוא נתון כלכלי, תקווה - או היעדרה - היא הנתון הכלכלי המשמעותי מכולם.

"במהלך דיוני התקציב והשיח שנוצר סביבו, נאמר לא פעם שבמקום לעסוק במה שהוא צריך לעסוק, התקציב הזה עוסק בדברים לא רלבנטיים - באיזונים בתוך הקואליציה, בחשש מפני מחאה חברתית חדשה, בחשש מבחירות חדשות, בכניעה מחודשת לקמפיין הפחדים שמעוררת מערכת הביטחון. אני רוצה לטעון בפניכם שכל אלו שייכים לדיוני התקציב בדיוק כמו הגירעון, הריבית, יחס החוב תוצר ותחזיות הצמיחה וגביית המיסים. לתקציב נכון וטוב אסור לחמוק מכל המקומות הלא בטוחים, המעורפלים, הבלתי ניתנים לכימות. הוא צריך לענות על שאלות שאינן מופיעות באף גרף או גיליון אקסל: באיזה מצב רוח נמצא הציבור? מה קורה במערכת הפוליטית? האם אנשים מאמינים לנו? ואם לא, במה הם כן מאמינים? משרד אוצר שאינו מוכן להתמודד עם השאלות האלה - ואני כולל בזה את ההתמודדות עם העובדה שאין לאף אחת מהן תשובה מוחלטת - אינו יכול לטעון שהוא עושה את עבודתו נאמנה.

"משקיע ישראלי גדול אמר לי פעם שכלכלנים טובים קוראים את עמודי החדשות הרבה לפני שהם קוראים את העמודים הכלכליים. מה אומרים לנו העמודים האלה? הם אומרים לנו שהישראלים מאבדים את האמון בשיטה ובמערכת. יוקר המחיה הורג אותם מחדש בכל יום והם זקוקים מאתנו לאישור מחודש לכך שיש להם עתיד במדינה הזו. הם רוצים לדעת שאחרי שהעלו להם מיסים ב-2012 וב-2013 והורידו אותם למקלטים ב-2014, הם עדיין חיים במקום שרואה אותם באמת, עם שלטון שמקשיב להם באמת וממשל שאכפת לו מהם באמת. בידינו הדבר להחזיר להם את האמון הזה. זה לא יהיה פשוט. בטח לא בעולם לעומתי, עם שיח ציבורי אלים, שמנוהל בידי תסכול וזעם ומידע חלקי ומוטה וכולם מחפשים בו כל הזמן מישהו להאשים. בעולם כזה האינסטינקט הוא לחמוק מאחריות כדי לא להיות אלה שמאשימים אותם בצרותיהם של אחרים, אבל אני מאמין שמשרד האוצר יכול וצריך לקחת את האחריות הזו. בידנו הדבר להחזיר להם את הידיעה שעתידם נמצא במקום הזה. בוויכוח בין ברלין לירושלים, אנחנו יכולים להכריע מה תהיה התשובה.

"כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להיות יצירתיים יותר ממה שאנחנו היום, נחושים יותר, ממוקדים בהורדת יוקר המחיה ובהעלאת הצמיחה לפני כל נושא אחר. אנחנו צריכים לקחת אחריות גם על התעשייה והיזמות, וגם על מחירים שפויים לאזרח הישראלי. לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד, אנחנו חוטאים לייעודנו. אני לא חושב שיש אדם אחד בחדר הזה שרוצה שעל מצבתו יהיה כתוב, "פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי... יהי זכרו ברוך בלי גירעון." אני חושב שכל אחד מאתנו רוצה לדעת שהוא תרם משהו לכך שישראל תהיה מדינה יקרה פחות, משכילה יותר, שבה אין ילדים שהולכים לישון רעבים בלילה. "פה נטמן משה, יש ילדים רבים שחבים לו את עתידם", היא בעיני כתובת ראויה ומשימה ראויה להקדיש לה את הכישרון והידע הקולקטיבי שלנו. מפני שכרגע לילד בירוחם אין באמת הזדמנות שווה, מפני שכרגע לילדה יוצאת אתיופיה מקרית מלאכי או לילד חרדי מבית"ר עילית אין איך להיחלץ ממעגל העוני, מפני שכרגע אנחנו לא מייצרים מספיק פתרונות לצמצום אי השוויון ולשיפור מצבו של מעמד הביניים, וכל עוד זה המצב, אנחנו מועלים בתפקידנו.

"האם התקציב שהעברנו בממשלה לפני החג עונה על כל השאלות שהעליתי כאן? הוא מתחיל לעשות זאת. התקציב הקודם היה תקציב משברי שנועד למנוע קריסה. התקציב הנוכחי הושפע אמנם ממבצע צוק איתן, אבל הוא כבר צועד בכיוון הנכון. זה תקציב טוב. הוא כלכלי מספיק בשביל לשמור על תמונה פיסקלית מאוזנת, והוא אזרחי מספיק – וכן, גם פוליטי מספיק - בשביל לשמר את התקווה והאמון שהם בעיני כרגע הצורך הדוחק ביותר של החברה הישראלית ושל הכלכלה הישראלית.

"ואני רוצה להגיד לסיום, עוד משהו לדור הנוכחי של אגף התקציבים: בהנהגתו של אמיר האגף עבר תקופה לא פשוטה של שיקום ושל חזרה לערכים המקוריים שלו. אני חושב שאנחנו נמצאים במקום טוב הרבה יותר ממה שהיינו לפני שנה, אני משוכנע שבשנה הבאה יהיה טוב יותר מעכשיו. אני אמשיך להתווכח אתכם כל הזמן, כי זה טוב לנו ולטוב למדינת ישראל, אבל אני גאה בכם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#