הסיבות שבגללן המזון בישראל יקר

ישראל מתנהגת כמו כלכלת אי סגורה ובעייתית במיוחד

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב ארלוזורוב

האכזבה הגדולה ביו­תר של הממשלה בשנים האחרונות היתה טרה. טרה, הקטנה בין שלוש המחלבות הגדולות, נתפשה כחב­רה בעלת פוטנציאל תחרותי שעשויה לאיים על תנובה. "אם רק ניתן לטרה לגדול", חשבו בממשלה, "היא תוכל להתחרות בתנובה".

מהסיבה הזאת איפשר הממונה על ההגבלים לחברת הענק קוקה קולה ישראל לרכוש את טרה, במחשבה שאבא חזק ייתן לטרה את הגב שהיא זקוקה לו כדי להתחרות בתנובה. מסיבה דומה המדינה גם נתנה מענקים גדולים לטרה, להקמת המחלבה הגדולה והחדישה שלה באזור התעשייה נע"מ ליד נתיבות. המחלבה אכן הוקמה, בהשקעות עצומות, וטרה אכן נכנסה לייצור בהיקף גדול עם גבינות נעם שלה. אלא שתחרות לא יצאה מזה.

טרה, כפי שנוכח כל ישראלי שצופה בפרסומות, מתמקדת אך ורק ביתרון האיכות של הגבינות שלה — גבינות ללא חומרים משמרים — והס מלהזכיר תחרות על המחיר.

"טרה השקיעה משאבים רבים במעבר למחלבה החדשה נעם", מסר בעבר דובר טרה בתגובה לשאלה מדוע טרה אינה מתחרה על מחיר הגבינה הצהובה, "ובזכות כך, הצרכן הישראלי מקבל מוצרים חדשניים ובריאים יותר, ללא חומרים משמרים, וללא תוספת תשלום. כמו כן, המחיר לצרכן הסופי נקבע בידי הקמעונאי, ולא על ידנו".

מהתגובה של טרה עולה בבירור כי איכות יש, תחרות על המחיר אין — והצרכן הישראלי ממשיך להיות שבוי בידי שלוש המחלבות הגדולות, המחזיקות יחדיו ביותר מ–90% משוק החלב בישראל. אפשר רק לקוות שבהמשך הדרך, עם התגברות החדירה של טרה, תתפתח תחרות על המחיר.

חלב ישראל או חלב נוכרי

המקרה של החלב הוא קיצוני מאוד ומפורסם מאוד, ולא בכדי מחאות הקוטג' והמילקי התפרצו דווקא סביב מוצרי החלב. ישראל, נזכיר, היא שיאנית עולמית בתנובת החלב של הפרות שלה. אבל תנובת השיא, מתברר, אינה מונעת מכל שרשרת הייצור הקרטליסטית של החלב בישראל להיות יקרה להחריד, החל במחיר המטרה של החלב, המשולם לרפתנים ונקבע בידי המדינה, שהוא גבוה מהמחיר העולמי, וכלה בשוק הלא תחרותי של שלוש המחלבות הגדולות.

אלא שהיעדר התחרות בשוק המזון בישראל לא מתמצה בחלב לבדו. למעשה, המדף הישראלי בולט במגוון הדל שלו. נסו לבדוק כמה מותגים אתם מוצאים על מדף הסופר שלכם בקטגוריות כמו קטשופ (בד"כ רק אסם והיינץ), תה (בד"כ רק ויסוצקי, ליפטון ופומפדור), אורז (סוגת וויליפוד) ועוד. פרט לכמה קטגוריות יוצאות מן הכלל — הפסטה, למשל, שמשופעת בהרבה מותגים — כמעט בכל הקטגוריות המבחר על המדף מורכב משניים עד ארבעה מותגים בלבד, כולל מותגי יבוא. עם מבחר כזה, אין תמה שתחרות היא מאתנו והלאה בחלק ניכר ממוצרי המזון, והתוצאה הבלתי נמנעת היא יוקר מוצרי המזון.

מדוע המגוון על המדף הישראלי מועט כל כך, והריכוזיות גבוהה כל כך? אין לכך תשובה פשוטה אחת. לפחות שני חסמים מבניים מוזכרים תמיד. הראשון הוא העובדה שהשוק הישראלי הוא שוק קטן, כך שאין כדאיות כלכלית לקיומם של הרבה יצרנים קטנים בתחום המזון, וגם לא להרבה יבואנים קטנים.

מה שמחריף את קוטנו של השוק הישראלי הוא היותו כלכלת אי מבודדת, בשל החסם הבלתי עביר של הכשרות. אי אפשר לזלזל בנזק הכבד שגורמת הרבנות הראשית לישראל בקשיים שהיא מערימה על מתן היתרי כשרות למוצרי מזון מיובאים. מחסום הכשרות מזיק במיוחד בתחום חלב, שבו הרבנות מתעקשת להכיר אך ורק בכשרות של "חלב ישראל" — חלב שיהודי השגיח על חליבתו ברפת.

מקורה של דרישת הכשרות של "חלב ישראל" בימי הביניים, כאשר היה חשש כי החוואים הגויים יערבבו חלב פרה עם חלב חזירה. בעידן המודרני, שבו מחלבות הענק מחזיקות חוות שלמות בכל רחבי העולם, החשש הזה הוא כמובן מופרך. זאת הסיבה לכך שאחד מגדולי הפוסקים בארה"ב קבע, כבר לפני כמה עשרות שנים, שניתן להסתפק בהשגחת כשרות ברמת תהליך הייצור המחלבה — חלב נוכרי — ואין צורך להשגיח גם ברפת.
על בסיס פסק ההלכה הזה צורכים מרבית היהודים בחו"ל, כולל החרדים שבהם, את החלב הנוכרי שלהם — אך מוצרי החלב הללו אסורים ביבוא לישראל. התוצאה היא מחסום כמעט בלתי עביר מבחינת יבואנים, שמתקשים למצוא די מוצרי חלב המיוצרים בחו"ל ועומדים בדרישות המחמירות של הרבנות בישראל.

אין סיכוי ליבוא מתחרה של בשר

על כך יש להוסיף את החסם הפרוזאי של החוק האוסר יבוא בשר לא כשר. במדינת ישראל אפשר לייבא לובסטר בהטסה, אבל אסור לייבא בשר לא כשר כלשהו. למה? כי ככה החליטו הפוליטקאים, במסגרת המקח והממכר הפוליטיים מול המפלגות החרדיות. אין צורך להוסיף ששחיטה כשרה כמעט אינה קיימת בחו"ל, ואם היא קיימת היא יקרה להחריד, כי היא מחייבת הטסה של משגיחי כשרות מישראל. בקיצור, אין סיכוי ליבוא מתחרה של בשר מחו"ל.

על כלכלת האי, המקשה מאוד על יבוא מוצרי מזון, נוספים שני חסמים ביורוקרטיים מקומיים מאוד. הראשון הוא משרד הבריאות, שבעקבות טראומת רמדיה הקשיח מאוד את מתן האישורים ליבוא מוצרי מזון, בין שמדובר במזון רגיש (מזון טרי, מזון לתינוקות), ובין שמדובר במזון לא רגיש (מזון יבש — פסטה, קורנפלקס וכו').

למעשה, מאז רמדיה, משרד הבריאות הפך במו ידיו את שוק היבוא הישראלי לריכוזי מאוד — הוא כמעט לא העניק אישור יבוא ליבואנים חדשים, ועיקר האישורים ניתנו ליבואנים הרשמיים של היצרנים בחו"ל, תוך חסימת האפשרות ליבוא מקביל. בעקבות מחאת 2011 וועדות טרכטנברג וקדמי, הסכים משרד הבריאות להגמיש את הדרישות שלו ולאפשר גם יבוא מקביל במזון לא רגיש — רפורמת הקורנפלקס נמצאת בשלבים אחרונים של אישור.

החסם הביורוקרטי הנוסף הוא המכסים, שבתחום מוצרי המזון הם גבוהים יחסית, בעיקר בשל ההשפעה של הלובי החקלאי, אבל גם בהשפעת יצרני מזון מקומיים שונים. לאחר מחאת קיץ 2011 וועדות טרכטנברג וקדמי, שדנו בחשיבות הפחתת המכסים על מזון, המכסים אמנם ירדו, אך נותרו כבדים מאוד — 30% בממוצע בחלב, 27%–32% בממוצע בירקות ובפירות. על חלק מהמוצרים חל מכס של 100%–344%. ההמלצות של ועדת קדמי לפעול להפחתת המכסים בגבינות יושמו בקמצנות בשל הלחץ של הלובי החקלאי.

ישראל, לכן, מתנהגת כמו כלכלת אי סגורה ובעייתית במיוחד — בעיקר בגלל חסמים בלתי אפשריים שמציבה המדינה דווקא ליבוא תחרותי. אלא שזה לא מסביר מדוע גם יצרני המזון הקיימים, שכבר נמצאים על המדף, לא מתאמצים כל כך להתחרות זה בזה. טרה היא רק דוגמה מטרידה אחת לכך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום