הילדים הערבים נותרו מאחור - באשמתנו - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הילדים הערבים נותרו מאחור - באשמתנו

לילדים הערבים, העתיד של כולנו, אין עתיד של ממש בשוק העבודה הישראלי המתקדם

32תגובות

25% מהילדים בכיתה א' אינם יהודים. בשפה פחות מכובסת, מדובר בילדים ערבים. בחמש השנים שעד 2019, האוכלוסייה הערבית צפויה לגדול בקצב מהיר יחסית של 3%, שיעור נמוך בהרבה מהגידול של החרדים (4.3%), אבל הרבה יותר מקצב הגידול הלא־קיים (0% בדיוק) של היהודים החילונים.

למי שלא הבין את משמעות הנתונים האלה, נאמר זאת בדרך מפורשת: לצד הילדים החרדים, הילדים הערבים הם העתיד של כולנו. רק שבעוד שעל עתידם של הילדים החרדים מתנהלת בשנה וחצי האחרונות מלחמת תרבויות - שינוי חוק טל, שינוי ההקצבות לישיבות, ניסיון להכניס לימודי ליבה לבתי הספר החרדיים - בילדים הערבים אף אחד לא עוסק.

הילדים הערבים סגורים בגטאות שלהם, עם יישובים נפרדים ומערכת חינוך נפרדת. הם דוברים שפה אחרת וחיים בתרבות אחרת. אפילו מבחינה פוליטית הם נפרדים ומבודלים. בחירה גרועה של הערבים שלא לשחק במשחק הפוליטי הציוני משאירה אותם מחוץ לקואליציה ובהיעדר יכולת לדרוש משאבים לעצמם (איזה הבדל בינם לבין המפלגות החרדיות). התוצאה היא ילדים שקופים.

בחנו את עצמכם: מתי באחרונה למד הילד שלכם עם ילד ערבי, השתתף עמו בחוג, או אפילו סתם שיחק עמו? מצד הרוב המוחלט של האוכלוסייה היהודית, התשובה לשלוש השאלות האלה היא "מעולם לא".

איציק בן מלכי

ישראל היא מדינה של הפרדה לאומית - סגרגציה. רק שבעוד שאת הסגרגציה של השחורים בארה"ב בשנות ה–50 אכפו עליהם הלבנים, ואילו השחורים נאבקו בכל כוחם להסיר את חומות ההפרדה מעליהם, הרגישות הלאומית בישראל היא כזאת ששני הצדדים בוחרים להיבדל זה מזה.

אפשר להצטער על חוסר התבונה שבכך, בעיקר מצד המיעוט הערבי, אבל קשה להאשים גם את הרוב היהודי בתבונה רבה מדי בניהול הסיטואציה הרגישה והנפיצה הזאת. במקום להילחם ברצון הערבי להיבדל, היהודים מאמצים את הנטייה הערבית כתירוץ לאפליה המתמשכת נגד האוכלוסייה הערבית - כאמור, האוכלוסייה שהיא העתיד של כולנו.

קחו למשל את החינוך שמקבלים הילדים הערבים. להבדיל מהחרדים, הילדים הערבים לומדים במערכת חינוך ממלכתית, כפופים לתוכנית הלימודים המלאה של משרד החינוך, והם גם ניגשים לבחינות לאומיות ובינלאומיות. אלא שכל זה לא ממש מסייע להתקדם. בממוצע, הציונים של הילדים הערבים במבחנים הבינלאומיים (פיז"ה) מפגרים ב–20% אחר ציוני הילדים היהודים. הפער שריר וקיים גם כאשר מתקננים הבדלים סוציו־אקונומיים בין האוכלוסיות ומשווים תלמידים מרקע חברתי־כלכלי דומה. התלמידים החזקים ביותר בקרב הערבים עדיין חלשים ב–20% מהחזקים בקרב היהודים.

למעשה, ההגדרה "חזקים" היא חלקית ביותר. בפועל, אין מצטיינים במערכת החינוך הערבית. שיעור המצטיינים במבחן הבינלאומי במתמטיקה (פיז"ה) בקרב היהודים היה 12%, בדיוק כמו ממוצע OECD. אצל הערבים, לעומת זאת, שיעור המצטיינים היה אפס בדיוק.

כתוצאה מכך, לילדים הערבים אין עתיד של ממש בשוק העבודה הישראלי המתקדם. 32% מהם נושרים במהלך לימודי התיכון וכלל לא משלימים י"ב כיתות. הנתון המקביל אצל היהודים הוא 8%. רק 33% מהערבים הם בעלי תעודת בגרות; הנתון המקביל אצל היהודים הוא 53%. כשמדובר בתעודת בגרות איכותית, כזאת שעשויה להביא לקבלה לאוניברסיטה, רק 24% מבוגרי כל מחזור ערבי של בני 18 עומדים בכך, לעומת 45% מהיהודים.

בסופו של תהליך הידרדרות מתמשך, שיעור הערבים בוגרי תואר ראשון בישראל הוא 9%, ושיעור בוגרי תואר שני הוא 8%. בתואר שלישי שיעורם יורד ל–4%. בקרב חברי הסגל האקדמי צריך כבר לחפש בזכוכית מגדלת את 2% בלבד. כל זאת, בעוד ששיעור הערבים באוכלוסייה הוא 20%, כלומר שברמות ההשכלה הגבוהות יורד הייצוג שלהם ל–10% מחלקם באוכלוסייה. ושוב, זאת האוכלוסייה שצריכה להיות העתיד של כולנו.

לאור הנתונים הקשים, ניתן היה לצפות שהמדינה תעשה ככל יכולתה כדי לצמצם את הפערים, ותטפח את אלה שהם העתיד של כולנו. רק שהיא ממש לא עושה כן. על כל צעד ושעל ניתן למצוא עדויות לכך שהמדינה אינה עושה כמעט דבר כדי לצמצם את הפערים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית. במקרים קשים מדובר באפליה של ממש בהקצאת המשאבים בין שתי האוכלסיות.

הנה, בתחום החינוך אין כל אפליה מתקנת. שיעור ההקצאה של משרד החינוך לתלמיד הוא כמעט זהה בין שתי האוכלוסיות, ללא קשר לאשכול הכלכלי־חברתי שאליו משתייך היישוב. יש לכך שני חריגים בולטים: שיעור ההקצאה הנמוך ביותר הוא לתלמיד באשכול השני הנמוך ביותר, כ–10,400 שקל לתלמיד. שיעור ההקצאה הגבוה ביותר הוא לתלמיד באשכול 5 - הקצאה של 12.7 אלף שקל לתלמיד. הפער הוא כמעט 20% לרעת התלמידים באשכול הנמוך. לא יפתיע אתכם לגלות ש–94% מהיישובים באשכול 2 הם ערביים, בעוד ש–96% מהיישובים באשכול 5 הם יהודיים.

על היעדר אפליה מתקנת במקרה הטוב, ואפליה לרעה אם משווים את נתוני התקציב של אשכולות 2 ו–5, מתווספת הבעיה הקשה של היעדר משאבים של הרשויות הערביות, שאינן מסוגלות להוסיף תקציבים למערכת החינוך שלהן. כתוצאה מכך, תלמידי היישובים הערביים באשכול השני מקבלים תקציב חינוך הנמוך ב–32% מזה של התלמידים היהודים באשכול החמישי, או נמוך ב–36% מהתקציבים שמקבלים התלמידים היהודים החזקים באשכול השמיני.

אין צורך להבהיר כי אין זו הדרך לסגור פערים ולקדם את הילדים שהם העתיד של כולנו. זאת הדרך לוודא שהילדים הערבים ימשיכו לפגר הרחק מאחור, שהם לעולם לא יוכלו להיות אזרחים משכילים בעלי עבודות מתקדמות ופריון עבודה גבוה, ושלעולם לא יצליחו לקדם את הצמיחה העתידית של ישראל. רק שהרוב היהודי, ברוב אטימותו וחוסר אהדתו לערבים, מסרב להפנים זאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#