סיבוב של 
360 מעלות

איך מאזנים בין הצורך הביטחוני והאזרחי בהתחשב באמצעי המדינה המוגבלים?

מוטי בסוק
מוטי בסוק

אין ספק שמדינת ישראל, בשל מצבה הגיאו־פוליטי המיוחד, צריכה תקציב ביטחון גבוה יחסית בהשוואה למדינות העולם המפותח. אין ספק גם כי אם ישראל רוצה להיחשב כמדינה מפותחת, היא צריכה להפנות תקציבים גבוהים לתשתיות פיסיות, לחינוך, לרווחה ולבריאות. איך מאזנים בין שני הצרכים, הביטחוני והאזרחי, בהתחשב באמצעי המדינה המוגבלים? זוהי החוכמה הנדרשת מהפוליטיקה ומהמדיניות - אם יש כזו.

בכל השנים האחרונות מתקיים עימות קבוע - ביטחון מול תקציבים אזרחיים. בכל השנים האחרונות, כך מראות הסטטיסטיקות של אגף החשב הכללי באוצר, של מיליארדי שקלים לתקציב שעליו סוכם בכנסת ובממשלה, על חשבון תקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה, הרכבות והכבישים. איש בממשלה ובכנסת אינו יכול להתפלא איפוא כי "הישגי" ישראל בתחומים האזרחיים, בכל הסטטיסטיקות של OECD וגופים בינלאומיים מהימנים אחרים, נמוכים וממשיכים לרדת כל שנה. האחד בא על חשבון השני. אין נסים.

ב–2007 הקים ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את ועדת ברודט לקביעת תקציב רב־שנתי למערכת הביטחון - על רקע הכישלונות במלחמת לבנון השנייה. מטרת הקמת הוועדה היתה לפתור שורה של נושאים ביטחוניים־צבאיים־אזרחיים, בהם אורך שירות החובה הצבאי וגיל היציאה לפנסיה של אנשי הקבע. אולם בראש ובראשונה נועדה הוועדה לקבוע תקציב עשר שנתי למערכת הביטחון.

כל משרד ממשלתי היה שמח לעבוד עם תקציב רב־שנתי שמאפשר אופק ותכנון ארוך טווח. ועדת ברודט החליטה לתת את הסוכרייה המתוקה הזו למערכת הביטחון - לא סתם תקציב רב־שנתי, אלא תקציב רב־שנתי ארוך טווח (2008–2017), עם תוספת כספית נדיבה מאוד של 100 מיליארד שקל. הנימוק היה כי מערכת הביטחון חייבת, לנוכח גודלה ומורכבותה, אופק רחב ורחוק.

ועדת ברודט קבעה את תקציב הביטחון בכל אחת מהשנים 2008 עד 2017 בטבלה מפורטת, ולא הסתפקה בכך - היא קבעה גם פרמטרים בעיתות מלחמה ולהקטנתו בעיתות של משבר כלכלי.

דו"ח ועדת ברודט שירת את הממשלה בקביעת תקציב המדינה ב–2008–2012, תחילה בצורה נאה, . כל צד - מערכת הביטחון מחד והאוצר כשומר הקופה הציבורית מאידך - טען כי אינו מקבל את מה שמגיע לו בהתאם לדו"ח. מערכת הביטחון טענה לאינפלציה, להתייקרויות, לשינוי בשערי המט"ח, לתשלומי ארנונה, למטלות חדשות, לצרכים בלתי צפויים. מנגד, האוצר טען כי מערכת הביטחון אינה מתייעלת ב–30 מיליארד שקל, כפי שנדרשה על ידי ועדת ברודט. התוצאה היתה ויכוחים "עקובים מדם" בין הביטחון והאוצר, מה שייצר דם רע בין שני הצדדים. באחד המקרים, בעת הדיון על תקציב הביטחון ל–2011–2012 העימותים הללו הובילו להתפטרות ראש אגף תקציבים באוצר, רם בלינקוב.

ראשי מערכת הביטחון דואגים, בצדק מבחינתם, לתקציב המערכת שעליה הם מופקדים, בלי להביט ימינה ושמאלה - כאילו אינם אזרחי המדינה. רק שני שרי ביטחון, שהיו גם ראשי ממשלה, דוד בן גוריון ויצחק רבין, הסכימו לקיצוץ בתקציב הביטחון. לראשי האוצר יש מבט מערכתי יותר כולל. הם צריכים לדאוג לכל המגזרים ולכל תושבי המדינה.

ועדת ברודט קמה כדי למצוא פתרון ארוך שנים לתקציב הביטחון. היא לא עמדה במשימה, במידה רבה מכיוון שראש הממשלה במשך מרבית שנות הדו"ח (2009–2014), בנימין נתניהו, לא הגן עליו, כל פעם מסיבה אחרת - השלמת מלאים, איראן, התעצמות, חשש מהלא נודע - ובסופו של יום תמך תמיד בדרישות מערכת הביטחון, בניגוד לעמדות שרי האוצר יובל שטייניץ ויאיר לפיד, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשעתו, איל גבאי, וועדת טרכטנברג.

כעת מדברים על הקמת ועדת ברודט 2. הרכבה האנושי יהיה דומה לחתך של ועדת ברודט 1. יהיו בה בוודאי אלופים במיל', שיגנו על דרישות מערכת הביטחון. מסקנותיה יהיו דומות מאוד למסקנות ברודט 1, וגם הן ימולאו בוודאי בחלקן. במיוחד אם הממשלה לא תגן עליהן. ההיסטוריה חוזרת על עצמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker