לרבע מהאזרחים בישראל אין כלל מיגון

תמ"א 38 לא עובדת - וגם בעוד 20 שנה היא תביא למיגון של פחות משמינית מהדירות

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב ארלוזורוב

"בכל מלחמה עתידית, יש שלוש זרועות שיופעלו תמיד: חיל האוויר, מודיעין ופיקוד העורף. הבעיה הקשה היא בזרוע השלישית, זרוע העורף, כי החיילים שלה הם אזרחים. ולכן זרוע העורף דורשת היערכות מיוחדת" - כך לפי אלוף (מיל') מתן וילנאי, לשעבר השר הראשון להגנת העורף. וילנאי מדגיש בדבריו את הרגישות הרבה של חזית העורף, שכיום ברור שתהיה החזית המובילה בכל מאבק צבאי עתידי - ובכך מדגיש גם את הצורך לעשות שינוי תפישתי כולל לגבי ניהול העורף.

חלק מהשינוי התפישתי הזה כבר התרחש, כפי שהיה ניתן להבחין מהתפקוד הטוב של מערכות ההגנה על העורף במבצע צוק איתן. גם ברמות הגבוהות ביותר התחולל שינוי תפישתי עמוק: אם דו"ח מבקר המדינה על כישלון הטיפול בעורף במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 חשף את העובדה שממשלות ישראל כלל לא טרחו לדון בסוגיית הגנת העורף, הרי שכיום המצב הוא הפוך. שני ראשי הממשלה האחרונים, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, הקדישו מיליארדי שקלים ושעות ארוכות מזמנם לטיפול בעורף - ונתניהו אישית מקיים לפחות אחת לחודש דיון רב משתתפים בסוגיות העורף.

"ראש הממשלה מעורב באופן ישיר במוכנות העורף", אומר תא"ל זאב צוק רם, האחראי על הגנת העורף במועצה לביטחון לאומי (זהו עוד לקח מ–2006 — הקמת מחלקה במל"ל שאחראית על העורף), "והוא מקדם תקציבים משמעותיים לנושא. נתניהו דואג למיגון תשתיות לאומיות, דבר שצריך להבטיח את הרציפות התפקודית של המשק בשעת חירום, ובתחילת 2013 הוא קיבל החלטה תקדימית על הקצאת 120 מיליון שקל למיגון מוסדות של בעלי מוגבלויות".

לא בכדי מדגיש צוק רם את מעורבותו של נתניהו דווקא בהקצאת תקציבים למיגון תשתיות ומוסדות חינוך רגישים בעורף. זאת, משום שכולם יודעים כי נקודת התורפה העיקרית בהגנת העורף היא המיגון שלו. אם וילנאי מתייחס לאזרחים כאל החיילים של העורף — הרי שמדינת ישראל שולחת חלק גדול מחייליה לקרב בלי אמצעי מיגון מינימליים.

בעיית המיגון של העורף נחלקת לשתיים. הראשונה היא מיגון של מבני ציבור — ובעיקר של תשתיות לאומיות חשובות. עשרות שנים של הזנחה הביאו לכך שהרוב הגדול של התשתיות הלאומיות בישראל אינן ממוגנות, דבר המהווה נקודת תורפה קשה בהגנת העורף — כי הרי לא ניתן לקיים את העורף בלי אספקת חשמל, מים, שירותי רפואה, תקשורת ועוד. רק במלחמת לבנון השנייה התעוררה ישראל והבחינה בחולשתה בתחום התשתיות הלאומיות, ומאז מיגון התשתיות מתקדם בקצב מואץ, גם אם יש בו עדיין פערים גדולים.

הבעיה השנייה היא זאת של מיגון הציבור עצמו. להבדיל ממיגון התשתיות הלאומיות, שהמדינה לקחה על עצמה ונמצא בשלבי התקדמות — מיגון האוכלוסייה האזרחית הופרט לכוחות השוק. מאז קום המדינה היו אלה הרשויות המקומיות שנדרשו להקים מקלטים ציבוריים, מבלי שנעשתה אכיפה ממשית על כך — ומאז 1972 אלה הם הקבלנים הפרטיים שנדרשים לעמוד בדרישות המיגון של המדינה. בין 1972 ל–1992, הדרישה היתה להקמת מקלט בבתים המשותפים (מקלט משותף או חדר ביטחון קומתי בקומות גבוהות), ומאז 1992 הדרישה היא להקמת ממ"ד — מרחב מוגן דירתי.

23 שנה אחרי שנקבעה חובת הממ"דים, כולם גומרים את ההלל על ההחלטה הזאת. אירועים ביטחוניים כמו מלחמת לבנון השנייה או מבצע צוק איתן כעת, מלמדים עד כמה הממ"דים יעילים בהצלת חיים - הם נגישים, מתוחזקים היטב, מאפשרים שמירה על שגרת חיים מלאה — וגם משמשים לחיזוק הבניין מפני רעידות אדמה. הבעיה היא שההצלחה הזו רלוונטית כמעט רק לבתים שנבנו ב–20 השנים האחרונות.

חלק גדול מהמקלטים מוזנח ולא זמין

נתונים שאסף המשרד להגנת העורף, בראשות השר גלעד ארדן, רגע לפני שהמשרד פורק, חושפים את עומק הפער של המיגון האזרחי בישראל. מאז 1992 נבנו בישראל 705 אלף דירות חדשות עם ממ"דים, שבהן מתגוררים כ–2.5 מיליון איש. עוד כ–2.9 מיליון איש מתגוררים בבניינים שנבנו בין 1972 ל–1992, כלומר בתים שיש בהם מקלט משותף. ההנחה של המשרד להגנת העורף היא שלאזרחים הללו יש מיגון, אף שהלקח של מלחמת לבנון השנייה לימד אותו שחלק גדול מהמקלטים המשותפים מוזנח, וחלקם אפילו נתפסו בידי פולשים - ולכן הם לא תמיד זמינים לספק הגנה בשעת חירום.

בכל מקרה, מצבם של 2.9 מיליון האזרחים הללו הוא עוד טוב - פוטנציאלית לפחות, יש להם מיגון - לעומת מי שמתגוררים בדירות ותיקות יותר, שנבנו לפני 1972. 426 אלף איש בישראל (122 אלף דירות) נסמכים לצורכי מיגון על קיומו של מקלט ציבורי סמוך לביתם. על הזמן שיקח להם להגיע למקלט ועל מצב התחזוקה של המקלטים הציבוריים בידי הרשויות המקומיות אין צורך להרחיב.

יתרה מכך, ל–2.1 מיליון איש בישראל, שמתגוררים ב–600 אלף יחידות דיור, אין אפילו את זה. אלה הם 2.1 מיליון אזרחים שאין להם מיגון כלל, מכל סוג שהוא. רובם גרים בערים ותיקות בישראל וביישובים הערביים, שלא טרחו כל השנים לאכוף את תקנות המיגון בבנייה.

לאזרחים הללו, שהם נטולי מיגון מכל סוג שהוא, מציעה המדינה פתרון יחיד, גם הוא על דרך ההפרטה - תמ"א 38, כלומר מתן תמריצים כלכליים למיגון וחיזוק בתים, באמצעות הוספת ממ"דים או באמצעות הכלי של פינוי־בינוי. התפישה של תמ"א 38 נועדה לענות על שלושה צרכים בו־זמנית: חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, הגנה מפני טילים והתחדשות עירונית. המחשבה היתה שתמריצים כלכליים יביאו לכך ששכונות חדשות ייבנו במקום ישנות, או בתים ישנים ישופצו ויחוזקו, תוך שיפור ניכר של איכות החיים של התושבים ושיפור המיגון שלהם - ביחד עם קידום המטרה של ציפוף מרכזי הערים (שמירה על שטחים פתוחים).

הרעיון יפהפה, והוא אכן פותר את כל הבעיות יחדיו - גם ממ"דים, גם חיזוק מפני רעידת אדמה, גם התחדשות עירונית וגם המדינה לא מוציאה גרוש מכיסה. הבעיה היחידה היא שהוא לא עובד.

הניתוח של המשרד להגנת העורף, שהוצג לפני כחצי שנה לנתניהו, מפרט את כל החסמים המונעים מתמ"א 38 להתרומם. בסך הכל, 810 אלף דירות בישראל, בכ–40 אלף בניינים שנבנו לפני שנות ה-80, זקוקות לחיזוק מפני רעידות אדמה. מאז 2005, כאשר החל יישום תמ"א 38, הוגשו בקשות לבנייה שלה ב–2,450 בניינים בלבד ואושרו 1,650 - מספר אפסי ביחס לצרכים. המשרד להגנת העורף העריך כי גם אם יוסרו חלק מהחסמים וגם אם יואצו תהליכי תמ"א 38 ותהליכי הפינוי־בינוי, עד 2033 ימוגנו כ–92 אלף יחידות דיור — פחות משמינית ממספר הדירות שזקוקות למיגון.

יתרה מזאת, כאשר נבדקו 600–800 אלף הדירות חסרות המיגון בישראל לפי חלוקה סוציו־אקונומית, התבררה התמונה לאשורה - 217 אלף יחידות דיור נמצאות ביישובים בחתך הכלכלי־חברתי הנמוך ביותר, בעוד שרק 62 אלף דירות נמצאות ביישובים בחתך הכלכלי־חברתי הגבוה ביותר. מכיוון שתמ"א 38 מתבססת על תמריצים כלכליים, ובפריפריה התמריץ הכלכלי אינו פועל, משום שערך הדירות אינו מצדיק את ההשקעה בשיפוצן, התוצאה היא שהכלי של תמ"א 38 כלל אינו יכול לסייע לפריפריה - ושם דווקא נמצאות עיקר הדירות שמחייבות חיזוק ומיגון.

"יש בעיה קשה בתחום המיגון ומעט מאוד נעשה בנושא", מודה בכיר מאוד בהגנת העורף. "המדינה העמידה את הכלי של תמ"א 38, רק שהכלי הזה רלוונטי רק למרכז העשיר, שבו מחירי הקרקע הופכים את התמ"א לכדאית כלכלית. מיליוני אזרחים שחיים בפריפריה, שבה ערך הקרקע נמוך יותר, נותרו בפועל בלי הגנה, בלי שאיש מציע להם עזרה. התוצאה היא שגם בתחום המיגון קיימים בישראל פערים חברתיים בלתי נסבלים - העשירים מקבלים סיוע מהמדינה ומסתדרים, והעניים נשארים חשופים".

מבצע צוק איתן 2014 אשדודצילום: אילן אסייג
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker