חקלאים: כחצי מהיבול המושמד בשל חובת מעשר - ראוי למאכל - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חקלאים: כחצי מהיבול המושמד בשל חובת מעשר - ראוי למאכל

כדי לקבל תעודת כשרות חייבים החקלאים להפריש 1% מסחורתם ■ עקב כך, מדי שנה מושמדים בישראל פירות וירקות בהיקף של כ–34 אלף טונה, שערכם הכספי מגיע לכ-110 מיליון שקל ■ משרד הדתות: "מדובר ביבול שאינו ראוי לשיווק, ולכן לא נגרם נזק כלכלי כתוצאה מהשמדתו"

46תגובות

מדי שנה מושמדים בישראל פירות וירקות בהיקף של כ–34 אלף טונה, שערכם הכספי מגיע לכ–110 מיליון שקל בשל חובת המעשר - כך עולה מבדיקת TheMarker ותנועת המושבים. בקרב חקלאים ומשווקים קיימת הסכמה כי עד מחצית מהתוצרת המושמדת היא אכן נחותה ואינה ראויה לשיווק ("בררה"), אולם מחציתה האחרת בהחלט ראויה למאכל אדם, ובוודאי לתעשייה.

חובת המעשר נהוגה בישראל, ומחייבת חקלאי שרוצה למכור את תוצרתו לשוק שיש בו כשרות. הנוהג מבוצע כמעט בכל השוק הישראלי, ובוודאי ברשתות השיווק המקפידות על תעודת כשרות. חובת המעשר במקורה חלה על 10% מהתוצרת, אולם בפועל מקפידים גורמי דת בישראל על הפרשת 1% בלבד מהסחורה. הסחורה, המיועדת להשמדה, עוברת למזבלה או למאכל לבעלי חיים על ידי החקלאי, בית האריזה או המרכז הלוגיסטי הקולט את הסחורה.

מדוע נזרקים הירקות והפירות? הרב משה שכטר, מפקח בכיר בוועדת הכשרות של הרב יוסף אפרתי (ראש בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית ומומחה בתחום הכשרות), מסביר כי "כשעם ישראל נכנס לישראל, הקדוש ברוך הוא ציווה עליו ש–10% מהשדה ילך ללוויים ו–10% אחרים יעלו לירושלים או שיינתנו כמעשר לעניים - כלומר ביחד כ–20%. הלוי מחויב לתת לכהן 1% מה–10% שקיבל. כשאין את בית המקדש, מה שהלוי נותן לכהן אסור לאכילה אלא על ידי כהן טהור, ומאחר שאין כהנים קדושים כתוצאה מכך שבית המקדש איננו, והם אינם יכולים להיטהר - אז זורקים את זה לפח".

אילן אסייג

"כך מקבלות החצרות כספים מהחקלאים"

לפי השנתון הסטטיסטי שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשבוע שעבר, סך שווי הפירות והירקות הנצרכים בישראל למאכל ולתעשייה מקומית מגיע לכ–11 מיליארד שקל. אלה הפירות והירקות החייבים במעשר, להבדיל מתוצרת ליצוא. 1% משוויים שקול ל–110 מיליון שקל בשנה. בהנחה שמחציתם ראויים למאכל אדם, מדובר בזריקת תוצרת טובה בסכום של לפחות כ–55 מיליון שקל כל שנה, רק כדי לעמוד בדרישת המעשר.

יש הסבורים שהבזבוז גדול אף יותר: "אני מעריך שלפחות 25 אלף טונה מתוך ה–34 אלף טונה ראויים למאכל אדם ובוודאי לתעשייה", אומר מאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל.

עלויות החקלאי לא מסתכמות רק בזריקת תוצרת ראויה למאכל. הוא גם משלם למשגיחי הכשרות אלפי שקלים בשנה, כדי שיעניקו לו אישור חתום על כך שהופרש מעשר בגין סחורה שיוצאת לשוק. לעתים נדרשים חקלאים או בתי אריזה לאישורים של יותר ממשגיח אחד אם הם רוצים לקבל הכשר מכמה חצרות רבנים, או מסוגי כשרות שונים. עלויות המעשר ומשגיחי הכשרות מגולגלים למחירי הפירות והירקות הנמכרים בשווקים.

"כל נושא המעשר והכשרויות של חצרות הרבנים נהפכו לעסק כלכלי", אומר צור. "דרך זה החצרות מקבלות כספים מהחקלאים. זה אבסורד שמי שמשלם את שכר משגיח הכשרות זה החקלאי, שלפעמים מחזיק 3–4 משגיחים בגלל החצרות. זה כאילו יש כאן שבטים, ולא תורה אחת של עם ישראל. זה בזבוז כספים גדול. אני מציע שיהיה תו כשרות אחיד של המדינה, שרק משרד הדתות יהיה רשאי לתת אותה, ולאסור בחוק על חצרות לקבל כשרות מיוחדת", הוסיף.

לדבריו, "עלות משגיחי הכשרות נעה בין 1,000 ל–5,000 שקל בחודש, תלוי כמה משגיחים העסק צריך. אם חקלאי רוצה כשרות רגילה וכשרות בד"ץ, הוא משלם יותר. בסוף זו מסחטת כספים גדולה. בנוסף, צריך למצוא דרך לקחת את המעשרות לנזקקים ולא לזרוק אותן. גם פעולת הזריקה עולה לחקלאי כסף".

"סחורה שהיתה 
יכולה להגיע לעניים"

בביקור שערכנו בשבוע שעבר במחסנים של חברת ביכורי השדה, חברה המשווקת פירות וירקות לרשתות שיווק ולשוק המוסדי, נראו ירקות באיכות ראויה למאכל, שנערמו בצד כמעשר המיועד להשמדה. מדובר בכרוב סוג א' ובעגבניות סוג ב', שיכלו בקלות רבה להגיע לשווקים, לא כל שכן לתעשייה, הקולטת בדרך כלל את הסוג הפחות יפה לעין.

"בחלק מהמקרים המגדלים מפרישים וזורקים את הגידולים בעצמם, ובמקרים אחרים אני מפריש את אותו אחוז ומוריד להם את זה מהתשלום. כל מגדל לפי ההסכם שלו", אמר אילן שבע, מנכ"ל ומבעלי ביכורי השדה. "בפועל, חלק מהירקות והפירות מגיעים לבעלי חיים, אבל הרוב הגדול הולך להטמנה והשמדה במטמנות זבל. רק אצלנו נזרקים כ–300 טונה בחודש. כמחצית מהסחורה שנזרקת ראויה למאכל מסוג א' או סוג ב'. זו בהחלט סחורה שהיתה יכולה להגיע לעניים", הוסיף.

במשרד לשירותי דת אמרו בתגובה כי "תרומות ומעשרות מתבססות על שתי מצוות בתורה: האחת היא לתת את המעשר למי שאמור לקבלו, השנייה היא להפריש את התרומות מתוך היבול. שתי המצוות לא תלויות אחת בשנייה, והחובה להפריש ממשיכה להתקיים גם כשאין כוהנים שיכולים לקלוט את התוצרת.

"כך גם האיסור לאכול מהם. ההלכה אומרת לנו שעד שלא ייבנה בית המקדש מחדש, ועד שלא יהיו בו כוהנים שיוכלו לקבל את התוצרת, עם ישראל לעולם לא יגיע לשלמות - וכך גם פירות עבודתו לא ימוצו, וחלק מהם יושמדו".

מהמשרד לשירותי דת דחו בתוקף את העדויות שלפיהן הסחורה שנזרקת ראויה למאכל אדם ואפשר היה להעבירה לנזקקים. "החלק מהתרומות והמעשרות הטעון השמדה הוא 1% ועוד שבריר אחוז, בגין החלק המכונה תרומה ותרומת מעשר. שאר התרומות והמעשרות, המצטברים לכדי 10%, מופרשים ומיד מוחזרים לשוק. אותו חלק שמושמד מופרש מיבול פגום שאינו ראוי לשיווק ולכן לא נגרם נזק כלכלי כתוצאה מההשמדה. 

"זהו יבול שאינו ראוי שיגיע לשוק גם בתור סוג ב' וג', ולכן אם לא היה מושמד, הוא בשום אופן לא היה מוצא את דרכו לעניים. לכן אין קשר בין ההוראה לבין מצוקתם של מעוטי יכולת. רמת היבול כה נחותה, שהוא גם בדרך כלל לא משווק לשוק התעשייתי, ואם נעשה בו שימוש - זה רק כמזון לבעלי חיים. שימוש שכזה אינו אסור גם מתרומות ומעשרות, ולרוב היבול שמופרש אכן מועבר כמזון לבעלי חיים".

במשרד הוסיפו כי הפרשת התרומות מתבצעת בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות בשווקים הסיטונאיים לפירות וירקות שבערים הגדולות ובמרכזים הלוגיסטיים של רשתות השיווק הגדולות. לגבי עלות משגיחי הכשרות, שמפקחים כי אותו מעשר נזרק לפח, אמרו במשרד לשירותי דת כי "שכרו של משגיח קבוע בתקנות הוא 37 שקל לשעה. הפרשת תרומות ומעשרות אורכת בדרך כלל עד שלוש שעות ביום, והיא מקיפה מאות עד אלפי טונות של סחורה מדי יום בכל אחד מהשווקים". 

לאחר שהוצגו בפני המשרד לשירותי דת עדויות חקלאים על זריקת תוצרת ראויה למאכל אדם נמסרה התגובה הבאה: "כדי שניתן יהיה להשמיד רק תוצרת שאינה ראויה לשיווק, באחריות החקלאי להביא למקום ביצוע ההפרשה משטח נפרד בשיעור של 1%, שאינו ראוי לשיווק. המצב היחיד שבו ההפרשה נעשית מתוך תוצרת הראויה לשיווק הוא כאשר החקלאי לא ייעד תוצרת פגומה לשם כך. מבדיקה שערכנו עולה שזהו שיעור קטן מאוד של מקרים. בכל מקרה, גם אם המשגיח נאלץ להפריש תרומה ותרומות מעשר מתוך סחורה הראויה לשיווק, זה לעולם יהיה בשיעור של 1% מהסחורה בלבד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#