לכבוש מחדש את ירושלים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לכבוש מחדש את ירושלים

לממשלה אין יכולת לעמוד מול ועדים חזקים, ובמקום לשפר - המדינה סוגרת או מפריטה

104תגובות

ועדת גרמן לבחינת המבנה של מערכת הבריאות החליטה השבוע על המלצתה הראשונה: להוציא את הפיקוח על בתי החולים הממשלתיים מידי משרד הבריאות ולהעבירו לידי רשות פיקוח חדשה - רשות הפיקוח על בתי החולים.

הצורך להוציא את הפיקוח מידי משרד הבריאות נובע מניגוד העניינים שבו נתון המשרד - הוא גם הבעלים של בתי החולים הממשלתיים וגם המפקח עליהם - מה שהוביל לפיקוח בעייתי במיוחד. נזכיר כי עד כה לא טרח משרד הבריאות לחוקק חוק שיקנה לו סמכויות פיקוח (הוא עדיין פועל מכוח פקודה מנדטורית מ–1940), לא פעל להכנסת דירקטורים או חשבים לבתי החולים, לא פעל לקציבת הכהונה של מנהלי בתי החולים, ואינו מצליח לאכוף את מרותו על המנהלים שפועלים בניגוד להוראותיו.

הבעיה היא שמשרד הבריאות אינו לבד. ניגוד העניינים הוא אמנם ייחודי, אבל התרפסות בפני מפוקחים, דלת מסתובבת שבה המפקחים עוברים לעבוד אצל המפוקחים וחוזר חלילה, קרבה והזדהות של המפקח עם המפוקחים, ובאופן כללי מפקחים שפועלים כראש הלובי של המפוקחים שלהם - כל אלה הם תופעות נפוצות בקרב כל משרדי הממשלה. דוגמאות אינן חסרות.

כך למשל, משרד האנרגיה היה מאז ומעולם האב המגן של חברת החשמל. שימו לב להחלטה השערורייתית של שר האנרגיה, סילבן שלום, שלא לאפשר לרגולטור של חברת החשמל, רשות החשמל, להשתתף בדיוני הרפורמה בחברה, רק מפני שהרשות העזה להיות רגולטור עם שיניים שמציק לחברה.

כך למשל, משרד הכלכלה, שהיה בעבר משרד התעשייה ותיפקד בפועל כמשרד התעשיינים. בהתאם לכך, העניק המשרד הגנה רבת שנים למכון התקנים, שהוא אחד מחסמי הסחר הגדולים בשל ההגנה על התעשייה המקומית - המכון הוא כלי עוצמתי בחסימת כניסתו של יבוא מתחרה לישראל. רק מינויו של נפתלי בנט לשר, וכמובן המחאה החברתית של קיץ 2011, אילצו את המשרד לחולל שינוי במעמדו של מכון התקנים, ולעבור להגנה על הציבור במקום על על התעשיינים.

כך למשל, משרד החקלאות, המתפקד בפועל כמשרד החקלאים. רק לפני שנתיים חוקק המשרד את חוק החלב, ובכך העניק גושפנקה חוקית לקרטל הרפתות בישראל, שבו שלוש המחלבות שותפות לגוף המנהל את הקרטל (מועצת החלב) על פי חוק.

שלא במקרה, מחאת הקוטג', שהתמקדה ביוקר מוצרי החלב, שהם כמובן פועל יוצא של פעילות הקרטל, פרצה בדיוק חודשיים מאוחר יותר. כיום המשרד מקדם עוד החלטה, שערורייתית לא פחות, שנועדה להגן על ארגוני השיווק הגדולים של החקלאים: בדיונים בכנסת על איסור על גופי שיווק לפעול כקרטל (כיום זה מותר להם, עוד תוצאה של ההגנה הלוביסטית של משרד החקלאות על החקלאים), פועל המשרד להוציא מהחוק את הארגונים הגדולים ביותר, ובראשם ארגון גרנות של הקיבוצים.

אמיל סלמן

ייאמר לזכותם של שר החקלאות, יאיר שמיר, ומנכ"ל משרדו, רמי כהן, שניהם אינם אנשי ההתיישבות העובדת ולכן מסוגלים לקבל גם החלטות שאינן לוביסטיות, שהם קיבלו החלטה היסטורית לצאת נגד קרטל הדבש (מועצת הדבש). אלא שכאשר כל הפקידים במשרד הם אנשי ההתיישבות העובדת, או מי שעובדים מול החקלאים עשרות שנים ולכן מזדהים עם האינטרס שלהם באופן מלא, הרי שקשה גם לשר ולמנכ"ל מלאי כוונות טובות להשפיע על פעילות המשרד באופן מהותי.

משרד החקלאות, לכן, נותר משרד החקלאים ומקדם באופן בוטה את האינטרס החקלאי, גם כשזה בא על חשבון האינטרס הציבורי, כפי שנחשף במחאת יוקר המחיה.

הממשלה, יש לומר באופן גלוי, אינה משרתת את האינטרס של אזרחי ישראל. לפעמים זה קורה מתוך כוונות רעות, כמו פקידי ממשלה שתוך כדי עבודתם כבר פוזלים לג'וב הבא במגזר הפרטי. ואולם במרבית המקרים פקידי הממשלה מלאים בכוונות טובות, ובכל זאת משרתים כל אינטרס שהוא, רק לא את האינטרס של הציבור.

לפעמים זה קורה בגלל חוסר נעימות, במקרים שבהם המפקחים הממשלתיים, שעובדים במשך שנים עם המפוקחים, מפתחים עם השנים הזדהות עמם. לא נעים לצאת נגד מי שנמצא אצלך במשרד פעמיים בשבוע, רק כדי לקדם אינטרס של קבוצה ערטילאית של אנשים שקוראים לה הציבור.

לפעמים זה קורה בגלל מינויים כושלים: השרים ממנים פקידים על סמך קשרים, ולא כישורים, כך שהפקיד נשאר חייב לאינטרס של השר, ולא לציבור. לפעמים זה קורה בגלל עצלנות: הרבה יותר קל, נוח ונעים לשמור על המצב הקיים מאשר להתאמץ לשנות דברים, תוך כדי סיכון של כניסה לעימותים קשים.

תמיד זה קורה בגלל חוסר מקצוענות. הממשלה מתנהלת בלי מטרות, יעדים ומדידה, ולכן גם אין כל יכולת לכוון את הפקידים לפעול כדי לקדם מטרות כלשהן. בהיעדר מטרות שניתן לשאוף אליהן, ובהיעדר מדידה המוודאת את החתירה להשגת המטרות, הפקידים הממשלתיים נטולי תמריץ להתאמץ כדי לקדם את האינטרס של הציבור. התמריץ היחיד שלהם הוא לעשות את מה שקל ונוח - קל לשרת את האינטרס של השר, קל לשרת את האינטרס של המפוקח המקורב, קל לא להתאמץ ולשמר המצב הקיים. לעומת זאת, קשה להפר את כל אלה כדי לשרת את הציבור, אז בשביל מה להתאמץ?

אחד המשרדים היחידים שחורג מהכלל הזה, מכיוון שאין לו מפוקחים מקורבים אליו ובגלל תרבות ארגונית אחרת, הוא משרד האוצר. האוצר כן רואה לנגד עיניו את האינטרס הציבורי, וכן מנסה לקדם אותו. אלא שגם האוצר נואש כבר מהמאמץ להניע את משרדי הממשלה לפעול לקידום האינטרס הזה. לכן, האוצר נדחף לפתרונות קצה בעייתיים במיוחד - הפרטה או השמדה.

כך, כאשר האוצר לא הצליח במשך יותר מ–20 שנה לשפר את מערך הכבאות וליישם מסקנות של שתי ועדות חקירה ויותר מארבעה דו"חות של מבקר המדינה, הוא בחר בטקטיקה של ייבוש המערכת. שנים ארוכות התעקש האוצר שלא להזרים תקציבים לכבאות, בתקווה כי הדבר יצליח להוריד את המערך על ברכיו ויכריח את ועדי העובדים המאובנים של הכבאים להסכים לשינוי המבני הנדרש. הטקטיקה הזו התפוצצה לכולנו בפרצוף בשריפה בכרמל.

טקטיקת הייבוש, שנועדה להחליש את המערכת ולאלצה להסכים לרפורמה או פשוט במטרה לא לבזבז כסף ציבורי טוב על מערכות ציבוריות כושלות, ננקטה בעשור האחרון במרכז ההשקעות המושחת והכושל עד כדי חיסול כמעט מוחלט של כלי המענקים שמעמידה הממשלה לחברות תעשייה. הטקטיקה הזו ממשיכה להינקט בחברת החשמל, בניסיון להכניע את ועד העובדים להסכים לרפורמה, והיא גם אחד ההסברים למשבר במערכת הבריאות, שנובע ממחסור במשאבים.

אפשר להבין מדוע משרד האוצר נדחף לבצע מהלכים דרסטיים של ייבוש תקציבי של מערכות כושלות, אבל אי אפשר שלא להכחיש כי התוצאה של הטקטיקה הזו היא ייבוש השירות לאזרח עד כדי סכנת חיים לעתים.

הפרדוקס הוא שבמקום לתקן ולשפר את מרכז ההשקעות, שירותי הכבאות או חברת החשמל, המדינה בחרה לייבש ולהחליש את השירותים האלה לאזרח. לא משום שהם אינם חשובים, אלא משום שהמדינה הרימה ידיים לגבי היכולת להניע תהליכי שיפור.

כלומר, חוסר המשילות של הממשלה מגיע לרמות הקיצוניות ביותר דווקא כשמדובר בה עצמה. לממשלה אין יכולת לשפר את תהליכי העבודה של עצמה, בעיקר בגלל שאין לה יכולת לעמוד מול ועדי העובדים החזקים, אלה עם היד על השאלטר, שבמחי יד משביתים את השירותים החיוניים ביותר, ולכן במקום לשפר - המדינה סוגרת או מפריטה.

לכן, הממשלה היא כיום האיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל. את מה שלא יצליח לעשות הגרעין האיראני, מצליחה הממשלה לעשות יום־יום ושעה־שעה. היא מפקירה את אזרחיה, מתעללת בהם ומשמידה להם ערך. אין תוחלת למדינה מבלי שתבוצע רפורמה שתשפר את היעילות והמשילות של הממשלה, קודם כל כלפי עובדיה ואחר כך כלפי אזרחיה.

לכאורה, רפורמה כזו נמצאת בתהליכי גיבוש בנציבות שירות המדינה, אבל החודשים שחולפים מבלי שהיא מתקדמת מלמדים כי אי אפשר לסמוך על הנציבות. לזו, בהרכבה הנוכחי, אין את החזון, המשאבים, היכולת או הכוחות הנדרשים כדי לחולל שינוי עמוק בארגון המתפורר ששמו ממשלת ישראל.

היחיד שיכול לחולל שינוי הוא ראש הממשלה. עם כל הכבוד לאיראן ולפרויקט הסייבר, הפרויקט הלאומי החשוב ביותר שעמו הוא צריך להתמודד כיום הוא שיפור הממשלה עצמה. כל זמן שראש הממשלה אינו מתגייס במלוא עוצמתו וחזונו להניע שינוי כזה, אל מול הכוח האדיר של ההסתדרות וכוחות שמרניים בתוך הממשלה - זה פשוט לא יקרה.

מאבק העתיד של ישראל הוא לכבוש מחדש את ירושלים, ולהחזיר את האינטרס הציבורי אל ראש מעייניה של הממשלה. מבלי שראש הממשלה יוביל את המאבק הזה, ירושלים תישאר מחוץ לידינו, ואנחנו נדונו לניוון מתמשך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#