זה לא קרע על תקציב, אלא על הבייבי

שאלת גודל הגירעון חשובה - אבל חשובה ממנה היא השאלה לאיזה כיוון הולך המשק

סמי פרץ
סמי פרץ

אפשר לתאר את העימות בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין שר האוצר, יאיר לפיד, במספרים - ואפשר במסרים. איכשהו, המסרים יותר מעניינים מהמספרים.

נתניהו מנסה לרכוב על התחושות הלאומיות והטראומה של מלחמת 50 הימים בחמאס והאיום החדש של עורפי הראשים מדאעש, כדי לקדש את הביטחון ולהחזירו לראש סדר העדיפויות, כאילו שמישהו הזיז אותו משם.

בשלוש השנים האחרונות התפתח כאן שיח חברתי־אזרחי חדש, שתפס את נתניהו בלתי מוכן לחלוטין. הוא אמנם יודע לדבר ולשרטט איזה אידיאל של מבנה משקי יעיל, חופשי ותחרותי, אבל לא מסוגל לעשות את מה שצריך כדי לחתור אליו. אין לו את הכוח הפוליטי לכך וגם לא חשק להתעמת, ולכן השינוי התודעתי בציבור לא באמת חילחל לתוך סדר העדיפויות התקציבי. כעת, נתניהו חוזר לאזור הנוחות שלו - ומדבר על הביטחון ושוב 
על הביטחון.

בעיתוי הזה, כשישראלים רבים עדיין נחרדים כשהם שומעים יללת אמבולנס ("היתה אזעקה"?) יש ביקוש רב לדיבור הזה על ביטחון. לנתניהו זה נוח, משום שלפיד ממילא לא נותן לו להיות שר על כלכלי, אז איזה סיבה יש לראש הממשלה לסייע לו לקדם עניינים כלכליים־חברתיים, כמו השכלה גבוהה, צמצום העוני או חיזוק מערכת הבריאות? לכן, אם יש שקל פנוי בסביבה, נתניהו מעדיף לשפוך אותו על הביטחון.

ההתגייסות של נתניהו להגדלת תקציב הביטחון לוקה בעיוורון מסוים. מה לביטחון? לאילו סעיפים בדיוק? למערכות הגנה מטילים או לפנסיות? ומה עם התייעלות הצבא? האם ראש הממשלה יכול להגיד מה הוא רוצה להגדיל ומה לייעל? או שהוא חושב שבחסות טראומת הרקטות והמנהרות, אפשר להעביר כל דבר בלי לשאול שאלות?

החסינות והצ'ק הפתוח שנתניהו נותן למערכת הביטחון נתפשים אולי כאחריות מנהיגותית, אך לוקים בחוסר אחריות. אם התוספות המופרעות שמערכת הביטחון דורשת (לפחות 11 מיליארד שקל ב–2015) יינתנו לה, נראה כאן עד מהרה קריסה בשירותים האזרחיים. נכון שזה יודבק לשר האוצר לפיד ויכרסם עוד בכוחו הפוליטי - אבל זה לא יכול להיות להיות יעד מדיניות.

צילום: אי־אף־פי

גם ללפיד יש בייבי משלו. קוראים לו מע"מ 0%. הוא לא עולה 11 מיליארד שקל, רק 3 מיליארד שקל בשנה, אבל הוא מגלם תבוסתנות של הממשלה במאבקה להורדה אמיתית של מחירי הדירות. לפיד לא הצליח מאז כניסתו לתפקיד לחולל שינוי בשום תחום משמעותי. מע"מ 0% אמור לספק לו את ההישג הזה. במיומנותו התקשורתית הוא כנראה כבר מתכנן את תשדירי הבחירות, שבהם יעידו זוגות צעירים כיצד הצליחו לרכוש דירה בזכותו.

עם כניסתו לתפקיד שר האוצר, הבטיח לפיד "שבעוד שנה וחצי שנתיים יהיה כאן יותר טוב". הוא לא עמד בהבטחתו. הוא גם הבטיח ערב הבחירות לא להעלות מסים - ובכל זאת העלה את המע"מ ב–1%.

בסיבוב התקציבי הזה מיסמר עצמו לפיד לשתי התחייבויות נחרצות: לא לשבת בממשלה שמעלה מסים ומבטלת את יוזמתו למע"מ 0%. 
באופן לא מפתיע, לשאר היעדים של חבריו במפלגת יש עתיד - בבריאות, ברווחה ובחינוך (צמצום התורים בבתי החולים, צמצום העוני וההשקעה בהשכלה גבוהה) - הוא לא חש מחויב. רק הבייבי שלו מטריד אותו באמת.

זה מה שהופך את הדיון התקציבי הנוכחי לפארסה. זה לא דיון כלכלי אמיתי, זה דיון פוליטי. זה דיון של כיפופי ידיים על מי ייצא יותר טוב. לפיד ונתניהו משקיעים בעימות הזה הרבה מאמצים. לפיד מאיים לפרוש מהממשלה אם לא יתקבלו דרישותיו. נתניהו כבר מכין את הקרקע לשובם של החרדים לממשלה במקומו של לפיד. הדיון הוא לא אם הגירעון יהיה 3% או 3.5%. אפילו לא אם זה יהיה 3.18%, כפי שהאוצר דיווח אתמול במין תרגיל של תמחור פסיכולוגי שמתאים לרשתות שיווק. הדיון הוא מי מכופף את מי - ומי יותר חזק וגיבור.

אבל הם גיבורים זה על זה, במקום להיות גיבורים על כמה מקבוצות הכוח החזקות בישראל, שבהן צריך לטפל ושמשם גם תגיע הרווחה לאזרחים: הפנסיות הצה"ליות המנופחות, המגזר הציבורי, שחרור הקרקעות והביורוקרטיה הממשלתית שהזניקה את מחירי הדירות לשמיים, תכנוני המס וחברות הארנק, החברות הממשלתיות הלא יעילות והמונופולים 
במגזר העסקי שזקוקים לרפורמות תחרותיות.

שאלת גודל הגירעון היא חשובה, אבל חשובה ממנה שאלת הכיוון שהמשק הולך אליו. העימות בין ראש הממשלה לשר האוצר אינו מצביע על כיוון שהצמיחה המכלילה במרכזו, אלא רק על תדמיות וכוח פוליטי. כוח לשם כוח והישרדות.

הפערים המספריים בין נתניהו ללפיד אינם כאלה שמפילים ממשלות. הם לא מתארים מחלוקות מקצועיות של ממש, אלא בעיקר מאבק פוליטי. אמנם לאיש מהם אין ענין להפיל כרגע את הממשלה, אבל האופן שבו העימות הזה מתנהל יכול בקלות ליצור מכניזם שיביא להפלתה - גם בלי שאיש מהם מחזיק באסטרטגיה כזו כרגע.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ