עובדים על עצמנו בעיניים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עובדים על עצמנו בעיניים

מסגרת התקציב ויעד הגירעון נפרצו - וישראל עלולה להידרדר למשבר פיננסי

39תגובות

1. האוצר שלף 
קופסה מהבוידעם

להלן חידה מתמטית: כלל ההוצאה קובע כי תקציב המדינה ל–2015 יהיה גדול ב–8.5 מיליארד שקל מתקציב 2014. הצעת התקציב כבר מוכנה, ובה הגדיל האוצר את ההקצאה לביטחון ב–2.5 מיליארד שקל. 6 מיליארד שקל נוספים הוקצו למשרדים השונים, בעיקר הבריאות, החינוך והרווחה. אלא ששר האוצר וראש הממשלה סיכמו בסוף השבוע כי תקציב הביטחון יגדל דווקא ב–6 מיליארד שקל. הם גם סיכמו שהמהלך לא ימומן באמצעות קיצוצים בתקציב המשרדים האזרחיים. אז אם תקציב הביטחון גדל ב–6 מיליארד שקל והמשרדים האזרחיים האחרים גדלים גם הם לפי התכנון המקורי - איך כל זה מצליח להידחס לתוך תקרה של 8.5 מיליארד שקל?

התשובה פשוטה: זה לא נדחס. בפועל, תקרת התקציב של 2015 נפרצה, ככל הנראה ב–3.5 מיליארד שקל. היקף הפריצה של התקציב הוא כגודל ההפרש בין ההוצאה שתוכננה לביטחון (2.5 מיליארד שקל) לבין ההוצאה שיקבל הביטחון בפועל (6 מיליארד שקל לפחות - שר הביטחון דורש עוד).

הסיבה היחידה שאף אחד עוד לא מדבר על פריצת מסגרת התקציב היא שהאוצר מתכנן לשלוף מן הבוידעם את אחד התרגילים החשבונאיים הידועים שלו, שנקרא קופסה. זהו כינוי אלגנטי לפריצת תקציב, שבה מתייחסים אליה כאל אירוע חד־פעמי הנובע מנסיבות חד־פעמיות, ולכן הוא כביכול חריג ולא חלק שוטף מהתקציב. את האירוע כולו, לכן, מפרידים מהתקציב ומכנים אותו קופסה.

מוטי קמחי

הפעם האחרונה שבה השתמשו בקופסה היתה ב–2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה. גם אז היתה פריצה תקציבית בגלל הגידול בהוצאות הביטחון, והפריצה ההיא הוגדרה חד פעמית וחריגה - ולכן נספרה מחוץ לתקציב. להלן קופסה.

ב–2006 זה עבד לנו בסדר, כי גם השוק הישראלי וגם השוק העולמי היו אז בשיאים של צמיחה, ולכן הצלחנו לממן את הקופסה בלי לשלם מחיר בגידול בגירעון התקציבי. ואולם ההצלחה ההיא כנראה לא תחזור על עצמה הפעם, מכיוון שהשוק העולמי מדשדש, השוק הישראלי בהאטה, ובכל מקרה, גם ההצלחה ההיא היתה לא יותר משיווק מוצלח.

השימוש בקופסה הוא עבודה בעיניים. זו דרך לשקר לעצמנו (ולחברות הדירוג) ולהסתיר מעצמנו את העובדה שפרצנו את מסגרת התקציב. במקרה של חברות הדירוג לא בטוח שהשקר הזה יתפוס, מפני שהן מטומטמות פחות מכפי שאנחנו נוטים לחשוב. במקרה של הציבור הישראלי, ועם כישורי השיווק המעולים של שר האוצר יאיר לפיד, יש סיכוי שהתרגיל השיווקי הזה יצליח. ישראל עובדת על עצמה בעיניים.

2. הפסיקו לבלבל
את המוח עם קיינס

להלן עוד חידה, הפעם חידת היגיון. ג'ון מיינרד קיינס נחשב לגדול הכלכלנים של המאה ה–20 ולאבי הכלכלה המודרנית. כולם זוכרים לו את שינוי התפישה בניהול המדיניות התקציבית שהוא הוביל במהלך השפל הגדול של שנות ה–30. קיינס לימד את הממשל האמריקאי, ובעקבותיו את שאר ממשלות העולם, ששפל כלכלי עמוק מצדיק פריצה של מסגרת התקציב — הגדלה ניכרת של ההוצאה הממשלתית, גם במחיר של יצירת גירעונות כבדים, במטרה לעודד את הכלכלה הדועכת.

מאז שנות ה–30 קיינס הוא ככל הנראה הכלכלן הפופולרי ביותר בקרב פוליטקאים ברחבי העולם, גם בישראל. הפוליטיקאים נוהגים להיאחז בקיינס כצידוק לכך שזה בסדר לפרוץ את התקציב וליצור גירעונות. גם הצמרת הפוליטית הנוכחית בישראל, החל במשרד האוצר והעומד בראשו והמשך בשאר שרי יש עתיד, מצטטים כולם את קיינס כצידוק למהלך הנוכחי בתקציב — פריצת מסגרת התקציב (סליחה, קופסה) ופריצת יעד הגירעון. קיינס הרי אמר שזה בסדר ליצור גירעונות כאשר יש האטה, לא?

מבלי להיות מומחים בכלכלה, להלן החידה: האם נראה לכם הגיוני שאמירה בנוסח, "זה בסדר ליצור גירעונות, המשיכו להוציא כספים בלי חשבון", היתה הופכת את קיינס לגדול הכלכלנים בעת המודרנית?

לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שזה לא הגיוני. כמובן, זה גם לחלוטין לא מה שקיינס אמר. קיינס נתן גופשנקה להגדלת גירעונות ממשלתיים רק במקרה הקיצוני של כלכלה ממותנת מאוד הנמצאת בחוסר תפקוד, ולכן אין ברירה אלא להחיות אותה בהזרמת כספים ממשלתיים, תוך התעלמות מהמחיר הכרוך בכך (צבירת גירעונות).

קיינס לא התכוון, ומעולם גם לא אמר זאת, שגירעונות ממשלתיים הם התרופה היעילה לטיפול בכלכלה במצבים שגרתיים. הוא לא היה מעלה על דעתו לומר דבר שטות כזה.

אפשר להשוות זאת לטיפול כימותרפי בחולה בסרטן. הטיפול רעיל לגוף, אבל אם הגוף גוסס הרי שאין ברירה אלא לקבל את הטיפול. מן הסתם, אף לא רופא אחד יעלה על דעתו לתת טיפול כימותרפי לאדם בריא. באותה המידה, כלכלן שפוי לא ימליץ על יצירת גירעונות גדולים בכלכלה בריאה.

הבעיה היא שאנשים חסרי השכלה כלכלית, שלא מבינים כלל את מה שקיינס אמר, מצטטים אותו לא נכון ומסיקים ממנו את המסקנות הלא נכונות. הבעיה הזאת נהפכת לכשל לאומי כאשר חסרי ההשכלה הכלכלית הם גם מקבלי ההחלטות.

כך נהפכת מדינה שכלכלתה נמצאת בהאטה קלה בלבד (תחזית הצמיחה של ישראל ל–2015 היא ל–2.8%. במונחים של מרבית המדינות המפותחות, זהו שיעור עצום) למדינה שבה שר האוצר חושב שזה מוצדק לפרוץ את מסגרת התקציב ואת יעד הגירעון.

יעד הגירעון המתוכנן ל–2015 היה 2.5%, ובעקבות ההאטה והשלכות מבצע צוק איתן, היתה הסכמה כללית שניתן להרחיב את היעד במעט ל–3%. כך חשבו כלכלני בנק ישראל. כך חשבו גם כלכלני משרד האוצר. רק הלא־כלכלן שיושב בכיסא שר האוצר החליט ש–3.4% זה גירעון סבבה (והכלכלן שמאייש את כיסא ראש הממשלה לא עצר בעדו).

3. אין ארוחות חינם

להלן חידה שלישית ואחרונה, חידה תרבותית: מדוע קשה כל כך לישראלי הממוצע להבין שאין ארוחות חינם?

התשובה: הלא־כלכלן שמאייש את כיסא שר האוצר משוכנע שגירעון של 3.4% הוא לגיטימי למדינה שצומחת בקצב סביר, מאחר שהלא־כלכלן הוא פוליטקאי מיומן. הוא יודע שהוא לא ישלם כלל מחיר פוליטי על פריצת התקציב והגירעון. להפך, הישראלי הממוצע כנראה יכיר תודה לשר האוצר החברתי, שמנע בגופו העלאות מסים וקיצוצים במחיר הערטילאי של מושגים כמו יעד הגירעון ומסגרת התקציב. הישראלי הממוצע, כלומר, לא חושב שיש מחיר לפריצת שתי המסגרות. הוא משוכנע שניתן לבצע את המהלכים הללו מבלי לשלם עליהם מחיר כלשהו. הוא משוכנע שבכלכלה יש ארוחות חינם.

אז זהו, שאין. לשני המהלכים כאחד יש מחיר כבד, אפילו כבד מנשוא. במקרה הקל, שניהם עלולים לגרום לעלייה בפרמיית הסיכון של ישראל, כלומר התייקרות הוצאות הריבית שלה.

נזכיר שישראל מקדישה עדיין יותר מ–13% מתקציבה השנתי להחזר ריבית, וזהו אחד הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב. מאחר שהיא נתפשת בעולם כמסוכנת, שיעור הריבית שישראל משלמת הוא אחד הגבוהים בעולם, והתנהלות אחראית מאוד שלה בניהול תקציבה בעשור האחרון חסכה לנו 3% מהוצאות הריבית. תקציב המדינה, כלומר, גדל בכ–10 מיליארד שקל עד כה רק בזכות ניהול אחראי של גירעונות וחוב. כל ההישג הזה עלול להתבטל, ולחינם.

במאמר מוסגר צריך להבהיר שהתפישה שלפיה זה בסדר להגדיל את הגירעון כדי להימנע מקיצוצים בתקציב או מהעלאות מסים, משום שבכך אנו תומכים בצמיחה ולכן יוצרים מקורות להחזר החוב בעתיד - היא שגויה. זה אולי בסדר ליצור חוב כדי לממן השקעות, אבל רק בסכומים סבירים. אחרת, לפי אותו היגיון, כל עסק קטן היה לוקח הלוואות במיליוני שקלים, הרי הכסף משמש אותו להשקעות.

זאת ועוד, הכסף במקרה הנוכחי כלל אינו מופנה למימון השקעות, אלא לביטחון ולתוכנית מע"מ אפס, כך שאין אפילו מקום לתקווה שהכסף יחזור אלינו בעתיד כצמיחה.

במקרה הקשה, שני המהלכים עלולים להביא את ישראל אל עברי פי פחת של משבר פיננסי, כפי שכמעט קרה ב–2002 (משבר האינתיפדה השנייה). כדאי להיזכר במחיר ששילמנו על הכמעט משבר ההוא, שחייב קיצוצים של מיליארדי שקלים שהושתו על הקצבאות, מערכת החינוך, ההשכלה הגבוהה והרשויות המקומיות. המדינה העמיקה את העוני של אזרחיה, דירדרה את האקדמיה וכמעט שהרסה את הרשויות המקומיות החלשות — הכל, ובלבד שתייצב את מצבה הפיננסי.

זה היה חיתוך אימתני בבשר החי, וזהו המחיר שאנו עלולים לשלם אם נמשיך לחשוב שיש ארוחות חינם בכלכלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#