ישראל חוזרת להיות סוחרת עבדים

מדיניות ממשלתית מקצועית ונחושה הפכה את ישראל למדינה שבאים ללמוד ממנה כיצד לטפל נכון בהגירת עבודה ■ אלא שחצי 
מיליארד דולר של כסף לא חוקי ומירי רגב אחת - בשליחותם של הקבלנים ותאגידי כוח האדם - מאיימים להחזיר את הגלגל לאחור

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים99
מירב ארלוזורוב

הנה טיפ מעולה בנוגע לתעסוקה: אם אתם מחפשים עבודה קלה ומובטחת לאורך שנים, בואו להיות כתבים כלכליים במדינת ישראל.

כדי להיות כתב כלכלי בישראל מספיק ללמוד נושא פעם אחת לעומק, ובכך מובטחת לכם תעסוקה ללא מאמץ ל–20 השנים הבאות. פעם בשלוש שנים בערך, במחזוריות כמעט קבועה, הנושא שלמדתם לעומק ושחשבתם שכבר לובן ומוצה, יחזור לכותרות. כל שיהיה עליכם לעשות הוא לחזור ולשלוף את התיקים הישנים שלכם, ולמחזר את מה שכתבתם כבר לפני שלוש שנים. אחרי הפעם השלישית שבה תלעסו עד דק את כל מה שכבר כתבתם בעבר, תוכלו פשוט לצטט את עצמכם בעל פה. קל, לא?

הנה, כך בדיוק אנחנו עושים ברגע זה: שולפים מהארכיון את התיקים הישנים שלנו מ–2011, אז היינו משוכנעים שהפעם הם נכנסים לארכיון שלא על מנת לצאת משם, עם כל הפרוטוקלים של הוועדות, הדיונים, הנימוקים, וכמובן - החלטת הממשלה. החלטת ממשלה מיולי 2011, שבאה ליישם החלטת ממשלה קודמת, שמעולם לא יושמה, מ–2005, שהיא תולדה של דו"ח קשה של מבקר המדינה מ–2003. החלטת ממשלה שבתיקים הישנים שלנו מ–2011 כינינו אותה, בצדק, החלטה היסטורית. כתבנו אז שזאת ההחלטה שהצילה את מדינת ישראל מלהיהפך למדינה סוחרת עבדים.

אז כתבנו. זה החזיק מעמד בדיוק שלוש שנים, עד שהחלטת הממשלה מיולי 2014 - ביוזמתם של צמד השרים אורי אריאל ויאיר לפיד - זרקה את מרבית ההחלטה ההיסטורית ההיא לפח. כעת מאיימת חברת הכנסת מירי רגב לזרוק גם את שארית ההחלטה שנותרה לפח, ובכך להחזיר את ישראל, בלי כבוד, למעמדה כמדינה שסוחרת בבני אדם.

עובד בנייה סיני בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

20 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע

על מה אנחנו מדברים? על חצי מיליארד דולר של כסף לא חוקי, שעל פי הערכות הניע את תעשיית יבוא העובדים הזרים לישראל עד לאותה החלטה היסטורית. זהו הסכום המוערך שנגבה באופן לא חוקי מעובדים זרים תמורת הזכות לבוא לעבוד בישראל. מדובר בעמלות תיווך מסוגים שונים, שהעובדים הזרים שילמו לחברות הפרטיות שטיפלו בהם בארצות המקור (סין, תאילנד, פילפינים ועוד), ואולי גם לחברות הפרטיות שטיפלו בהם בהגיעם לישראל.

אין הוכחות נחרצות המראות כמה מתוך הכסף הזה, אם בכלל, הגיע לישראל - והתגלגל לכיסי תאגידי כוח האדם המטפלים ביבוא העובדים הזרים, ואולי גם לכיסי המעסיקים (כמו הקבלנים, למשל). פה ושם חשפו חקירות משטרה מתווכים ישראלים שלקחו כסף לא חוקי לכיסם, אבל אלה היו מקרים בודדים. אי אפשר, לפיכך, להכליל ולקבוע כי תאגידי היבוא הישראליים של העובדים הזרים עברו על החוק. אבל אי אפשר גם להגיד את ההפך מכך - וכאשר יש חצי מיליארד דולר של כסף שחור שמתגלגל בעסק הזה, אי אפשר לשגות באשליות שכל הכסף נשאר בתאילנד או בסין, ושאפילו מקצת ממנו לא זלג גם לישראל.

כל שאנחנו יודעים, מעדויות שגבו עמותות כמו קו לעובד, או ארגון CIMI של ג'וינט ישראל, הוא שהעובדים הזרים דיווחו על סכומי כסף הולכים וגדלים שהם נאלצו לשלם כדי לקבל את הזכות לעבוד בישראל. ב–2010–2011 חשפה קו לעובד עדויות של עובדים מסין שנאלצו לשלם 30 אלף דולר כדי להגיע לעבוד בבניין בישראל - סכום דמיוני בעבור עובד סיני פשוט, שכדי לגייסו הוא נאלץ לממן את עצמו מהלוואות, לעתים בגיבוי של כל המשפחה ואפילו של כל הכפר, מהשוק השחור.

ח"כ מירי רגבצילום: אוליבייה פיטוסי

במלים פשוטות: בעבור הזכות לבוא לעבוד בישראל, העובדים הזרים - ובעיקר הסינים - לקחו על עצמם עול עצום של חובות. בפועל, העובדים הללו נהפכו לעבדים נרצעים, בשירות החוב העצום, מה שמסביר כנראה את התפוקה המפורסמת של עובדי הבניין הסינים בישראל. עובד כזה, שחרב החוב תלויה על צווארו, יעבוד 20 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, כדי להחזיר כמה שיותר מהר את החוב שלו. אין סיכוי לאף עובד ישראלי, מוכשר ונחוש ככל שיהיה, להתחרות בתפוקה כפויה כזאת. אין תמה שהקבלנים מהללים את התפוקות הסיניות, ומעקמים את האף לנוכח התפוקות של העובדים הישראלים: בתנאים הללו באמת אי אפשר להתחרות בעובדים הסינים.

חלק מהממצאים של קו לעובד הונחו בפני בג"ץ בשלוש עתירות שונות, שקבלו על כך שמדינת ישראל הפריטה את תחום יבוא העובדים הזרים לחברות פרטיות - ישראליות וזרות כאחת - ובכך פתחה פתח לסחר עבדים מודרני. הקבלנים טענו כל השנים שהעדויות של קו לעובד מצוצות מהאצבע, אבל גם בג"ץ וגם הפקידות המקצועית בממשלה התרשמו מהן. על כך יש להוסיף את דו"ח מבקר המדינה מ–2003, שהזכיר כבר אז עמלות של 10,000 דולר שנאלצו עובדים זרים לשלם, וכן מחקר עדכני שערך הג'וינט על עובדים תאילנדים בחקלאות - המחקר הזה חשף עדויות על תשלום עמלות של 9,000 דולר. בקיצור, כנראה שאי אפשר לחלוק על המציאות המכוערת של סחר העבדים שהתקיים כאן כל השנים, מתחת לאפה ובחסותה של מדינת ישראל - שלא איפשרה לעובדים זרים להגיע לישראל אלא בתיווכן של חברות פרטיות.

הצטברות העדויות הללו, כמו גם הצטברות העתירות לבג"ץ, הניעו את המדינה סוף סוף לקבל החלטה. ביולי 2011 התקבלה ההחלטה ההיסטורית שלפיה לא רק שיבוא העובדים הזרים יצומצם, אלא גם שהחברות הפרטיות יוצאו מהמשחק. מעתה המדינה תפקח בעצמה על יבוא העובדים הזרים, באמצעות הסכמים בין מדינות. משמע, לא רק שמדינת ישראל תהיה אחראית על יבוא עובדים זרים לישראל, אלא שהממשלה הזרה שמנגד תהיה אחראית על יצוא העובדים ממנה. כך, משני הצדדים יעמדו ממשלות, ולא חברות פרטיות, דבר שיוציא מהמשחק את עמלות התיווך הלא חוקיות. במקום סחר בבני אדם, גרסה מודרנית לעבדות, נקבל הגירת עבודה מפוקחת ומרוסנת.

מאז 2011 חתמה ישראל על הסכמים עם סרי לנקה ותאילנד ליבוא עובדים זרים לחקלאות, וכ–9,000 עובדים הגיעו במסגרת זו. עם מולדובה ובולגריה נחתמו הסכמים ליבוא עובדים לבניין, וכ-1,000 עובדים משתי המדינות הגיעו לעבוד בבניין בישראל. מחקר של הג'וינט, שבחן את השפעת המעבר ליבוא העובדים הזרים באמצעות ההסכמים, גילה שינויים מרחיקי לכת: דמי התיווך הממוצעים ששילמו העובדים התאילנדים צנחו מ–9,000 דולר ל–1,200–2,200 דולר. מספר חודשי העבודה שהקדיש עובד תאילנדי להחזר החוב פחת מ–17 ל–4.

המחקר של הג'וינט מציין שמדובר בהבדל דרמטי, "בין השאר משום שמהגרים המצויים בחובות וחוששים לאבד את פרנסתם נוטים לא לדווח על הפרות חוק ועל הונאות". כלומר, המעבר להסכמים בין מדינות הפך את העובדים הזרים מעבדים נרצעים החוששים להתלונן ולהיאבק על זכויותיהם, למהגרי עבודה חופשיים.

יתרה מזאת, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן עמי, ציין במכתב שהופנה באחרונה לשרי הפנים, האוצר והשיכון כי ההסכמים שחתמה ישראל עם ארבע המדינות - ושבכולם יש סעיפים מיוחדים שנועדו למנוע גביית דמי תיווך לא חוקיים גם בידי פקידי ממשלה - נחשבים לפורצי דרך עולמיים. "ההסכמים שאותם מקדמת מדינת ישראל", כתב בן עמי במכתבו, "הם לא פחות מתקדים ומהפכה בתחום גיוס עובדים זרים, ואף התקבלו פניות ממדינות נוספות ללמוד מניסיונה של ישראל".

מה אתם יודעים, מדיניות ממשלתית מקצועית ונחושה הפכה את ישראל ממדינה סוחרת עבדים למדינה שבאים ללמוד ממנה כיצד לטפל נכון בהגירת עבודה. אלא שלא כדי לטפוח לעצמו על השכם כתב בן עמי את המכתב לשרים. המכתב יצא בניסיון נואש של הפקידות המקצועית במשרדי הפנים, האוצר, הכלכלה והחוץ להציל את המהלך התקדימי של ישראל. לאחר שהממשלה קיבלה החלטה ביולי על הגדלה מחודשת של מספר העובדים הזרים בבניין, מתגבש עתה מהלך לחידוש יבוא העובדים הזרים באמצעות חברות פרטיות - ולא בהסכם בין מדינות.

את המהלך הזה מובילה באופן גלוי חברת הכנסת מירי רגב, שיחד עם הקבלנים ועם תאגידי כוח האדם ניסחה כבר הצעת החלטה ליבוא עובדים לא מוגבל מסין, לבניין. לא ברור מה מידת התמיכה ביוזמה של רגב - השרים לפיד ואריאל לפחות התעניינו אתמול, בישיבת הקבינט החברתי־כלכלי, באפשרות לייבא עובדים מסין ללא הסכם, אבל כנראה נתקלו בהתנגדות נחרצת של משרדי ראש הממשלה והמשפטים. אין פלא שבן עמי לחוץ, ואין פלא שאנחנו נאלצנו לאוורר אתמול את כל התיקים הישנים שלנו מ–2011. כבר אמרנו שבמדינת ישראל שום החלטה אינה סופית?

בתגובה לדברים אמרה מירי רגב: "צוואר הבקבוק בענף הבנייה כיום הוא מחסור בעובדים. אחרי כל המאמץ שהשקענו בהכנסת שינויים בחוק התכנון והבנייה, מע"מ 0%, דיור בר־השגה - בסוף הכל ייתקע כי לא יהיו עובדים. לא נכון שיבוא עובדים בלי הסכמים הופך אותם לעבדים, וגם אין לי התנגדות להסכמים; אלא שזה לוקח זמן רב מדי, וחייבים להוריד את מחירי הדירות עכשיו".

מחר: למה הקבלנים כל כך רוצים את העובדים מסין?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker