"שנים שהעובדים שלנו רצים למקומות מחסה. איך אפשר לקיים כך עסק נורמלי?"

במפעלי הדרום אמנם כמעט מורגלים בעבודה תחת אש, אך המבצע הנוכחי מאלץ אותם להוריד את התפוקה ■ בחבל מעון מתייצבים יותר מ–90% מהעובדים בבתי האריזה, המוגדרים מפעל חיוני. למפעל ישראמרין באשדוד, המספק מבנים שמותקנים לצד סוללות כיפת ברזל, מגיעים גם עובדים ממזרח ירושלים ■ "כמו חולה, אנחנו לומדים לחיות עם הכאב"

אורה קורן

מפעלי רפאל והתעשייה האווירית האיצו את הקמת סוללות כיפת ברזל החדשות נוכח הגברת הירי ולבקשת מערכת הביטחון, ועברו לעבודה מסביב לשעון ללא הפסקה.

את הלחץ הזה מרגישים גם עובדי חברת ישראמרין מאשדוד, המתמחה בבניית מבנים קלים ומייצרת עבור מערכת הביטחון את המבנים המינהלתיים המוקמים סביב הסוללה. "אנחנו מכינים את כל המתחם המינהלתי שצמוד לסוללות", אמר בסוף השבוע עמוס נחום, מנכ"ל ישראמרין. "אנחנו מספקים מכולות שמוסבות למשרדים, מגורים, מטבחים, חדרי אוכל ומקלחות, כולל כל המערכות של חשמל, תקשורת ומים. אנחנו מספקים מערך מושלם משטח המפעל. מה שנשאר לגורמים בשטח זה להוריד את המבנים ולהתחבר למכלי מים או גנרטורים, שגם אותם אנחנו מספקים", הוסיף.

הטלפון בחדרו של נחום מצלצל תוך כדי שיחה. "רגע", הוא אמר, "זה מחיל האוויר". אפשר לשמוע אותו מבטיח בקו השני "זה בדרך, מעריך שבחצי השעה הקרובה זה יגיע". לדבריו, "בימים האלה יש לחץ דרישות. לא מזמן סיפקנו מבנים לסוללה נוספת, ולפני שעה הודיעו לנו שנתארגן לעוד כמות. אנחנו עובדים 24 שעות ביממה, גם תחת המטחים. יש לי עובד שנפצע קל מרסיס של יירוט. העובדים מבינים היטב את חשיבות העבודה, ולכן כולם נרתמים". העובד שנפגע הוא במקרה ערבי ממזרח ירושלים. כמוהו עובדים בחברה כ–20 עובדים מתוך 55 עובדים ישירים ו–30 עובדים בקבלנות משנה. "אנחנו אתם הרבה שנים, ויש כימיה טובה. גם במהומות שהיו, המשכנו לעבוד יחד", אמר נחום.

קיבוץ ניר-עם בעוטף עזהצילום: אליהו הרשקוביץ

ההתייצבות לעבודה במפעל, הממוקם באזור שנחשב אחד היעדים המועדפים לירי החמאס, כמעט מלאה. העבודה עברה ממשמרת־משמרת וחצי ביממה לשלוש משמרות. פרט ליום אחד שבו העובד נפצע וכמה מהעובדים נקלעו לחרדה, ההתייצבות לעבודה היתה כמעט מלאה.

הלחץ בעבודה גדול במיוחד, מכיוון שהחברה התחייבה כחלק מעסקיה בשגרה לספק עד לאמצע אוגוסט יותר מ–100 מבנים שישמשו את מערכת החינוך ככיתות וגני ילדים, לקראת פתיחת שנת הלימודים. "אנחנו תחת הסכמים וחייבים לספק את המבנים, כדי ששנת הלימודים תיפתח כסדרה. אני מעריך שלקוחות פרטיים יבינו את הלחץ ויסכימו לדחיית אספקה, אבל לקוחות מוסדיים פחות", אמר נחום.

החברה כבר קיבלה התראה ממערכת הביטחון להיות ערוכה לאספקת מבנים נוספים על פי הצורך. "התבקשתי להיות ערוך לאספקת כמות נוספת של מבנים. נתתי התראה במפעל שיתחילו להתרגל לעבוד סביב השעון", אמר. עם זאת, הלחץ המתמשך נותן אותותיו בעובדים, ובמיוחד ארועים של פגיעה, הממחישים את גודל הסכנה האישית. אחרי ארועי יום שישי בבוקר באשדוד, כמה מעובדי המפעל בכל זאת פרשו כדי להיות עם משפחותיהם.

"הפועלים לא רוצים להגיע לעבוד בקטיף"

צילום: אליהו הרשקוביץ

מערכת כיפת ברזל מיירטת טילים שעלולים לפגוע במטרות אזרחיות ומוותרת על יירוט טילים שהיא צופה כי ייפלו בשטחים פתוחים. עם זאת, נפילות בשטחים פתוחים גורמות לא פעם לשריפות, כפי שקרה בשבוע שעבר בשדות של קיבוץ ניר עם, הממוקם מערבית לשדרות.

"אנחנו מתחילים לראות נזקים בחקלאות", אמר בסוף השבוע עופר ליברמן, רכז החקלאות ודובר הקיבוץ. "יום אחרי שפרצה שריפה גדולה בשטח מרעה של 1,000 דונם, פרצה שריפה נוספת בשני שדות חיטה", הוסיף. החיטה אמנם נקצרה, אבל הקש עדיין לא נאסף, מכיוון שפועלים נמנעו מלהגיע לאזור מאז פרוץ הלחימה. "מחירי הקש גבוהים, כך שזה גם אובדן של הרבה כסף", אמר ליברמן.

עובדים לא מגיעים, וגם עצי השקד עומדים עמוסי פרי שלא נקטף. "אנחנו אמורים להתחיל לקטוף שקדים במטע של 230 דונם באזור, אבל הפועלים לא רוצים להגיע", אמר ליברמן. הפועלים הם בדרך כלל פלסטינים מיהודה ושומרון או בדואים מהנגב.

ההפגזות המתמשכות, כולל שתי נפילות בחורשת הקיבוץ, מעיקות גם נפשית. לאלה נוספות ההפגזות של צה"ל, שמרעידות את כל האזור בלילות. על רקע זה הוציא הקיבוץ בסוף השבוע חלק ניכר מחבריו עם ילדיהם להתרעננות בירושלים ובקיבוץ קלי"ה. בקיבוץ 130 חברים, 30 מהם חברים חדשים שהתקבלו בשנה האחרונה. "אנחנו מוציאים כל מי שרוצה להתרעננות. יש עמותה בירושלים שנקראת 'Hope For Israel', שאנחנו בקשר אתה כבר שמונה שנים. בעזרתה שלחנו 120 איש לקלי"ה לבית הארחה, ועוד 70 איש למלון פרימה פארק בירושלים", אמר ליברמן.

קיבוץ כיסופים בעוטף עזהצילום: אליהו הרשקוביץ

הקיבוץ מתפרנס ממפעל מכסף, מתיירות באמצעות 20 חדרי אירוח, ומחקלאות, הכוללת 5,000 דונם חיטה, 1,500 דונם תפוחי אדמה, 480 דונם פרדס קלמנטינות, תפוזים ולימון, ושדות נוספים של חמניות, לצד מטע השקדים.

תמיר שמחי, מנכ"ל מפעל מכסף, היה מאלה שיצאו עם המשפחה להתרענן בירושלים. "אנחנו בדרכנו לירושלים המופגזת, להתאוורר", אמר בסוף השבוע בציניות. מכסף מוכר כיצרן מערכות סכו"ם ויבואן כלי אוכל, אך יש לו פעילות נוספת של ייצור חלקי מתכת לתעשיות אחרות. במפעל 45 עובדים, ומכירותיו מסתכמות בעשרות מיליוני שקלים בשנה. בזמן הלחימה נעדרו כ–25% מעובדיו, בעיקר הורים לילדים קטנים, שנשארים אתם בבית.

"הבעיות שלנו לא התחילו במבצע. כבר חצי שנה לפניו רצנו עשרות פעמים למרחבים המוגנים", אמר שמחי. "מבחינה עסקית זו קטסטרופה בלשון המעטה, וטירוף שאנחנו חיים אתו 14 שנה. התקווה הפעם היא שהמדינה תעשה מעשה, ולא תאפשר לאבסורד הזה להימשך. לנהל עסק זה דבר קשה, להתמודד בתחרות מול מתחרים זה קשה, לגבות כסף זה קשה - ועל כל אלה נוסף המצב הביטחוני. כדי שעסק יהיה נורמלי צריכים תנאים בסיסיים, וזה לא קיים כאן. שנים שהעובדים שלנו רצים כל פעם למקומות מחסה. איך אפשר לקיים כך עסק וחיים נורמליים? זה לא נכון שמתרגלים. אין דבר כזה. אנחנו לא מזוכיסטים, לא נהנים מזה ולא מתרגלים. אתה לומד כמו חולה לחיות עם הכאב".

שמחי מצפה מהממשלה לנהוג כמנהג בעלים ולהגן על הבית מפלישת זרים וכמובן מהירי. "כל מי שאומר שאנחנו לא חושבים על האחר, לא מבין באיזו מציאות אנחנו חיים", אמר. "אנחנו לא רוצים שלום? הקיבוץ שלנו נמצא במקום שהיה מדבר וציה ונהפך לגן עדן. אנחנו אנשי מלחמה? האשליה שאם נפרק יישובים ונחצה את ירושלים וניתן את רמת הגולן נקנה שקט, היא זריית חול בעיניים. אנחנו צריכים לשמור על הבית ולנהוג מנהג בעלים, כי אם לא נעשה כך, נאבד את המדינה, לאט אבל בטוח. הפתרון הוא למגר את החמאס. אני לא נותן עצות למערכת הביטחון, אבל אם מישהו יחליט שכניסה קרקעית היא הפתרון, אז צריך לעשות את זה. את ראשי הצפע יש למחות מעל פני האדמה. המדינה צריכה להתפכח ולהבין את זה, כדי לא לחזור בעתיד לעוד מבצע".

"אנחנו די סובלים 
ולא מתרגלים למצב"

מבחינת קיבוצי הדרום, הלחימה נפתחה לאחר תום עונת האסיף, כך שהנזקים לחקלאות קטנים יחסית וכוללים עד עתה לול בכיסופים ורפת בבאר טוביה שספגו פגיעה ישירה, ושריפות בשטחי מרעה ושדות חיטה, שנקצרו בקיבוץ ניר עם.

אחד המפעלים המוגדרים חיוניים הוא מפעל בתי האריזה בחבל מעון, המספק מזון טרי לקמעונאים, כולל רשתות מזון ברחבי המדינה. המשמעות של מפעל חיוני היא שעובדיו חייבים להגיע לעבודה, והוא יכול לשנע את הסחורה גם כשהכבישים סגורים לתנועת רכב אזרחי בהוראת הצבא. "אני לא כופה על העובדים להגיע, ובכל זאת יש התייצבות של 90% ומעלה לעבודה", אמר מנהל המפעלים האזוריים של קיבוצי חבל מעון שבעוטף עזה, דרור תנורי.

במפעלים 200–400 עובדים, תלוי בעונה. חלק ניכר מהעובדים מגיעים מרהט ומאופקים. תחת אחריותו של תנורי נמצאים בתי אריזה הכוללים מערכי אריזה, קירור ושיווק של תפוחי אדמה, גזר, צנונית, בצל ופרי הדר, המטפלים ברמה שנתית בכ–150 אלף טונה תפוחי אדמה, 40 אלף טונה גזר, 12 אלף טונה צנונית, ו–7,000 טונה פרי הדר. לכל מוצר בית אריזה ורשת בתי קירור שמשרתת אותו, ומערכת הובלות לשוק. מחצית מהכמות בערך מיועדת ליצוא ומחציתה לשוק המקומי. היקף המכירות השנתי של המפעלים מוערך ב–350–400 מיליון שקל בשנה.

לדברי תנורי, השפעת המצב הביטחוני ניכרת בהיעדרויות ובהתייצבות בחסר שקצת משפיעה על היעילות, אבל היעילות נפגעת בעיקר מהאזעקות המשביתות את הפעילות וגורמות בכך לפגיעה בפריון, לצד מתח גובר שמשפיע בעיקר על הילדים. "אני לא יכול לומר שמתרגלים למצב, אנחנו די סובלים", אמר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker