הבחירה המודעת להיות מדינה ענייה

ישראל קמצנית בכל הקשור לסיוע לענייה - וזו אינה גזירת גורל, אלא בחירה מודעת

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

בניגוד גמור לדעה הרווחת, העוני במדינת ישראל כמעט זהה לעוני במדינות המפותחות. ממוצע העוני במדינות OECD ב–2010 היה 28%, ואילו בישראל 28.5% - הבדל זניח. שיעור העוני בישראל נמוך מאשר במדינות המובילות בעולם, כמו גרמניה, צרפת, בריטניה, פינלנד, בלגיה ואפילו לוקסמבורג העשירה.

הכוונה היא לעוני הכלכלי, זה הנובע מהשכר ברוטו שמשתכרים העובדים בשוק העבודה. בשוק הזה, שיעורם של העניים בישראל זהה כמעט לשיעור העניים בעולם. לנו אמנם יש חרדים וערבים, אבל גם במדינות אחרות יש אוכלוסיות בעייתיות, כך בין האיטלקים במילאנו לאיטלקים החיים בסיציליה פעורה תהום.

לפי דו"ח בנק ישראל, ישראל משפרת את מצב העניים ב–25%, לעומת ממוצע של 60% במדינות המפותחותצילום: אוליבייה פיטוסי

למרות זאת, ישראל היא המדינה הענייה ביותר בקרב המדינות המפותחות. שיעור העוני בה גבוה אפילו מאשר במקסיקו. לא מדובר בסתירה לפסקה הקודמת. העוני שאנחנו דנים בו עכשיו הוא העוני נטו, לאחר שהממשלה גובה מסים מהעשירים ומשלמת קצבאות לעניים. הפער בין העוני ברוטו (זהה לעולם) לעוני נטו (הכי גבוה בעולם) מסכם את התערבות הממשלה. ההתערבות של ממשלת ישראל היא הקטנה ביותר בעולם. לפי דו"ח בנק ישראל, ישראל משפרת את מצבם של העניים ב–25%, לעומת ממוצע של 60% בשאר המדינות המפותחות.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

בואו נקרא לילד בשמו: ישראל קמצנית בכל הקשור לסיוע לענייה. שיעור המס שהמדינה גובה מעשיריה סביר יחסית, ובסך הכל דומה לעולם - הגם שההרכב בין מס הכנסה למע"מ חריג. לעומת זאת, בכל הקשור לקצבאות לעניים ישראל מפגרת הרחק מאחורי העולם המפותח. אנחנו משלמים קצבאות בשיעור של 11% מהתמ"ג, לעומת 17% בממוצע בשאר המדינות המפותחות.

רק דרום קוריאה מוציאה פחות מאתנו על קצבאות, אבל בה כמעט אין עוני. פרדוקסלית, לכן, ישראל מוציאה על ענייה פחות מכל המדינות המפותחות, אף שמספר העניים נטו שלה הוא הגבוה ביותר בעולם. הקמצנות של הקצבאות היא שמונעת מעניים ברוטו לשפר את מצבם ומשאירה אותם עניים גם בנטו - שלאחר מסים וקצבאות הוא זה שנכנס לחשבון הבנק.

אי לכך, ישראל בוחרת לשמר את ענייה בעוניים. זו אינה גזירת גורל, אלא בחירה של מדיניות מודעת. המדיניות הזו ננקטת במלוא העוצמה מ–2003, ובאפקטיביות רבה. הבדיקה של בנק ישראל העלתה כי ישראל דווקא יעילה מאוד בהפחתת העוני של ענייה ביחס לכמות המשאבים. אבל מאחר שכמות המשאבים שמופנית למלחמה בעוני היא מזערית, גם מספר העניים שמצבם משתפר מזערי.

הנקודה המעניינת בדו"ח בנק ישראל ל–2013 היא הניתוח של המדיניות המכוונת הזו - הבחירה להישאר מדינה ענייה. בניגוד לאופן שבו הדברים עלולים להישמע, אין מדובר בבחירה הזויה. יש לבחירה הזו גם צידוקים חזקים, כלכליים וחברתיים. ראשית, הבחירה לשלם מעט קצבאות היא פועל יוצא של הבחירה להטיל מעט מסים. לפחות מסים יש יתרונות, כמובן, בעידוד הצמיחה במשק, בעידוד היציאה לעבוד, בהקטנת המוטיבציה להעלים מס, ובהקטנת הנטייה לבריחה של אוכלוסייה חזקה מישראל (בריחת מוחות). פחות קצבאות גם מעודדות אוכלוסייה חלשה לצאת לעבוד.

הנקודה האחרונה חשובה כי העובדה שהעוני הברוטו בישראל דומה כיום לממוצע של המדינות המפותחות היא פועל יוצא של הצטרפות עניים רבים לשוק העבודה בעשור החולף. שיעור השתתפות בשוק העבודה בישראל עבר מהפכה מ–2003 בגלל הצטרפות של אוכלוסיות מודרות כמו חרדים וערבים לשוק העבודה, התרחבות היציאה לעבודה של נשים, וכנראה גם בגלל העלאת גיל הפרישה.

בבנק ישראל קושרים את היציאה הגוברת לעבודה לשני תהליכים מקרו־כלכליים שעברו על המשק: האחד הוא מהפכת המכללות להשכלה גבוהה, שהחל שר החינוך אמנון רובינשטיין בשנות ה–90 ושהנגישה מאוד את ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות חלשות יותר, בעיקר בפריפריה. השיפור ברמת ההשכלה של האוכלוסייה שיפר מאוד גם את היכולת של האוכלוסייה להשתלב בשוק העבודה המודרני.

חלוקת מזן לנזקקיםצילום: אייל טואג

התהליך האחר הוא זה של קמצנות הקצבאות, שיצר לחץ כלכלי עצום על אוכלוסיות שלא עבדו להתחיל לעבוד. "מ–2003 הדגישה מדיניות הממשלה את העיקרון שהרחבת התעסוקה היא הכלי המרכזי להפחתת העוני", כתב בנק ישראל בדו"ח השנתי שלו. "מדיניות זו באה לידי ביטוי בהפחתה חדה במס הישיר ובהיקף הקצבאות, והיא תרמה לעלייה בשיעור התעסוקה וכך לירידה הדרגתית ומתמשכת באי־השוויון הכלכלי ובתחולת העוני של משק בית לפי הכנסה כלכלית".

בנק ישראל, לפיכך, קובע באופן חד־משמעי כי הקטנת הקצבאות תרמה לעלייה בשיעור התעסוקה - ובכך תרמה להקטנת אי־השוויון והעוני בישראל. הנתונים מלמדים כי שיעורם של משקי הבית העניים שבהם שני מפרנסים הכפיל את עצמו מאז 2003, אבל זהו בעיקר פועל יוצא של הגידול במספר משקי הבית האלה. בסך הכל, מצבם של משקי הבית שבהם שני מפרנסים השתפר מאוד - ב–2003–2011 עלתה הכנסתם ב–25%, יותר מהעלייה בקו העוני שהיתה רק 21%. משמע, משקי הבית האלה נותרו עניים, אבל העוני שלהם הצטמצם במידה ניכרת.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

עידוד היציאה לעבודה, לפיכך, הוא מדיניות שמוכיחה את עצמה כלכלית וחברתית. לא רק שמדיניות כזו חוסכת תשלומי קצבאות למדינה (וגביית מסים מהאזרחים העובדים), אלא שהיא גם עוזרת לעניים - מצבו של עני עובד טוב לאין ערוך מזה של עני שאינו עובד. בסופו של דבר, היציאה לעבודה היא גם המדיניות שתביא בטווח הארוך לצמצום ממדי העוני, כפי שאכן קרה לעוני הכלכלי (ברוטו) בישראל.

הבעיה כמובן היא שאלת המידתיות של המדיניות הזאת, משני היבטים. ראשית, קיים פער זמן מהרגע שבו מקוצצות הקצבאות למשפחות עניים (כמו קיצוץ קצבאות הילדים שהוחלט עליו השנה) ועד שהמשפחות העניות מצליחות להתארגן ולהגיב באמצעות הגדלת מספר המפרנסים בהן. פער הזמן הזה יכול להשתרע על פני כמה שנים, שבהן מצבן של המשפחות העניות מורע מאוד - ואין הן יכולות לעשות דבר כדי לעזור לעצמן. את פער הזמן הזה חייבת המדינה לקצר ככל האפשר, באמצעות סיוע מסיבי לעניים להשתלב בשוק העבודה. מי אמר הכשרות מקצועיות, מעונות יום, מרכזי הכוון ותוכנית ויסקונסין, ולא קיבל?

שנית, יש משפחות עניות שהיציאה לעבודה לא תחלץ אותן מעוני, בעיקר משפחות גדולות מאוד. למשפחות האלה חייבת המדינה לסייע באמצעות קצבאות הקשורות לעבודה, כמו תוכנית מס הכנסה שלילי. נכון להיום ההוצאה של ישראל על קצבאות תומכות עבודה היא נמוכה מכדי לחלץ מעוני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום