מסתירים את המלחמה האמיתית בחרדים

מה קרה בסוף שנות ה-70 שגרם לנטישה המונית של החרדים את שוק העבודה?

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים207

לא רבים זוכרים, אבל עד שנות ה–70 גברים חרדים בישראל עבדו. גרף שהציג באחרונה מרכז טאוב ממחיש בי באמצע שנות ה–70 שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של הגברים החרדים היה נמוך רק במעט מזה של הגברים החילונים. אלא שמאז חלה צניחה חדה בשיעור ההשתתפות של הגברים החרדים - הם צנחו משיעור השתתפות של כ–85% לכ–45% כיום. כמעט חצי.

מה קרה בסוף שנות ה–70 שגרם לנטישה המונית של החרדים את שוק העבודה? כמובן, הליכוד עלה לשלטון, וראש הממשלה, מנחם בגין, חיזר אחר קולות המפלגות החרדיות ולכן ביטל את מכסת הפטור מגיוס לצה"ל - תורתם אומנותם. במקביל, החלו התקציבים לזרום כדי לממן את אורח החיים החרדי - מימון של מערכת החינוך החרדית על אף שזו לא עמדה בכללים שנקבעו כתנאי לתקצוב (לימודי ליבה בשיעורים שונים), מעונות יום חינם, מימון תלמידי הכוללים באמצעות מימון הישיבות והכוללים, גידול בקצבאות הילדים, ובל נשכח גם עשרות אלפי דירות שנבנו עבור החרדים כמעט חינם בערים החרדיות בשטחים.

בסך הכל יצרה ישראל, במו ידיה, חבילה שגם דחפה את החרדים שלא לשרת (תורתם אומנותם) ולא לעבוד (הקישור בחוק טל בין הפטור משירות לאי יציאה לעבודה), וגם מימנה להם אורח חיים בדלני ייחודי מחוץ לשוק העבודה.

עכשיו, באיחור אלגנטי של 40 שנה, מנסה ישראל להפוך את התהליך - אבל כרגיל עושה זאת לפי סדר עדיפויות שגוי לחלוטין. תשומת הלב של המחוקקים, הציבור והחרדים ממוקדת כבר חודשים בחוק הגיוס של החרדים לצה"ל. החוק אמנם אמור להחזיר את השוויוניות לגיוס ולבטל בפועל את ההחלטה האומללה ההיא של בגין, אבל מאות אלפי חרדים שיצאו לרחובות ירושלים ביום ראשון ממחישים עד כמה יישום החוק הזה צפוי להיות בעייתי, אם בכלל הוא אפשרי.

לעומת זאת, בכל אותה עת זונחים המדינה והציבור את החזית העיקרית, שיכולה וצריכה להחזיר את החרדים לשוק העבודה - חזית ההטבות הכלכליות שהם קיבלו מהמדינה, ושבעזרתה הם מימנו ומממנים את אורח החיים הנבדל וההרסני שלהם.

הפגנת החרדים, השבוע. דרוש לחץ כלכליצילום: גיל כהן-מגן

להבדיל מהמאבק על הגיוס - מאבק ערכי וכוחני שעלול בקלות לגלוש לאלימות - המאבק על ההטבות הכלכליות הוא הרבה יותר פשוט ואלגנטי. כל שצריך הוא שישראל תחדל לממן את אורח החיים הבדלני של החרדים, כדי שאורח החיים הזה לא יוכל יותר להתקיים. מאחר שהמדינה היא המממנת, הכוח במקרה זה הוא רק בידי המדינה - סיגרו את ברז המימון, והאילוצים הכלכליים על החרדים כבר יעשו את שלהם.

קודם כל, ולפני הכל, האילוץ הכלכלי החשוב ביותר הוא זה של לימודי הליבה. הניתוח של מרכז טאוב מעלה ממצא מאלף - הצניחה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה של הגברים החרדים בסוף שנות ה–70 לא היתה ייחודית להם. יש עוד קבוצת עובדים ששיעורי ההשתתפות שלהם צנחו באותם השיעורים ובאותו הקצב - שני הגרפים מתלכדים ממש.

מדובר בקבוצת העובדים חסרי ההשכלה, עם אפס עד ארבע שנות לימוד. כלומר, בפועל ערכם של החרדים בשוק העבודה שקול לערכם של מי שסיימו כיתה ד', ובמידה רבה של צדק - מעבר לכיתה ד' החרדים אכן כמעט לא לומדים דבר, והם נעדרי כישורים בסיסיים להשתלבות בשוק העבודה.

איך הגענו למצב המביש הזה? כמובן, כי מימנו לחרדים מערכות חינוך שאינן מלמדות דבר, פרט ללימודי קודש. הצהרתית, החרדים מתחייבים ללמד לימודי ליבה ומקבלים מימון לפי שיעור הליבה שהם התחייבו לו (100%, 75% ו–55%). בפועל איש מעולם לא פיקח על בתי הספר החרדיים, ולכן ההערכה היא שההצהרה שלהם על עמידה בלימודי ליבה אינה נכונה - הם מקבלים את התקציב תמורת שיעור מסוים של לימודי ליבה, לא מלמדים כלל או כמעט לא מלמדים לימודי ליבה, ומשרד החינוך דואג שלא לשאול יותר מדי שאלות כדי שיוכל להמשיך להזרים את הכסף אליהם בכל מקרה.

בכך ישראל ביצעה חטא כפול: היא גם מבזבזת תקציבי חינוך לשווא; והיא גם מאפשרת לחרדים להישאר בבערותם. התוצאה היא דורות שלמים של חרדים שאינם עובדים, בין השאר, משום שאין להם כישורים המאפשרים להם לעבוד, והכל במימונה ובברכתה של מדינת ישראל הנאורה.

כמובן, שאין כל קושי לתקן את החטא הכפול הזה. כל שצריך הוא שישראל תתחיל לממש את החוקים שלה עצמה, ותוודא שמי שמקבל ממנה תקציבי חינוך הוא רק מי שגם מלמד ליבה. בנקודה הזו אפשר לבחור באחת משתי אסטרטגיות: האחת, לדרוש שכל מערכת חינוך בישראל תעמוד בחובת הליבה, לא משנה כיצד היא ממומנת. יש לא מעט מדינות מתקדמות בעולם, אגב, שזאת בדיוק הגישה שלהן - גם בתי ספר פרטיים הממומנים במימון פרט מלא מחויבים לתוכנית הלימודים של המדינה.

השנייה, להיות יותר ליברלים ולא לחייב לימודי ליבה בכל מקרה - אבל להתנות קבלת תקציב מהמדינה בלימודי ליבה. משמע, מי שלא רוצה ללמד את ילדיו לימודי ליבה שיבושם לו, אבל שיתכבד ויממן זאת מכיסו. אחרת, אם הוא נסמך על תקציבי המדינה, הרי שהוא חייב לציית לכללי המדינה - חובת ליבה.

בכל אחת מהדרכים, קרוב לוודאי שאורח החיים החרדי יצטרך להשתנות. מימון מערכת חינוך זה דבר יקר, ואם החרדים יתעקשו שלא ללמד ליבה ולממן את החינוך של ילדיהם בעצמם, הם יהיו חייבים מקור פרנסה.

האילוץ הכלכלי על ההורים לפחות לצאת לעבוד יפעל את פעולתו בכל מקרה, וניתן להניח כי האילוץ הכלכלי הזה גם יביא בסופו של דבר להכנסתם של לימודי ליבה יסודיים לבתי הספר - כדי להקנות לילדים כישורים שיאפשרו להם לעבוד בעתיד. המעגל הזה, ניתן להניח, גם יגדיל את השילוב של החרדים בחברה הישראלית, ואולי בעתיד יביא אפילו להסכמה לשרת בצבא ברצון ולא בכפייה. בכל מקרה, המפתח לשילוב החרדים בחברה הישראלית עובר דרך שוק העבודה, ולשם כך חייבים לבצע את המהלך הכפול - להפעיל עליהם את הלחץ הכלכלי לצאת לעבוד, ביחד עם הקניית כלים שיאפשרו להם לעבוד. ע"ע ליבה.

עכשיו תשאלו את עצמכם כמה כתבות קראתם בעת האחרונה על מלחמת העולם סביב גיוס החרדים לצה"ל, לעומת הכתבות שקראתם על התקדמות המאמצים של משרד החינוך להכנסת לימודי ליבה לבתי הספר (בשלב זה, היסודיים בלבד) - ומדוע דווקא החזית האמיתית, זאת שבאמת יכולה לשנות את פני החברה החרדית, נותרת מוזנחת מחוץ לתשומת הלב הציבורית? אנחנו מאוד מקווים שזה לא משום שנוח לפוליטיקאים להסיט את תשומת הלב לחזית, שבה סיכויי ההצלחה מול החרדים הם נמוכים, לעומת למקד את המאמצים בחזית שבה באמת אפשר להבקיע.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker